נגמרה הבגרות בלשון. זהו. פיניטו. היום הזה עבר לי כל כך מהר שזה לא יאומן. אני זוכרת את עצמי רק לפני כמה שעות קמה בבוקר (או יותר נכון, עושה את מירב המאמצים לא לקום בבוקר. לא שהייתה לי ברירה..). זה נראה כאילו זה קרה רק לפני חצי שעה. ואז הייתה הבגרות שעברה בטיל שלא מהעולם הזה (אצלנו עדיין לא מייצרים טילים מהירים כל כך). דרך אגב, הלך ממש טוב, תודה ששאלתם. חשש כבד לאיזשהו ציון מעל לתשעים. אני הייתי האחרונה לצאת מהבחינה, אחרי הארכת זמן והכל. ואיריס. וואיייי... איזה בנאדם טוב היא (היא המורה שלי ללשון (לצערי כבר לא) וזה שהיא מורה לא אומר שהיא לא בנאדם. גם אני חשבתי ככה עד כיתה ז' אבל אז גיליתי שיש מורים שהם כן אנושיים). בקיצור, איריס קיבלה את הטופס של הבגרות, פתרה את כולה בזמן שאנחנו נבחנו, רשמה וצילמה העתקים לכולם, ואז ישבה בלובי וחיכתה. כל אחד שסיים את הבגרות ירד דרך הלובי ומצא אותה שם, יושבת ומחייכת, מושיטה את דף התשובות, שואלת איך היה ומדברת איתנו קצת. אחחחח.. איזה בנאדם.. (שלא לדבר על איזו מורה טובה היא..). חמש דקות אחרי שסיימתי את הבגרות רצתי לחדר כדי להביא את התיק שלי, רצתי בחזרה את כל המדרגות הלולייניות כל הדרך מהחדר הכי גבוה בבניין הצהוב עד למטה, כאשר החשש הכי גדול שלי (מלבד לאחר את האוטובוס האחרון שיביא אותי אל הרכבת האחרונה שיכולה לקחת אותי הבייתה, כמובן) היה שאני אכרע תחת המשקל הגדול שעל כתפי, מיוצג בכבוד על ידי תיק בעל מסה של פיל ממוצע ומשקל לא פחות מזה, ואתגלגל לי כמו כדור שלג ענק עד שאתקע באיזה משהו (הריצפה בקומת הקרקע, למשל). בסופו של דבר הגעתי בשלום למונית, עדי וסופי (הבנותן שאיתן נסעתי) כבר חיכו לי שם, וגם זה היה כבר אחרי לפחות שני טלפונים לחוצים מעדי וטיפה צעקות מסופי (זה די הגיע לי - בהתחלה, במקום לרוץ לחדר אני הלכתי לי לאיטי, קבורה בתוך דף התשובות של לשון). רק אחרי שהתחלנו לנסוע (אני - קבורה, הפעם מתחת לתיק הענקי שלי, עדי - מנסה נואשות להוציא אותי משם, וסופי - יושבת נינוחה במושב שליד הנהג), רק אז הבנתי שלא נפרדתי מהחברים שלי, שלא ראיתי את המדריכה שלי בכל היומיים וחצי שהייתי בפנימייה, ושנגמרה הבגרות בלשון. שלושת הדברים, כולם ביחד וגם כל אחד לחוד הצליחו להוריד את המורל שלי עד לרמה מחרידה של K 274 (לכל הבלתי-כימאים שביניכם או לכל האנשים שנהנים לעשות את הפוזה של אני-אנטי-ידע-כללי: מעלה אחת ויחידה בסולם צלזיוס. בררר...). כן, ישנה סבירות גבוהה מאוד לכך שאני לא-שפויה אבל אני ממש, אבל ממש אוהבת לשון. זה מקצוע מעניין, יש בו המון מה ללמוד ומגוון הנושאים הוא עצום. ואני ממש ממש אוהבת את זה. ואחרי עכשיו פשוט לא יהיה יותר. בשנה הבאה אני לא אלמד יותר לשון. גם אם אני ממש ארצה, ואני ממש ארצה, תאמינו לי (אלא אם יהיו לי ארבע שעות חופשיות בדיוק כשליודניקים של שנה הבאה יהיו שיעורי לשון. ובהנחה שלא יהיה לי שום דבר לעשות באבע שעות פנויות... כן, בטח. צאי מזה כבר!). אוף..! למה לעזאזל אין הרחבה בלשון?! אני רוצה הרחבה בלשון! (אז מה אם יהיו שם בדיוק חמישה אנשים?! אז מה, תגידו לי?!). זה לא הוגן..!

בזאת תמה לה פינת הטרגדיה.

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

כאן מתחילה פינת הקומדיה.

למקרה שלא שמתם לב, שתיהן, גם פינת הקומדיה וגם פינת הטרגדיה, שתיהן יווניות. איזה קטע! גם הכל תפוס יווניה (טוב, אז רק חצי, בואו נהיה קטנוניים. אבל היא מספיק מטורפת כדי להיות שני יווניים ביחד, לפחות).

אז ככה: כשנסענו לפני יומיים בחזרה לירושליים, לכבוד המרתון בלשון שלקראת הבגרות, עדי ואני החלטנו לנסוע ביחד. ירדנו מהרכבת בתל אביב מרכז (נדמה לי) וטסנו לתחנה המרכזית בתקווה שלא נפספס את האוטובוס הישיר הקרוב לירושליים. כבר איחרנו. הרכבת איחרה אבל למזלנו גם האוטובוס איחר. הגענו בריצה קלה (עם התיק הענקי שלי על הגב), נעמדנו בהקלה גלויה בסוף התור הארוך לאוטובוס וכאשר הרמתי את העיניים הופתעתי לגלות את "ראיה!!! מיכל!!!!! אאאאאאאא!!!" ראיה ומיכל קלטו לבסוף שאני עומדת שם, קלטו שעדי עומדת לידי ועדי קלטה שהן לפנינו ותוך כדי חיבוקים וצווחות קצרצרות וקטועות גילינו שכרגע ירדנו ארבעתינו מאותה רכבת (ולמרבה ההפתעה גם עולות על אותו אוטובוס, ומעוניינות להגיע לאותו מקום ובדיוק לאותה מטרה). הגענו לתחנה המרכזית, קנינו שתייה/ אוכל/ אייס קפה והתלבטנו אם לקחת מונית ארבעתינו ביחד או לעלות על אוטובוס. זה נשמע בערך כך:

"נו, אז איך אנחנו מגיעות לבית הספר?".

"אנחנו חשבנו לקחת מונית שתינו, עכשיו אפשר לקחת אחת ארבעתינו".

"בשביל מה מונית, נעלה על 23 או משהו ודי".

"בשביל מה אוטובוס, זה סתם יותר היגררות ולוקח יותר זמן".

"תראו, זה ממש נחמד, נסענו ברכבת, אחרי זה באוטובוס ועכשיו כל מה שחסר זה מונית".

"כן, ומטוס וספינה..".

"וצוללת...".

בסוף הסכמנו על מונית (אני מצטערת שעדיין לא החזרתי לך את הכסף, מיכל..) והכל היה טוב ויפה. חוץ מהעובדה שלא טסנו במטוס, לא שטנו באונייה וגם לא צללנו בצוללת. אפילו עם שנורקל לא צללנו. אין ים בירושלים, על מה לעזאזל אני מדברת?!.

והנה הגיעה לסיומה עוד פינה מטורללת להפליא שלי. נא לחגור את חגורות הבטיחות ולקפל מגשים, אנו מתכוננים לנחיתה. מקווה שנהנתם. טוסו איתנו שוב בקרוב. הפסולת לסל - וחסל. אסור לדרוך על הדשא. בתודה מראש.