ערן לוי, ברלין

אחרי יותר משלוש שנים באותו מקום עבודה המחשבות מתחילות לנדוד החוצה לעתים קרובות הרבה יותר.  אני מביט בעצים שמקיפים את הבניין, בנהר שעובר מתחתיי, בעלים על העצים שמתחילים לשנות צבעים עם בוא הסתיו, ורוצה להיות במקומם.  יש להם סדר בחיים, הם פורחים באביב ונושרים בסתיו.  החורף כאן אף פעם לא שמח לבני האדם.  קר מאוד, שכבות קרח על המדרכות מעלות את מספר הנתמכים בקביים, יוצאים מהבית ועדיין חשוך, יוצאים מהעבודה וכבר חשוך.  היום הוא היום הראשון בחודש ספטמבר, השעה היא אחת עשרה בבוקר ובחוץ יש ארבע עשרה מעלות. 

הסתיו הגיע לברלין לפני חמישה ימים, מלווה בגשמים בלתי פוסקים.  ביומיים האחרונים השמש זורחת, אבל בחוץ זה מרגיש פחות כמו קיץ אירופי ויותר כמו חורף ישראלי.  צריך ללבוש מעיל כשיוצאים מהבית, צריך להדליק חימום בחדר האמבטיה כשמתקלחים.  מזל שהפסקתי לעשן, לפחות חסכתי את העמידות בחוץ, בקור, יד אחת מתחממת בכיס ויד שניה אוחזת בסיגריה ומתחננת שאפסיק לעשן או, לכל הפחות, שאעשן יותר מהר.

בחורף אני מרגיש יותר ישראלי.  לא יוצא מהבית אם לא חייב, יושב הרבה מול המחשב, רואה את כל הסדרות המדוברות, את העונות החדשות. "עד החתונה", "הבורר", "עבודה ערבית".  הדי.וי.די עובד שעות נוספות.  רק באירופה ראיתי, סוף סוף, את "חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי", "נישואין נוסח תל אביב", "שלאגר".  לפני זה, בארץ, הרוב היה מובן מאליו, בדיוק כמו מהות היהדות.  בארץ כולם יהודים (חוץ מאלו שלא), כאן רק אני.  יש עוד כמה, אבל אין סוציאליזציה אמיתית, ואולי טוב שכך.  אדם לאדם זאב, גם אם כל הזאבים ישראלים.  הבנת האנונימיות כמצב נבחר מקלה לרוב על הבדידות האקראית.  הייאוש לא נעשה יותר נוח, הוא בכלל לא כאן.  יש חיים, יש קשיים ויש אי הבנות, בדיוק כמו בכל מקום בעולם.  יום אחד אני מבקש לראות את משפחתי ולו רק ליום אחד, לספר להם על מה שקורה כאן בארבע עיניים, על הג'וב הריקני, על הקשיים במציאת עבודה, על הקשיים במציאת שלווה.  בימים אחרים אני מרגיש שלם כמו שלא הייתי מעולם, בטח לא בארץ.  הכל תלוי בי, אני קובע מה יהיה, בלי השפעות חיצוניות ואינטרסנטיות, לטוב ולרע.  אני ורק אני.

נולדתי ישראלי ואמות ישראלי, אבל כבר ברור לי שישראלי לא חייב לחיות בישראל.  ישראלי הוא סטייט אוף מיינד, תודעה שמלווה אותנו לכל מקום אליו נגיע.  במובן מסויים ישראליות היא מעין קסטה מודרנית – אם לא נולדת לתוכה אף פעם לא תהיה חלק ממנה.  ביורוקרטית, מנהלתית, אדמיניסטרטיבית, אפילו דתית, אבל לא תודעתית.  שם יושבים דברים עמוקים יותר שאינם ניתנים תמיד להסבר.  לא הכל ורוד, לפעמים זה שלילי, לא מובן.  אבל תמיד זה אני, גם אם הבוסית שלי לא תבין, גם אם אשתי לא תבין, גם אם חבריי המקומיים לא יבינו.  אמא שלי תמיד תבין, זה מה שחשוב.