ערן לוי, ברלין

איזה כיף ביום שישי.  לקחתי חופש מהעבודה ונסעתי עם בתי ד.  לגן החיות של ברלין. 

גן החיות היה ריק, חם מדי בשביל להסתובב כל היום בחוץ.  וזה בדיוק מה שאני עומד לעשות.  זה מה שתכננתי ליום חופש, יותר מזה דרש מאמץ מחשבתי ואני באופן עקרוני נגד.  העיקר להיות עם בתי האהובה, זמן איכות קוראים לזה. 

זה התחיל טוב.  ראינו פיל משתין, היא זיהתה מיד את הפעולה ואמרה "פיל פיפי".  המשכנו ללכת, היא אוחזת בידי וממשיכה לתאר לי את המראה.  זה באמת מוזר לראות פיל משתין, חתיכת זרם.

הפלמנגואים עשו רעש נוראי, לא הפסיקו לצרוח.  כתומים בעשרות עמדו ליד הבריכה וצווחו.  פעם היא היתה בוכה כשהיתה שומעת את צרחות התוכים.  הפלמנגואים לא מפחידים אותה.  פָרות כן.  גם שואבי אבק.  גם אותי מפחידים שואבי אבק, אני לא אוהב להפעיל אותם ולהשתמש בהם, אז אני משלם שמונה יורו לשעה ותופס מרחק.

הקופים דווקא לא ריגשו כל כך, הם היו עייפים, כנראה בגלל החום.  ד. מצאה אתגר חדש – לעלות ולרדת לפחות שלושים פעמים במדרגות שגילתה ליד אחד הכלובים.  למעלה למטה למעלה למטה למעלה למטה, יו זה מעניין.

בקבוק מיץ תפוחים 0.5 ליטר – 3.5 יורו.  נקניקיה 30 ס"מ – 4.40 יורו.  ארוחת נקניקיה ומיץ תפוחים עלתה לי 7.90 יורו, וזה עוד מחיר לקומבי.  אין קהל שבוי יותר מאשר בגן החיות.  תקוע באמצע שטח עצום, בלי לדעת איפה היציאה שיכולה להיות שני קילומטרים לכל כיוון, ולך תתחיל לחפש אותה עכשיו כשהילדה רוצה לאכול.  אני דפוק, אני אצא החוצה, אפילו ארעב.  היא לא בעניין של דחיית סיפוקים, ולכן נקניקיה ומיץ תפוחים מצאו את מקומם על השולחן. עוד לפני שהוצאתי את הארנק מהכיס אמרה לי הקופאית "סליחה על המחיר, לא אני קובעת אותם".  אמרתי לה "את בטח אומרת את זה כמה פעמים ביום".  היא ענתה לי "כן, אבל לא אני קובעת את המחירים".  אולי הייתי צריך לומר לה שוב "את בטח אומרת את זה כמה פעמים ביום", מעניין כמה פעמים היא היתה חוזרת על אותו משפט.  בטח זה מה שאמרו לה לומר אלו שקובעים את המחירים.  אחרי שחיסלה את הנקניקיה זרקה ד. את הצלחת על הרצפה. הצלחת נשברה. הנקמה הושגה.

בחצי היום ד. נרדמה.  לפני שיצאנו מהבית לקחתי ספר בחופזה, שיהיה.  "השבוי" של סולימן אל שאעפי, על חטיפת גלעד שליט, דווקא ביום השנה לחטיפה.  שנה שהספר שוכב אצלי על המדף, בין "יום הולדת שמח נוח" לבין "התפסן בשדה השיפון".  את שניהם קראתי, את השני שלא כחלק מחומר קריאת החובה לבגרות בספרות, סתם ככה.  אחלה ספר.  "התפסן".  "השבוי" מזכיר יותר את הדיווחים של אל שאעפי בערוץ 2.

ד. נרדמה בעגלה ואני ישבתי על הספסל מול הלאמות וקראתי על החטיפה.  שעתיים שלמות.  ד. יכולה לישון בכל מקום ובכל שעה, אם היא רק רוצה.  כשהיא התעוררה היא כבר לא רצתה גן חיות, רק גלידה.  אחרי חצי טילון היא נתנה לי אותו, מבהירה שזהו, הספיק לה.  חמש שניות אחרי שמצצתי את שאריות הגלידה מהגביע היא התחרטה ודרשה את הגלידה בחזרה.  בבית יש גלידה, תחכי, עכשיו אין.

גלידה!!!

לא!

אימא!!!

עוד מעט מתחיל פורטוגל-ברזיל ואני עדיין ברכבת.  ימים של שלושים מעלות נכונו לנו וברכבות אין מזגנים, רק חלונות עיליים שנפתחים כמו מגרה מלמעלה למטה.  מאות אנשים חוזרים מהעבודה, הרכבת מלאה בנוסעים ועגלות ואופניים ודחוס כמו ברכבת ביוני חם בברלין.  את האסוציאציות תשמרו לעצמכם – כל הנוסעים יגיעו הביתה.

לא שהיה מעניין בבית. נגמר 0-0.