אשה זקנה ומבולבלת רוצה לרדת מהאוטובוס. בדחיפות, לרדת. היא עוברת ממצב של רגיעה להיסטריה מוחלטת בשבריר שניה. אשה צעירה ובתה – אולי בעצם אחותה, אני כבר לא זוכרת – מנסות להרגיע אותה. הן אולי לא עושות את זה באופן חינני במיוחד, ואף צועקות קצת על הנהג בדרך, אבל יש להן כוונה טובה וזה העיקר. הזקנה היסטרית, צועקת, מוכרכה לרדת, הבנות צועקות, ורק הנהג טורח לנסות לברר על מה באמת כל המהומה. מסתבר שהזקנה שכחה את התיק שלה בתחנה. הנהג הדהים אותי אז: במחווה אנושית פשוטה ויפה, הוא עשה סיבוב, נכנס בשנית לתחנה, שם אחת הבנות ירדה ולקחה את התיק של הגברת הזקנה. הנהג חיכה לה ואסף אותה שוב, וכולנו נסענו בשלווה – ברקע קולות הזקנה שמברכת שוב ושוב את הנהג, את האשה, מרעיפה ברכות על כל הסובבים. תמונות קטנות שיפה לראות. תמונות שסותרות את המחזות הסטנדרטיים של אפאתיות, חוסר רגישות, ולעיתים אף אכזריות. פשוט כדי להזכיר לי שאנושיות אינה מתמצה רק במגרעות.
ולעניין אחר – שיעורי נהיגה עם אחי הקטן הם ברכה מזן כלשהו. תמיד חשבתי שהנהיגה תבוא לו מאוד בקלות, ושמהר מאוד הוא יהפוך לנהג טוב מאוד. הרבה יותר מהר וטוב ממני, יש לציין. ולאו דווקא בקטע תחרותי – אני מודעת לכך שיש דברים שהוא יותר טוב בהם, וזה בא לו באופן טבעי. פחות בקטע תחרותי ויותר בעניין ההערכה העצמית הנמוכה שלי. התבדיתי. הישיבה איתו באוטו בזמן שהוא נוהג הוכיחה לי אחרת. המחשבה שהוא יצטיין בנהיגה מהרגע שינוח ישבנו בכיסא הנהג התגלתה כאשליה שנבעה מהאגו של אחות גדולה ופרפקציוניסטית, וניזונה מעצמה ומחוסר בטחון. אחי הקטן יהיה נהג טוב מאוד ביום מן הימים. כרגע הוא אינו נהג כלל. המורה שלנו אמר לי אחר-כך, שמלבד הטכניקה והניסיון שחסרים לו, חסרה לו גם "בגרות בנהיגה", כמו שהוא קורא לזה, הבנה והפנמה של עצם הנהיגה. של העובדה שהוא כרגע על הכביש, שולט בכלי-רכב. ולי יש את זה, כך הוא אמר. אני מוכנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
