בתחלופת הספרות של השנה האזרחית החדשה צפיתי דרך גדרות התיל של הבסיס.

יצאתי החוצה כמה דקות קודם. ידעתי שיהיה קר, ובכל זאת נשארתי רק עם הפליז שבקושי חימם אותי גם בפנים.

חיפשתי לי מקום שאין בו איש, צפיתי שכל הזוגות בבסיס ינסו למצוא להם מפלט בדיוק באזור הזה – ובצדק – הרי הנוף המרשים היה צפוי להתהוות לנגד עינינו כאן, בצלעו המזרחית של הבסיס. אבל זה היה שווה ניסיון – בכל זאת, הקדמתי. אמנם פירוש הדבר היה לנגוס בשטח המחיה של איזה זוג המשווע לפרטיות, שניים שרוצים רק לממש את זוגיותם מבלי להישפט אחר-כך על הפרת השילוב הראוי. אבל, אמרתי לעצמי, הזוגות האלה לא צריכים את ערב השנה האזרחית החדשה.

וכך, התמקמתי לי על הבטונאדות בצד המשקיף על כמה כפרים ערביים וחיכיתי בסבלנות לפרצי האור הראשונים. והם אכן הגיעו, מוקדם מן הצפוי הם הבליחו לשמיים בשלל צבעים בוהקים. כמו שורה ארוכה של גייזרים קטנים וצבעוניים המתפרצים אל השחור מאופק עד אופק. את הגייזרים המרהיבים שלי ליוותה תזמורת של תופים, ופעמוני הכנסיות שצלצלו לנצח:

טו-לי-לו טו-לי-לו טו-לי-לו-לי-לו-לי-לו

טו-לי-לו טו-לי-לו טו-לי-לו-לי-לו-לי-לו.

נשארתי שם דקות ארוכות, נשארתי עד שאחרון הגיצים התעופף באוויר וכבה.

נשארתי עד שלא היה לי אכפת מהזוגות החולפים על פני, עוצרים לרגע את שטף הדיבור או הצחוק, מתבוננים בי לרגע – לבד וקפואה – וממשיכים במסלולם. נשארתי עד ששמעתי את הקול האחד שרציתי לשמוע בכל מאודי, ושלא רציתי לשמוע כלל.

אחר נכנסתי פנימה, אל חדרי המחומם, להתחיל את השנה החדשה עם פיסת שוקולד שלמעשה הייתה הקונטרסט הברור ביותר לתחושות שלי בימים האחרונים. אספתי פקאן מצופה שוקולד משקית השחיתות המונחת באדישות ליד מיטתי ויצאתי החוצה שוב, לנסות את מזלי בבכי. דמעה או שתיים שחולצו במאמץ עילאי, ורק גרמו לי לתסכול נוסף על שאיני יכולה, או איני מוכנה לפרוץ את הסכר עצום המימדים הזה. כמו נים-לא-נים בהפסקת הצהריים, שקמים ממנו מותשים עוד יותר מכפי שהיינו לפניו. נמנום שמזכיר לגוף יגע ולאה עד כמה הוא זקוק למנוחה – ואינו מסוגל להרפות.

אחר כך, כשהרוח על פני כבר טישטשה את השאריות הלחות מעפעפי, חזרתי לעבוד. לא נפל דבר ולא אירע*.

*כל הקרדיט כולו, על פסוק זה וכן על הכותרת - ללאה גולדברג, הקסומה, הנצחית.