אני מוצא את עצמי מדבר עם דוקטור אל"ף על קארמה. בדרך כלל, הרוחניות לא היתה התירוץ שהייתי בוחר בו להסביר את מצבי, אבל בזמן האחרון נראה כאילו אין ברירה. אנחנו מדברים על מה שאני משדר החוצה לַעולם לעומת מה שאני מקבל ממנו, ואיך לפעמים זה נראה כאילו הדברים מזינים אחד את השני; כשאתה מתקיים באווירת מרמוּר לא פוסקת, מה הפלא שאנשים לא רוצים להיות בחברתך, ואתה בעצם יוצר לעצמך סיבות למרמור הנ"ל. אני אומר שזה סופר-מתסכל, והוא אומר שהוא מכיר שלוש דרכים להתמודדות עם תסכול- להתחמק ממנו, לחוות אותו ולרצות אותו. אנחנו מסכמים בינינו שאת שתי הדרכים הראשונות אני כבר מכיר טוב, אבל הדרך השלישית נראית לי בלתי אפשרית. הוא אומר שאני צריך לשכנע את עצמי שהמצב שאני נמצא בו כרגע, הוא המצב הטוב ביותר שיכולתי לדמיין, ושבעצם אני רוצה להיות בו. אני מתאפק נורא יפה לא לנחור לו בבוז מול הפנים, אבל הוא קולט גם ככה שזה מקרה קלאסי של פרה מיניקה ועגל שלא רוצה לינוק.

את שאריות השבוע שלי אני מעביר, כמובן, במרמור. לכאורה זה לא משהו חדש בסדר היום שלי, ממוקם איפהשהוא בין צחצוח שיניים והלקאה עצמית, אבל הפעם אני מזהה בתחושה הזאת משהו חדש- השלמה. וזה מפחיד אותי. מילא התקשורת העקומה שלי עם העולם, עם זה אני יודע לחיות. מילא גם העובדה שכל פעם אני מתאכזב ממלאי חדש של אנשים- אני גם ככה מאולף לא לצפות יותר מדי כדי לא להיפגע. אבל ההשלמה המחורבנת הזאת, זאת שמשרה עלי ללא הרף אווירה של שלווה מטומטמת, עוד תוציא אותי מדעתי. זה הרי לא באמת מפתיע, היא אומרת לי. כל החיים האמנת והתאמנת לקראת היום בו באמת תתנתק סופית מהעולם, ועכשיו זה סוף-סוף קורה. אם כבר, אתה צריך להיות אסיר תודה. אם היה לי כוח, הייתי צורח. הייתי עוקר ציפורניים ושיערות, נלחם בכל הכוח בשביל לשנות את גזירת האימים הזאת, שחורצת אותי לחיים מלאים של השלמה עם המצב הדפוק שלי. מה הטעם בדוקטור, בכדורים, בבלוג, בקניה של בגדים חדשים, בSMSים, בדיאט קולה, בהכל, אם בעצם כבר ויתרתי מראש.

וכאילו כדי להרגיז במיוחד, אני שוב חווה את אחד מההתקפים החשמליים שלי. אחת לתקופה כלשהיא, כל המכשירים האלקטרוניים בסביבתי מכריזים על שביתה איטלקית, ואוי למי שייפר אותה. זה התחיל בנגן ה-MP3, שמתאבן וקורס כל פעם שמחברים אותו למחשב. זה נמשך בידידו המחשב, שחטף וירוס עצבני, ועכשיו מתמוטט אחת לכמה דקות, ואלוהים יודע איפה נמצא טכנאי נורמלי בחול המועד וכוסאמק עד שהצלחתי להוריד קצת פרקים חדשים של 'גיבורים'. אם רשימת המורדים הייתה נבלמת פה- ניחא, אבל איפה ניחא ואיפה אני. מהבוקר כבר הצלחתי למחות את כל הערוצים מהטלוויזיה נטולת הממיר של ההורים (ועכשיו צפוי לי קצת אושר בדמות הסריקה הידנית שלהם למקומותיהם הישנים. רטרו משהו), וגם מדיח הכלים החליט שממש לא בראש שלו לעבוד בפעם הראשונה, אבל דווקא בפעם השלישית הוא ישמח. בקיצור, שפע מכאני שאמור לשפר את חיי, ובפועל רק מאמלל אותי יותר ויותר. הייתי מתעצבן מזה בכיף, אבל עזבו, אני עכשיו הרבה יותר בקטע של השלמה. בטח שגם מכשירים חשמליים שונאים אותך, היא לוחשת ברוגע, אם אנשים לא אוהבים אותך, אז למה אתה כבר יכול לצפות ממדיח כלים?

בתוך כל התוהו הזה, מבליחה קרן שמש אחת של נחמה. מצריף הכביסה נשמע הטרטור הנעים והמרגיע של המייבש. קודם עשיתי שתי נגלות גם במכונה, ותליתי. את מה שלא נמצא לו מקום- זרקתי לייבוש חשמלי. הסנפתי קצת חולצות לחות בניחוח בית, התייחדתי בחדווה עם מכנסיים כבדים ממים, מסדר אותם בעדינות ומסירות על קרש הייבוש. הייתה יופי של שמש בחוץ, ואפילו הארומה הכבדה של הגויאבה לא חרפנה אותי יותר מדי. בחיי, איך אפשר לכעוס על התהליך האחד שעוד מתרחש בנאמנות עיוורת. אני שוקל ללכת ולכבס את עצמי לדעת עד יעבור זעמם של כל שאר הגורמים ההפכפכים בחיי, כמו מדיטציה כזאת בסגנון אודטה. זה אולי לא עמוק ורוחני במיוחד, ויש מצב לא רע שדוקטור אל"ף יתחלחל כשאספר לו על התשוקה החדשה בחיי (וכל זה עוד לפני שהגעתי לקיפול!), אבל אני בטח לא מזדרז לשלול מעצמי את עוגן השפיות הזה.

אז תסלחו לי אם הפוסט הזה קצת מעאפן. התקופה האחרונה בכללותה היא לא איזה חגיגה גדולה, וגם ההברקות הכי קטנות עולות לי באנרגיות הכי גדולות. בכביסת הארץ ננוחם, או משהו. אני הלכתי להחזיר קצת ערוצים לטלוויזיה.