אני לא יודעת כמה פוסטים כבר עשיתי החודש, ות'אמת-תקפצו לי!

אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, זה כנראה הגיל שמשפיע על כך ששוב אין לי חיים. חזרתי לכאן כי באמת שאין מקום אחר לפרוק בו את הכל(בעצם יש, אבל רק לפרה ולסוס) ומכל המקומות בחרתי כאן.

"אם הייתה לי משאלה הייתי מבקשת להיות חמש דקות על אי בודד ולצרוח כמה שבא לי", משפטים כאלה נותנים לי מקום למחשבה ואני כ"כ מודה על הרגעים בהם ההגיון נעלם, בשבילם אני חיה.

אני מרגישה כזה חוזק מפנים, כאילו אני האור בקצה המנהרה ורגע אחר אני מקשיבה לעצמי ומוצאת את במרתף את מה שטיטאתי מתחת לשטיח ואז אני בוכה.

אני לא מתביישת לכתוב כאן על מה אני חושבת כי נראה לי שגם אני סוגשל בנאדם, אף אחד אף פעם לא הבין איזה סוג-אבל זה לא כזה קשה, אני מתחרטת על מעשים זה אומר שאני לומדת ואני מעלה זכרונות זה אומר שאיכפת לי.

אני לא חושבת שבנאדם יכול למצוא מישהו שיבין אותו תמיד, כי אז איך היינו מיוחדים? ובכל זאת אני רוצה להתעקש ולמצוא את הפינה הזאת שתהיה רק שלי איפושהו.

אני רוצה לדעת מה אני רוצה באמת כי לשבת ולזיין ת'שכל זה לא מספיק. אני צריכה שמישהו יהיה תורם הכליה שלי. אני צריכה לצאת מהנורמות למשהו באמת אחר. אני צריכה מישהו.

אבל מה שאני באמת צריכה זו פיסת שמים כדי לשכב על ענן ולצייר את הקשת.

מישהו חושב שהוא מסוגל להשיג לי את זה?