הנחתי את הראש בתוך חור מרופד במגבת חמימה. כל שיכולתי לראות היה דוגמאות בגווני אדום-חום של השטיח הפרסי, ומדי פעם את כפות הרגליים שלה.

עצמתי עיניים והתמסרתי לניחוח של שמן שקדים על גופי וקטורת שמתפזרת באוויר.

במשך שעתיים, ללא הפסקה, הגוף שלי הוכרח להירגע: בכוח הזרוע, או שמא - בעדנתה.

וזה היה נהדר.

-=O=-

שאלו אותי היום, במהלך שיחה סביב הנושא, מה אני מנסה להוציא בציור שאני מרגישה שאני לא מצליחה, איזה רגש.

עניתי שאני לא יודעת. שזו תחושת חנק מתמשכת ואכזרית שאני מקווה להקיא על הנייר, ולא מצליחה.

עוד אמרתי, שלא אכפת לי מה ייצא מזה בסוף, איך ייראה הנייר, או היצירה.

אכפת לי רק לא להרגיש עוד חנק בפנים.

רק אז גם הציור ירגיש נכון.

בת-שיחי אמרה לי אז, מנסיונה וחכמת-חייה, שהציור לא יכול לנקות אותי מכל המועקה שאני מרגישה, לא יכול לשכך את הכאב.

הציור לבדו לעולם לא יטהר אותי לגמרי מבפנים.

הוא יכול להוריד את המינון, לעמעם קצת, אבל לא הרבה יותר מזה.

ואני מאוכזבת, מפני שאני יודעת שזה נכון.

אבל - וזה אבל גדול -

יש אנשים שיכולים.

יש חיוכים שיכולים.

יש חיבוקים שיכולים.

והגיע הזמן באמת שהיא תדע את זה.