הרוח:

מסתמן שאלה הימים האחרונים שלי בבית של ההורים. תקופת ה"בטח שאני אבוא לחודשיים, זאת רק תחנת מעבר" שפתחתי בסוף יוני התארכה ללמעלה מארבעה חודשים. על הדרך היא גם הספיקה לשאוב את חדוות החיים שלי, ולהפוך אותי לזוחל מנומנם ועצל, שמצליח לצמצם את המגע שלו עם העולם החיצון למינימום. אני מבלה פה כל כך הרבה זמן, שנעשיתי חלק מהתוואי הקיים של הבית עצמו, כמו עוד מדף לספרים או רעש של דלת נטרקת. הצעדים שלי הם כבר חלק אינטגרלי מהקולות שהבית משמיע, התנועות שלי הן האוויר שחולף דרכו כשהחלון פתוח. אני נוכח פה גם כשאני נעדר, רודף את המקום.

לפני כשבועיים הושבתי את עצמי בכוח לסשן של חיפוש דירות באינטרנט. מצאתי שני שותפים שמחפשים מישהו נוסף שייכנס איתם למגורים בדירה בתל אביב. המיקום בעייתי (בדיוק בין בגין לאיילון, שזה גם מחוץ לעיר וגם שניה ורבע משני כבישי ענק), השותפים רחוקים מהפנטזיה האורבנית שנרקחה בילדותי על רקע צפיה ב"פלורנטין", אבל אני אופטימי. כלומר, יותר נואש מאופטימי, אבל אל תגלו להם. להיכנס לדירה הראשונה שנתקלתי בה זה חתיכת צעד לא מושכל. גם הצעידה העיוורת-מרצון שלי אל תוך מגורים עם הומו נוסף (שיש לו בן זוג, כמובן. והבן זוג הנ"ל אף אמור להיכנס לגור איתנו מתישהו בהמשך. כי תזכורת יומית לכישלונות המחפירים שלי בתחום הרומנטי תעשה רק טוב לדימוי העצמי שלי) היא משהו שכדאי היה להשקיע בו יותר מעשר שניות של מחשבה, אבל אתם כבר יודעים איך אני עובד. אני לא יכול להמשיך ולהיות הפנטום של הבית הזה. הדיבוק שנכנס בו ומסרב לצאת, למרות כל טקסי הגירוש שניסיתי לערוך בעצמי ולעצמי. אגדה תל אביבית אני כנראה כבר לא אהיה, אבל כל דרך מילוט מחיי החלימה הצלולה של ארבעת החודשים האחרונים תתקבל בברכה.

והחושך:

קרה לכם פעם שאמרתם משפט, ולא הבנתם אפילו כמה הוא נכון עד לרגע ששמעתם אותו בקול רם?

בלילה בין חמישי לשישי דיברתי עם בובה ממוכנת (הזכרתי את השם שלך, עכשיו אין לך ברירה אלא לחזור לכתוב) על סקס. חוכמה קטנה, תכל'ס, אנחנו הרי שתי כלבות מיוחמות ודעתניות, שרק משתוקקות לחלוק את תובנות  שנה-א-בחוג-למגדר המשומשות שלנו. אבל וואטאבר, לה יש עכשיו חיי מין ולי אין, אז הכל פה זה קנאה נטו. בכל מקרה, תֵמָה חוזרת בשיחות שלנו על סקס היא הסיבה לכך שאנשים בכלל טורחים להזדיין מלכתחילה. הסברתי לה את התאוריה שלי על סקס מתוך תחושת עליונות (ראה פסקה שלישית מהסוף כאן ), ורק תוך כדי להג הכתה בי האמיתוּת של זה. כלומר, כמה יחסי מין הם, בעיניי, אך ורק דרך לגרום לעצמי להרגיש קצת פחות מחורבן, רצוי על ידי הקטנת מישהו אחר. זכרתי שכתבתי על זה בעבר, וכשהתחלתי לחפש את הפוסט הספציפי, בכלל לא הבנתי כמה זמן עבר מאז שיצאתי לראשונה בהצהרה הזאת. שנתיים שלמות חלפו מאז נתתי לזה להחליק לי מבין האצבעות בשיא האגביות, בלי להבין עד כמה אני צודק, וחמור מכך- כמה זה מסרס. אוקיי, אולי 'מסרס' היא מילה קצת בעייתית בהקשר הנ"ל, אבל הנקודה ברורה. אני לא יודע אם זה המקרה הקלאסי של 'מחשבה יוצרת מציאות' או שסתם התפלקה לי נבואה, אבל כך או כך, נשארתי הבחור שמזדיין רק כשהוא מרגיש מספיק רע עם עצמו.

"וזה עובד?", שאלה הבובה. "ברור שזה עובד", רציתי להגיד לה, "מה, לא רואים עלי שהשיטה הזאת פשוט חסינת כישלון?". ובכן, לא, לא רואים, וכמו כן – השיטה הזאת ממש מטופשת. בדיעבד, זה נשמע לי כמו משהו שהתחלתי להגיד לעצמי רק כדי לתרץ את הנוחיות של השימוש הזה בבחורים, ואת אי היכולת שלי להיקשר למישהו ספציפי מבלי לבוז לו אחרי שלושה שבועות. המפתיע הוא, שכל זה לא אמור להיות חדש לי, ועם זאת, איכשהו זה הפתיע אותי לגמרי. באמת ובתמים לא הצלחתי להפנים את זה שיש סיבה לכך שאני לא נהנה מסקס כבר הרבה מאוד זמן. כמו אחרונת הקלישאות על דיכוי נשי, חינכתי את עצמי שסקס לא עושים בהנאה, אלא בתסכול, בייאוש ובעצב.

כשילדים מרגישים תסכול, הם נופלים לרצפה ומתחילים לצרוח באמצע הסופר. כשבני נוער מרגישים שהחיים קשים מנשוא, הם חותכים ורידים. מבוגרים מתעלים את האנרגיות המרירות שלהם לנהיגה, צעקות, סמים או סתם אלימות במשפחה. הכל הולך כשבתוכך מתרתחת קדרה של חוסר הגינות וזעם. באופן אירוני למדי, סקס הוא הדרך שלי ללכת מכות.

גדלתי בשתי מסגרות שחורתות על דגלן טאטוא של הבעיות האישיות לטובת מראית עין נעימה – משפחה אשכנזית וקיבוץ. אך פלא הוא שהמקורות האלה מצליחים מדי פעם להנפיק מישהו שלא  סובל מבעיות קשות של ביטוי רגשי. העובדה שחיי המין שלי משתכשכים באמבט עמוק של מניפולציות וסודות גורמת להרגיש שאני בשליטה. הידיעה שאני עושה משהו דביק, קר וזול, נותנת לי את התחושה שאני ילד גדול ומסוכן. זה הפורקן שאני מרשה לעצמי, כי הוא עונה על שני הצרכים הבסיסיים האלה; לתת מפלט לצדדים הגסים באישיות שלי מחד, ולשמור על חזות טפלון אפורה וחלקה מאידך. הכי לאחוז את החבל משני קצותיו, ולחכות ליום שתוכל גם לתלות את עצמך ממנו.

מאז שחזרתי הביתה, אני לא נהנה מהמין שאני צורך. אני אורז את החוויות האלה, ומניח במדפים האחוריים של המוח, במחשבה שמה שאני עושה כרגע זה זמני, שזה משטר האימונים שנגזר עלי לעבור בטרם אגיע לדבר עצמו, אל המקום בו באמת נמשכים ומשתוקקים. מתחשק להאשים את האינטרנט, שהופך את האינטראקציה הזאת לכל כך נגישה. מתחשק גם להאשים את העובדה שאני שוב חי תחת סמכות הורית, גמישה ככל שתהיה, אבל זה פשוט לא נכון. הרי גם כשהיתה לי החירות המלאה לראות, לחוש ולנשום, בחרתי להיכשל פעם אחר פעם.

והמים:

יובש חיי המין שלי שני רק ליובש שבחוץ. פיתחתי שגרת טיפוח, שכוללת לקום כל בוקר עם נחיר סתום, ומשיחת שני קוב של לָבֵּלוֹ על השפתיים מדי כמה שעות. אין מה לומר, הנובמבר הקיצי הזה עושה אותי זוהר.