התחלתי לסגור שבתות בבסיס. התנאים, באופן אבסורדי למדי, טובים יותר משלוש השנים של הפנימייה - לפחות מבחינת היציאות הביתה.

סגרתי את יום כיפור. איזו שבת ראשונה מוזרה לסגור. היה מצוין. הצום היה קל מאוד, אבל לא זה העיקר. יצא לי לעבוד קצת על עצמי ביום ההוא, וזה היה טוב ומועיל.

כשלא הייתי עם עצמי הייתי בחברה טובה. אנשים מקסימים, מקסימים.

אני חושבת שמצאתי לי סופסוף את העוגן שחיפשתי כל-כך בבסיס. אפשר לומר שהיא באה אלי בדמות ונוס של העת החדשה, טהורה ויפה ומיוחדת. אני לא יודעת איך נוצר החיבור הזה, ואיך הוא העמיק כל-כך מלכתחילה, אבל היא הפכה כמעט בן-רגע לאחד האנשים היקרים לי. ואני לא יודעת להסביר את זה.

געגוע ארוך לכמה חברים שכמעט ולא יוצא לי לראות, מכאיב לי לאחרונה באופן מיוחד, תופס אותי ברגעים בלתי-צפויים וקשים.

אז רק שתדעו (חלקכם, אני רוצה להאמין, עדיין קוראים פה מדי פעם), אני מתגעגעת. חושבת עליכם.

בחג הלכתי לראשונה להופעה של רונה. לא מצאתי מילים שאינן אינפנטיליות כדי לתאר את מה שחוויתי שם.

היה מדהים. באופן חד-משמעי מ ד ה י ם.

ולמדתי משהו על עצמי, ועל איך אני רוצה שחיי ייראו בעתיד הרחוק, אחרי שאחווה עוד שברון-לב ואת העולם ואת עצמי.

היום קמתי בשעות הבוקר המאוחרות ויצאתי לטייל עם אבא. רק אבא ואני. נחל כזיב זרם לשעשוען של משפחות רבות וילדים בבגדי-ים.

זמן איכות אמיתי. לא זכור לי מתי לקחנו לנו נשימה שכזו, רק שנינו. נפלא.

השבוע הקרוב יהיה, מבחינת העבודה, סוג של היזרקות לתוך מים קרים. אף-על-פי שטכנית, זו קפיצה יותר מאשר היזרקות, והמים כבר מזמן לא קרים מדי.

התרגשות. התחדשות.

כמו איזו הערה שנונה שעומדת על קצה-קצה הלשון.

ולבסוף, חזר לי הדחף לצייר. זה אפילו לא חשק, הפעם - זה דחף ממשי, שכבר דחקתי עד קצה גבול היכולת, ואולי יוסיף התפרצות קטנה הערב, על אחת מלפני שבועיים.

ואולי הערב, אולי, אני אצליח לבלוע איזה כאב אנוכי מאוד שמפעפע בי, כדי להקל, פעם אחת על אנשים שאני אוהבת.