בפגישת הכוונה עם אחד המרצים במכינה יצא לי להזכיר את הבלוג. כמובן שהייתי נונשלנטי בעניין, קראתי למקום 'פתטי' או 'חופר', ומיהרתי להצהיר שאני מתחזק את כל העסק 'כבר הרבה יותר מדי זמן'. הוא עדיין ביקש שאשלח לו כמה טקסטים, כדי שיראה אם יש פה נושאים ששווה להקדיש להם יצירה או שתיים בתיק העבודות העתידי שלי. הוא דווקא חמוד, מר מנחה אישי. הומו, כמובן, וגם נשוי (חוקית! בקנדה והכל) כי הגורל לא יחמיץ אף הזדמנות לנפנף מולי בפיסת בשר שלעולם לא אוכל לנגוס בה.

במהלך השיחה, אנחנו עוברים על כמה רשימות שערכתי מראש, ובהם מושגים ואירועים דומיננטיים מהחיים שלי. לטענת המכינה, זו הדרך האידאלית למצוא השראה – לאוורר סדינים מלוכלכים, רצוי במרפסת עם נוף לרחוב ארבעה-עשר כיווני אוויר. הרשימות שלי יצאו מעאפנות, ואני טורח לציין את זה בפניו. "אם הייתי צריך לתאר לעצמי מישהו, על סמך הרשימות האלה", אני אומר לו, "אני לא חושב שהייתי רוצה להכיר אותו". הוא שואל אותי על המוות של סבתא שלי, ואני פוצח במונולוג. אחרי כל ההתנצלויות, חשוב לי לבדר אותו בסיפוריי המרתקים ובאנקדוטות המחוכמות שלי. שש שנים של כתיבה בלוגרית הפכו אותי לתוּכּי, שלא מסוגל לפלוט פחות משישה משפטים ברצף, כשהאחרונים בהם מהווים לרוב התנצלות על כמה שאני לא מסוגל לשתוק. אני גם טורח לציין את כל ההליך המחשבתי הזה בפניו, מסביר לו כמה אני כבר לא יכול לשמוע את עצמי מדבר, ולזה הוא לא מגיב. אחת ההערות החוזרות שקיבלתי היא, שאני לא יודע מתי לעצור את ההסברים שלי. "זה יכול להיעשות מעיק", אמרה המורה אחרי שסיימתי להציג פרויקט בצילום, לפני כחודש. מאז אני משתדל למתן את הפטפטת, אבל כשמישהו שותק מולי, הדחף למלא את האוויר בהבל פה חזק ממני.

מילים הן הנשק שלי, זה לא אמור להפתיע אתכם אם קראתם פה יותר מפוסט. יודעים מה, אפילו אם זה הפוסט הראשון שלכם פה, אני אפרגן לכם את הקרדיט המינימלי. אני מדבר במקום לצרוח, להרביץ, לרקוד או להתמודד. מסלול ההידרדרות שלי נראה בערך כך: התחלתי לכתוב כי חשבתי שהמחשבות שלי מקוריות מדי, וחבל יהיה אם תישארנה רק בדל"ת אמות התודעה שלי. אחרי שנגמרו לי כל המחשבות המקוריות (עניין של שבועיים), המשכתי לכתוב כי חשבתי שאחרת אשכח. כתבתי כדי לא להיעלם. כדי להוכיח לעצמי שעשיתי דברים, שהייתי במקומות. מהר מאוד הגעתי לנקודה בה לא יכולתי לחוות משהו מבלי לחשוב איך ומתי אכתוב עליו ושנאתי את הנקודה הזאת. הרגשתי חולה. חשבתי שאני חלש ועצוב, ושהחיים שכל כך רציתי לזכור הפכו בעצם להיות תוצר הלוואי של הכתיבה. כעסתי על עצמי כשלא כתבתי, ובאיזהשהו שלב זה פשוט נמאס עלי. עזבתי את הבלוג ונשבעתי לא לחזור. כיוון שיש לי עמוד שדרה של חשופית, חזרתי אחרי שנה.  מאז אני פה, אבל במתכונת שלווה יותר. הרבה פחות קדחתנית ונזקקת. אני כותב רק כשאני מרגיש את הצורך, ורק כשאני מרוצה מהתוצר. אני לא מרשה לעצמי לפרסם משהו שאני לא אוהב, אפילו אם האהבה הזאת היא חלקית ורגעית. אני גאה בכתיבה שלי היום, וזה משהו שבכלל לא לקחתי בחשבון ב2004, ובטח שלא יכולתי לומר ב2007.

סיפור ההיחשפות הזה מסתובב לי בראש כבר כמה ימים. שאלתי את עצמי, למה כבר קשה לי לדמיין את עצמי כאדם לא-כותב. מה הרכיב הזה, שהופך את המילה והמשפט ללחם ומים? הרבה זמן עבר מאז שכתבתי בשביל לקבל הכרה, למרות שזה תמיד נחמד לזכות למעט ממנה פה ושם. הפוסט על It gets better  (אגב, אני משוכנע שמאז נחשפתם לפרויקט בתשע מאות אייטמים טלוויזיוניים, אבל אל תשכחו מאיפה באתם, אוקיי?) היה משב רוח מרענן של פופולאריות, ואני לחלוטין אסיר תודה עליו, אבל בינינו, זה לא הכל. אני גם כבר מזמן לא כותב כדי לא לשכוח. ממילא כבר שכחתי פוסטים שלמים, שבזמנו נראו לי לא פחות מתהומיים בחשיבותם. הבנתי שזה לא עובד ככה.

אני כן כותב היום כדי להתנקות. כדי לסדר. כדי לקרוא בשמות לזיקוקין שמתפוצצים לי מאחורי העיניים. יש מחשבות וסיפורים, חלקי משפטים או מסקנות, שמציקים לי כמו רעש של מקדחה בשבע בבוקר. אני מתרוקן אל תוך הפוסטים שלי, אל הטיוטות והתחלות הסיפורים, כדי שיהיה קצת שקט. זה שקט מפחיד, אני מודה. יש משהו עוכר שלווה ברגע בו אתה מבין ששום דבר לא עובר לך בראש. אבל הייתי גם בצד השני, ונאמר זאת כך- יש סיבה שנינט מעדיפה לשתוק.