ימים יפים עברו עלינו לאחרונה בברלין. ימים שטופי שמש וערבים נעימים עד קרירים שמחיים את הנשמה אחרי עוד חורף קפוא. באחד מאותם ימי ראשון החמימים קיבלתי הזמנה לפסטיבל כליזמרים שנערך בבית הכנסת הגדול בעיר. אודה ולא אבוש - לא התלהבתי מהאירוע עצמו. הקייטרינג עניין אותי הרבה יותר, בעיקר החומוס של החבר שהזמין אותי להתרשם מהדוכן שלו בפסטיבל. בסופו של דבר גם הקשר היהודי הבלתי נמנע והרצון שלי לראות יהדות קצת אחרת מזו שאני מכיר, הגלותי שלה, הביא אותי בציפיה לשערי בית הכנסת.
בכניסה לבניין חדר בדיקות עם סרט נע המסיע את התיקים אל תוך הרנטגן. גם אותן קופסאות אפורות אליהן אנו משליכים את הטלפונים, המפתחות והכסף הקטן בשדה התעופה היו שם. גם הצפצוף של גלאי המתכות היה שם, אבל לפחות לא ביקשו ממני להוריד את החגורה, הספיק להם לזהות אותה. המאבטחים, השאלות (לאן הגעת? אתה לבד?) והגלאים החזירו אותי לימים בהם מאבטח בפתח קניון לא הצליח להפתיע אותי. בסך הכל זה די טבעי, רוב המקומות הבולטים ביהדותם בעיר מוגנים. המקומיים די מתורגלים, הם יודעים שבית הכנסת, חנות הספרים והמעדניה בשרלוטנבורג או חנות המכולת (והמבחר העלוב שבה, אם תשאלו אותי) בשכונת מיטה יתוצפתו תמיד בשוטרים. גם אני מכיר את זה מקרוב, רק שבכל מקום מחוץ לישראל זה תמיד מרגיש מעט מוזר.
פסטיבל כליזמרים? טוב, פסטיבל זו מילה די מרשימה ועצומה על מנת לתאר את שהתרחש באולם. שלושה חבר'ה ממוצא רוסי, שניים על אורגן וגיטרה, שלישי מנגן בקלרינט ומנסה להצחיק ולרגש באתנחתאות בין השירים עם בדיחות אידישאיות וסיפורים בסגנון שלום עליכם. הוא דיבר בגרמנית וברוסית, בעיקר ברוסית. רובו הגדול של הקהל הבין כל מילה ברוסית. היחידים שזוהו חיצונית כישראלים היו אלה שעמדו מאחורי דוכני המזון במקום. גם אני עמדתי שם.
את שמות הנעימות ידע הזמר לומר גם בעברית. וכאן מגיע הניגוד הגדול ביותר: אני מכיר את כל הנעימות. את כולן שמעתי בשלב זה או אחר של חיי. את כולן אני מזמזם לעצמי יחד עם הלהקה שעל הבמה. ולא רק אני אלא גם הישראלים המעטים באולם. אבל רק אני הייתי הפלצן הקטן כשהזכרתי בשיחותיי שניים, גיורא פיידמן וישראל זוהר. חשבתי לתומי (ואולי לגאוותי) שכולם מכירים אותם, הרי הם נגני קלרינט מפורסמים, מופיעים בכל פסטיבל מחולות בכרמיאל, הופיעו בטלויזיה. נאדה.
רק בסיום הערב הבנתי מה עבר עליי: זה היה ערב יהודי מאוד אך לא ישראלי. הערב כלל לא יועד לישראלים ורק אני נתתי לעברית שנשמעה ספורדית בסביבת האולם ובתוכו להשפיע על הרושם לו ציפיתי. זה היה ערב מוסיקה יהודית שבא לשמח את יהודי התפוצות. אני לא יהודי תפוצות, אני ישראלי, וכנראה שכך זה יישאר גם בעוד עשרים שנה, כשאגיע לגיל הממוצע של צופי אותו מופע.
בהבדל אחד קטן: הם עברו ליד דוכן החומוס, בחנו את המזון המוזר ששכן לו כיציקת טיט לבנבנה בתוך קערית וקושט בשמן זית ופטרוזיליה, תמהו בשקט לגבי טיבו והמשיכו הלאה לדוכן הקיגל המוכר. אני מאמין שגם בעוד עשרים שנה אביט בערגה על אותה יציקה ואדע שהיא המזון הטעים בעולם, שהיא שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
