קודם כל, ראוי לפתוח בהתנצלות. היה לי פוסט מהמם שנכתב כבר לפני יומיים, אבל כנראה שיש דברים שלא ישתנו גם בעוד אלף שנה, וישראבלוג החליט למחוק אותו, סתם בשביל השעשוע שבלראות אותי מחליף צבעים ומקלל בערבית. תכל'ס, אני יכול להבין את זה- אני היסטרי כשאני מקלל. בכל מקרה, אין להתייחס לפוסט זה כאל תחליף, חלילה. אני אוהב את כל הפוסטים שלי כמו ילדים במשפחה החרדית המעוותת שהיא הקיום היום-יומי שלי. ולאחר שהקדמנו, הנמכנו ציפיות ואכלנו את משקל גופינו בעוף (או שזה רק אני?), אפשר להתחיל.

1. המחשב המשפחתי שב הביתה לאחר מספר ימים ארוכים ודואבים בגלות. הוא חזר מבית ההבראה של הטכנאי המקומי שלנו, שיש לו את הנטייה האירונית להחזיר מחשבים ללקוחות אחרי שהוא מטפל בתקלה אחת, ומוסיף עוד כמה מקוריות משלו. אז ביום-יומיים הראשונים המחשב סבל מג'ט לג משונה, שגרם לו להקיא עלינו הודעות שגיאה משונות, ולסגור את האקספלורר (6, למען השם! זה היה כמו לגלוש בימי הביניים) בכל פעם שיותר מתוכנה אחת הופעלה. עכשיו, טפו-טפו, הכל מעולה וחצי, והמחשב עובד כמו בובה. או מחשב. אני לא סגור על זה שאני באמת רוצה מחשב שעובד כמו בובה.

2. כל הבחישה האחרונה בתקלות ותיקונים, גרמה לי להרהר ברעיון של רכישת מחשב פרטי משלי. ככה אוכל להעמיס בכיף את כל המטען התרבותי שלי מבלי להציק לשאר חברי המשפחה, ולגלוש בחדווה (=פורנו) מבלי להיגרר לריבים מרתקים בנושא 'מי השתמש במחשב יותר, ולמה'. אז עכשיו אני במסע חיפושים אחרי לפטופ חתיך מבית טוב, שלא ישקול יותר מדי, יהיה בעל מסך מכובד ומחיר שפוי. על כל שאר התכונות אפשר לשאת ולתת, כי גם ככה הן לא אומרות לי כלום.

3. אם כבר ברכישות עסקינן, בואו נדבר קצת על איל הנדל"ן שנעשיתי. אחותי האמצעית עוברת עוד רגע לחיפה (החדים מביניכם עלו על כך שהיא האחות השניה במשפחה שעושה את הצעד הזה, מה שבאמת חותם סופית את גורלי שלי בנוגע לעיר הזאת), ומותירה את דירתה המרווחת בקיבוץ מותרת לכל אדם. ישר זינקנו על ההזדמנות להימלט מדירת הביעותים שאני מתגורר בה כרגע, וסידרנו שאני אכנס לגור במקומה. ראשי כבר מתפקע מרוב רעיונות יצירים למכביר- קיר בנושא החיים מתחת לים (מצאתי שטיח אדיר בצורת דג באיקאה, ומשם כבר נסחפתי לגמרי), קיר מלא תמונות בגדלים שונים, וטפטים בכל מקום אפשרי. אפילו ראיתי ב"אופרה" שטפטים הם הצעקה האחרונה בקרב קהל עקרות הבית המנומנם. ומה אני אם לא עקרת בית מנומנמת, אז ברור שקפצתי על העגלה.

4. עוד דברים שראוי לשדרג לקראת המעבר: מכשיר DVD שאשכרה קורא דיסקים (הנוכחי מתגלה כמאוד עקשן בנושא), כוננית לספרים ואולי גם לדיסקים (הנוכחית עוד רגע קורסת לתוך עצמה), מקום ראוי לאחסון נעליים ווילון למקלחת. חשבתי על להיעשות נטורליסט ולהרשות לעצמי מקלחת משוללת וילון, מה גם שזה חוסך הרבה שטיפת רצפה בטווח המיידי, אבל אז נזכרתי שיש לי כל כך הרבה חרדות מפני עירום במקומות פתוחים, והחלטתי שווילון איט איז.

5. זה שלושה שבועות שאני מתהלך בין הבריות כשאני נטול כדורים. בהתחלה כל מנגנון השינה שלי השתגע (חה!) לגמרי, אבל עכשיו זה כבר בסדר. אני מוצא את עצמי קרוב לבכי פעמים רבות, אבל אני לא חושב שזה שונה מהמצב בו הייתי שרוי גם בחצי השנה בחברת הכדורים. על כל פנים, אני לא יודע להגיד אם אני מרגיש שיפור אמיתי במצבי, וגם החודש האחרון, שהיה אמור לשמש לי כבקרה, לא הוכיח שום דבר לכאן או לכאן. אני עדיין מתחרפן משטויות, ונותר אילם ואדיש אל מול צרות ולחצים אמיתיים. ההבדל היחידי הוא, שחזרו לי האורגזמות, וזה כבר דבר שיש לברך עליו.

6. לפני שבוע לערך יצאתי עם ענבר, ידידה טובה שפעם שירתה איתי ביחידה והיום נכנסת לשירות-קבע באיזה חור צפוני שהשתיקה יפה לו, לסיבוב ברחובות תל אביב. חיפשנו (ומצאנו) טי שירטים שישקיטו את הרעב שהתעורר בי אחרי שפספסתי את הטי-מרקט בספטמבר. על הדרך סיפרתי לה גם על תקופת היובש שאני עובר עכשיו. ענבר אומרת שזאת רק הכנה, ושתקופת יובש מצביעה לרוב על מבול שוטף שרק מחכה לרדת. לפעמים אין לי ברירה אלא להיאחז בתקוות שרירותיות כאלה, בעיקר כי כל הדברים הלא-שרירותיים בחיים שלי נוטים לאכזב אותי.

7. ואם כבר סיבובי דאווין בתל אביב- אוצו רוצו למסעדת "בנדיקט" שבשדרות רוטשילד. לא בפעם הראשונה נראה כאילו מישהו חדר לי לתודעה, ותרגם את זה למוסד קולינארי פלצני בתל אביב. זה התחיל עם מסעדת השוקולד (ואז פתחו את רשת האימים של "מקס ברנר"), ועכשיו זה נמשך עם מסעדת ארוחת הבוקר, עליה אני מפנטז כבר שנים. מה שעושים ב"בנדיקט" זה רק ארוחות בוקר, תוך התמקדות בביצים מטוגנות לסוגיהן, 24 שעות ביממה. היה סופר-כיף לשבת בשעת בין ערביים וליהנות מארוחת בוקר בסגנון מקסיקני (מי שישבה איתי הזמינה את קומבינציית ההמבורגר, שהיתה גם טעימה מאוד). מסתבר, אגב, שגם ההולכים על ארבע יודעים לזהות טרנדים- בסוף הארוחה שלנו התיישבה על שולחננו חתולה מנומרת, וניסתה לאכול לנו פירורים מהידיים. זה היה מאוד מצחיק בהתחלה, ומאוד מרגיז לקראת סיום, כשאותה חתולה לא השכילה להבין שבסופו של דבר אותנו היא לא תוכל לאכול.

אה, והמלצה אחת להנהלה- תיפטרו ממשפט הפתיחה שלכם. המלצריות שלכם נראות אומללות (אבל לא אומללות כמו מי שנאלץ להאזין להן) כשהן אומרות "בוקר טוב, מה תרצו להזמין?", ובחוץ כבר חושך מוחלט. זה אפילו לא קצת חמוד.

וזהו. שבע זה יופי של מספר, וחבל יהיה לי להכביד בסעיפים עוד פחות מעניינים מאלה שיצרתי עד כה. מקווה שהיו לכם חגים מוצלחים עד מאוד (הייתם ב"אייקון"? מתכננים ללכת ל"אינדי-נגב"? סתם נרקבים בבית ומתמרמרים מול "האח הגדול"? גם אני! [חוץ משני הסעיפים הראשונים, כמובן] ), ושלא נדע עוד צער.