אני לא זוכר את זה במפורש, אבל אי אז במעבי ילדותי שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אף פעם לא ידעתי מה להגיד, אבל בגיל 5 זה עוד בסדר לא לדעת.

בכיתה א' אהבתי לקרוא ולשמוע איך המורה מתפעלת ממני. שאלו אותי, "נו, אז תרצה להיות מורה כשתהיה גדול?", ואמרתי שאני לא יודע.

בכיתה ג' אהבתי לצייר. אמרו לי, "אז בטח כשתהיה גדול, תרצה להיות צייר", ואמרתי שאני לא יודע.

התחלתי ללכת לחוג דרמה. "אז תהיה שחקן כשתגדל?" שאלו, ואמרתי שאני לא יודע.

התקבלתי למסגרת חוץ בית ספרית לילדים מחוננים.  אמרו, "עכשיו בטח תרצה להיות מדען", ואמרתי שאני לא יודע.

במשך שנתיים לא רציפות, למדתי לנגן בסקסופון. "אם אתה אוהב ג'אז, אולי תהיה סקסופוניסט כשתגדל". אמרתי שאני ממש לא יודע.

בכיתה י"א, אחרי שנים שלא עשיתי עם עצמי שום דבר שבאמת אהבתי, התחלתי ללמוד פיתוח קול. אהבתי את זה נורא. "אולי כדאי שתפתח את זה. מי יודע אם ייצא ממך זמר כשתגדל".

כל הזמן כתבתי. חלק מהדברים גם הראיתי לאנשים, וקיוויתי שיאהבו. וגם אם לא יאהבו- שיגידו שזה יפה, ושיחשבו לעצמם דברים אחרים. אני מתקשה לדמיין את עצמי בלי הכתיבה, ולמען האמת, גם לא ממש רוצה לחשוב על עצמי בלעדיה.

"אז רגע, אולי תהיה כותב כשתגדל?"

אני עדיין לא יודע.

כלומר, אני יודע. יודע שלא. אני לא מרשה לעצמי לחלום במימדים כאלה. אני מרשה לעצמי חלומות קטנים, בורגניים ואפורים, שחלילה לא ירעידו את המרקם העדין שבו אני מתקיים. בכל פעם שאני מנסה לחשוב על עדן של עוד כמה שנים, עדן שאמור להיות לו מקצוע או כיוון, כל מה שעולה לי זה מסך חסר צבע שנמתח מכאן ועד הנצח. אני מנסה להכיל את כל המסך הזה, ליצור איזה מבט-על, שיוכיח לי שיום אחד אוכל לראות גם צבעים אמיתיים של וודאות, אבל אני לא מצליח. כמו ב"הסיפור שלא נגמר", כל מה שאני רואה זה שום כלום מצמית, עד שאי אפשר לדעת אם העיניים בכלל פקוחות או עצומות.

אז אני לא חולם. לא בגדול, בכל מקרה. רק ליתר ביטחון, כי חבל להתאכזב.

השבוע, למשל, אני חולם על כלב. וואלה, דווקא מתאים לי כלב. תמיד רציתי, ואף פעם לא היה לי, כי אבא לא הסכים. הייתי משחק שעות עם הכלבים של השכנים, מנסה לגרום להם לזנוח את הבתים שלהם, ולהחליט שהם מעדיפים לחיות איתי. ועכשיו אני עוד רגע בשלב הזה, שבו מותר לך להגשים כל מיני פנטזיות מהילדות, כי הנה בגרת ונעשית אדם. אז אולי באמת כלב, דווקא עכשיו באמצע החורף. איזה כלב מטופש ומנשיר, שיגרום לי להתעסק בו במקום בעובדה שהחיים שלי ירדו לחלוטין מהמסלול.

אני והאחות האמצעית דיברנו קצת על הנושא. אמרנו שחייבים למצוא לו שם מגוחך לגמרי, כדי שלא נגדל בטעות איזה כלב היפראקטיבי יפה נפש. הכיוון הוא סמרטוט רצפה עצל ומבדר. אני הצעתי 'פקס' (על שם המכשיר החשמלי הכי פחות שימושי בבית), 'נוקס ליון' (על שם הבן של בראנג'לינה) או 'דיסקו' (על שם דונה סאמר). ופתאום זה נראה כל כך אמיתי. וזה כיף להיאחז בתקווה הזאת, שכמה מבלבל חסר צבע שיהיה- והו, כמה שיהיה- לפחות יהיה כלב. אולי.

אז בחוץ יורד שפע של גשם. כמובן שמצאתי את עצמי בלי מטריה או מעיל כשיצאתי הבוקר מהצבא, אבל למי אכפת. ונכון שאני רגע לפני הקפיצה הזאת לחיים הנורמליים, ואני מרגיש כאילו שכחתי את המצנח שלי איפהשהוא, אבל למי אכפת. כלב. דווקא עכשיו- כלב.

אני בעד.

קטע זה נכתב בעקבות מייל שנשלח אלי לפני כמה ימים, ובו ספק נתבקשתי ספק נדרשתי לכתוב על הדברים החיוביים שקרו לי מאז הפוסט האחרון. אני לא מעריץ גדול של פוסט כבקשתך, אבל אני מנסה מתחיל כרגע משהו עם שולח הבקשה, אז שווה לי להיות ברשימה הטובה שלו. כן, אני יודע שלכתוב הבהרה כזאת זה כמו לירות לעצמי ברגל, אבל היי, אני חייל אמיץ. אם עכשיו לא אירה, אימתי? ובכלל, אני סומך עליו שיידע לקחת את זה בהקשר הנכון. ועד כאן הגיחה אל מאחורי הקלעים של הבלוג. לכו להכין מרק או משהו, חבר'ה. החורף כאן.