חיי- דבר והיפוכו. לאחוז את החבל בשני קצותיו, ולהשאיר את העוגה שלמה. לאחרונה אני מוצא את תופס את עצמי מביט יותר ויותר על חיי מבחוץ, ושואל מי לעזאזל מנווט את הספינה הזאת. זה כאילו אני לא מאמין למילה שיוצאת לי מהפה. אבל רק רגע, היתה לי פה פואנטה.

***

תקופה לא קלה בארה"ב. אל רשימת הטרנדים החמים לחורף הקרוב, יחד עם קאמל ועור, מצטרפת גם המגמה הלוהטת של התאבדויות בקרב בני נוער להט"בים. הדחף הראשוני הוא להגיד 'אז מה'. הממהרים לנתח תופעות חברתיות (אהמ-אהמ) יוכלו אולי להגיד שכמו במקרה אסון התאומים, גם הפעם שוררת אדישות קלה בקרב הומואֵי ארצנו כי אנחנו כבר היינו כאן קודם, ובגדול. כלומר, אחרי הטבח בברנוער בשנה שעברה, מי אנחנו שנזיל דמעה על כמה מורחי אייליינר בשוּמַּקוֹמְווִיל, קנטאקי? ממילא עניי עירך קודמים, וכשמדובר בנושא, שלמרות כל ההידיינות בו עדיין נותר חצי מתחת-לשולחן, אף אחד לא רוצה להתעסק בו.

אלה שדווקא כן רוצים להתעסק בו, פתחו ערוץ יוטיוב ששמו It gets better, אליו הועלו עד כה עשרות קליפים שמטרתם אחת: לפנות אל מתבגרים בעלי מיניות אלטרנטיבית, ולהגיד להם באופן נחרץ: עכשיו אולי חרא, אבל בסופו של דבר יהיה בסדר. משתמשים מרחבי העולם מוזמנים לחלוק את חוויותיהם בגיל ההתבגרות, את סיפוריהם על התמודדות עם בריונות, ובאופן כללי להרגיש מאוד טוב עם עצמם בגלל שהחיים שלהם היום הרבה יותר פוטוגניים. על פניו, יש במיזם הזה את כל המאפיינים שהיו אמורים לגרום לי להכריז עליו כספאם ולמנוע מהדפדפן שלי גישה אליו. צדקנות אמריקאית, בורגנות הומואית שבעה ומרוצה מעצמה, מטיפנות ונאורות בדולר תשעים - עטפו אותם בסרט יפה, והגישו לי מתנה לחגים, יחד עם אבצע לגרון. זוועה, נכון? אז זהו, שלא. כנראה שנעשיתי סנטימנטלי מרייר לעת שלכת, כי זה יפהפה בעיניי.

דווקא במישור הזהות המינית, ההתבגרות שלי היתה פשוטה יחסית. חייתי אמנם בארון חלקי עד גיל שמונה-עשרה, וכמובן שהעברתי חלק נרחב מהשנים שקדמו ליציאה בשיחות כן-או-לא עם שלל ידיותיי הייצוגיות, אבל במבט מפוכח לאחור, אני גאה (חה!) להצהיר, שהיה לי ממש סבבה. לא סבלתי מהצקות מיותרות, לא התלבטתי ולא שנאתי את עצמי בגלל המשיכה שלי לגברים. מגיל צעיר יחסית ידעתי לקרוא לדבר בשמו, להישיר אליו את מבטי המטאפורי, וידעתי שאיכשהו, אני אשרוד. למעשה, הייתי ערוץ היוטיוב המיוחד של עצמי. הכרחתי את עצמי להאמין, שהדברים ייפלו אל מקומם, ואני אוכל להתפנות לעיסוקים מעניינים יותר. ואם לא מחר אז מחרתהה—יים.

עם זאת, בעשר השנים שחלפו מאז פיעמה בי ההכרה הראשונית שאני כנראה גיי, הבנתי גם שזה לא הכל. גם בהגיעי אל ההשלמה עם הזהות המינית שלי, וגם אחרי שהגשמתי אותה באופנים מגוונים, תמללתי אותה לדעת, וניפחתי לעצמי ולסובביי את השכל בכל הזדמנות, זה עדיין לא השתפר. אני יכול להרגיש הכי טוב עם עצמי מרוב שחרור, מודעות ופתיחות - אבל זה לא זה. ולא נראה לי ששום קליפ באינטרנט יצליח לשכנע אותי אחרת.

אני רוצה לנצל את הבמה הזאת לשתי מטרות; אחת חובבת אנוש להפתיע, והשניה אנוכית כתמיד. אתם מוזמנים לקרוא רק את הפסקה הראשונה ולצאת עם תחושה טובה לגבי עצמכם. אתם מוזמנים עוד יותר לקרוא את שתיהן, ולחשוב שאיבדתי את זה טוטאלית.

1. זה באמת משתפר. איני רוצה לקרוא שמות, אבל אני מאמין שיש פה איזה קורא או שניים שעניין ההעדפות המיניות שלו הוא כר פורה לשפע תחושות מחורבנות. קטונתי מלעזור, באמת. אני הרי נסיך יהיר ועצל שהחיים חייכו אליו ביותר מדי מובנים, ואני עדיין מוצא לנכון להרגיש רע עם עצמי רוב הזמן. אבל גם השעון המקולקל הזה מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, ונראה לי  שזו אחת מהן. זה משתפר, חבר'ה. זה לא פסטיגל, וזה אף פעם לא דומה לסרטים שראינו או לכתבות המחליאות על זוגיותם היציבה של מה-שמו ומה-שמו, על תינוקם המאומץ ושפע חתוליהם. זה אותו הקיום השחוק והמשעמם ששאר תושבי העולם נושאים בעולו, אבל זה טיפ-טיפה יותר קל. הפעמים הראשונות שדיברתי עם ההורים שלי או עם חבריי ליחידה על בחור שיצאתי איתו או סתם התמרמרתי על יהודה פוליקר (דונט גט מי סטארטד) היו זרות ללשון המתחמקת-תמיד שלי, אבל גם נפלאות ומרעננות. זאת משוכה ששווה לעבור.

2. לקוראיי הבוגרים, שאלה: האם כל השאר גם משתפר? אני יודע שיצאתי קצת סנטה קלאוס בפסקה האחרונה, וגם לי מתחשק להקיא קצת בפה, אבל בינינו, ככה אחד על אחד, בלי שמישהו ישמע: זה באמת-באמת משתפר? זוגיות מיטיבה עמך כאדם? או לכל הפחות גורמת לך לקצת פחות דאגות? אני רוצה להאמין שכן, אבל כל הניסיון שלי מוכיח את ההיפך. ועצמאות - האם באמת אלמד להכיר את עצמי במהלכה? כי אחרי עשרים ושלוש שנות מחקר בנושא, אני חושש שאלמד רק לשנוא את עצמי בצורות יצירתיות יותר, או חמור מכך, לוותר לעצמי עוד. למודי הניסיון, חרושי הקמטים ויודעי הח"ן, הרי לכם השאלה האולטימטיבית. האם כל המרדף הזה אחרי שינוי, אושר והתפתחות באמת משתלם בסופו? מי מכם יכול להגיד שהוא באמת מאושר, ולמה? אני באמת מרגיש שוויתרתי על זה, ואני רוצה לדעת אם אני מפסיד משהו. החיים שלי  בשלושת החודשים מאז שובי לארץ מתנהלים כמו תחנת כיבוי ביום כיפור; בשקט, בדריכות ובכוח אדם מינימלי אני סופר אחורה את הדקות ומקווה שלא יקרה שום אסון במשמרת שלי. מיותר לציין שזו דרך איומה לחיות, ובדיוק כאן אתם נכנסים לתמונה, מלטפים אותי קלות על הראש, ומבטיחים שעוד מעט הכל יהיה מהמם.

***

אני חולם לעתים תכופות חלומות בתוך חלומות. בחלומות האלה אני פתאום אומר לעצמי 'לא ככה זה צריך להיות', מרגיש כאילו מעטפת המוח שלי מתכווצת בבת אחת, ואז מתעורר למציאות אחרת. זה יכול לקרות גם פעמיים או שלוש באותו מחזור חלימה; ההבנה שכל מה שסביבי מתפקד, באופן המהותי ביותר, בצורה עקומה. רחלי רוטנר התיחסה לתחושה דומה (אני יכול רק להניח, כמובן) בסיפור בית מתוך הצד האחר של העולם: הבית היה עשוי כולו מאותות מעורפלים שלא קרו באמת, כמו שיר סתום שדימוייו אינם מדמים דבר... שאלתי את אמא: אם מעמידים מראה מול מראה בלי שום דבר ביניהן, מה משתקף בתוכן?

אני חושב שלשאלה האחרונה דווקא יש לי תשובה, אני רק לא יודע אם אני אוהב אותה.