היש משהו שחוק יותר מלהתחיל לערוג לבן זוג ברגע שהחורף עושה סימנים ראשונים של גישוש? לא, אין בנאליה יותר מוחלטת מזה, באחריות. כל הנסיונות שלי לנסח אנלוגיות מתוחכמות, שתהיינה משפילות באותה מידה, הסתכמו בטור של קרן פלס במוסף סוף השבוע של "ידיעות". אבל אפילו אותו הטור, מביך ככל שיהיה (והו, וואו. מי שאפשר להגיע לכאלה רמות של כתיבה מביכה באופן כה עקבי? זה כמעט מרשים) זוכה, כנראה, למספיק פופולריות, אז כאילו מה. איפה קרן פלס ואיפה אני? לעזאזל, אם היא הצליחה למצוא בן זוג חדש ומהמם, שבע דקות אחרי שנפרדה מבעלה, מה בדיוק יש לי להגיד פה, מלבד "סססאמק"? שזה, אגב, דבר לגיטימי לגמרי להגיד, אבל לא מאוד מועיל. בכל מקרה, בואו ננסה להניח כרגע לקרן פלס, ונתמקד בדבר החשוב באמת: אני.

מגפה, זה מה שזה. ניסיתי לחשוב על דרך מתורבתת יותר לדבר על תופעת המונוגמיה הממרמרת שאני מוקף בה מכל עבר, אך לשווא. מדובר בשיטפון מנקר עיניים של מערכות יחסים מתפקדות ובריאות, ולמען האמת, זה לא נעים לי.

הביטו, עד כה, החוג החברתי המצומצם שלי היווה טוויסט מודרני על מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר, כשאני בתפקיד זה שלבוש הכי רע. סתם, חס וחלילה, יש גרועים ממני. בכל מקרה, כן – רוב חבריי הטובים היו, במשך רוב הזמן, מאותגרים מבחינה רומנטית. חלילה לי מלכרות לעצמי את הבור הזה, אבל בואו נודה: צרת רבים? אחלה נחמה. באמת שכן. החברים שלך הם הרי מאז ומתמיד בבואות של יסודות מסוימים באישיות שלך. כשאותן בבואות מעבירות לך את המסר שרווקות זה דווקא אחלה, כי תראה איזה יופי כולם מסתדרים למרות ובגלל הלבדוּת שלהם, אתה מאמין לזה. חלק מזה הוא שכנוע עצמי מיומן, אבל לא הכל. רוצה לומר, אחרי הרבה נסיונות שכשלו, ולאור העובדה שלהתחנן פאסיבית בפני אנשים שיאהבו אותך, ואז, כמובן, להידחות מהם ולמחוץ את האהבה שלהם כמו שמוחצים יתוש במחיאת כף, הגעתי למסקנה שזה לא בשבילי, לפחות כרגע.

הצרה היא, שלאחרונה נעשה לי מאוד קשה להתמיד באורח המחשבה הזה. שלושת החברים שהכרתי במכינה – שתי בחורות ובחור – נמצאים עמוק במצולותיהן של מערכות יחסים מתפקדות. גם השותפה שלי, שמעתה תיקרא ג'י (כי לשותף שלי אני הולך לקרוא דִי, ויחד הם יתאחדו לתאגיד העל "די אנד ג'י", מותג הצ'יפ של דולצ'ה וגבאנה. רפרנסים אפנתיים, בעיקר כאלה שמצליחים גם לנסח היטב את העליונות הסמויה שאני רוכש לצמד, זה משהו), מצויה במערכת יחסים ארוכה. היא אחת מבחורות הגועל האלה, שתמיד יש להן חבר, ותמיד זה נורא רציני. זוועת עולם. אבל כל זה מתגמד לעומת מגדיש הסאה הראשי- מר דִי בכבודו ובעצמו. סיפרתי בקצרה על בן זוגו של הנ"ל, ואיך אותו בן זוג אמור להיכנס לגור איתנו בשלב מסוים. ובכן, אווררו את מִקְלְטֵי הרחמים העצמיים וחדשו את מלאי גלגולי העיניים, כי בשבוע שעבר היתה לנו נסיעת מבחן. הודות לחופשת חנוכה הצה"לית, הידועה בשם המאיים 'הדממה', בילה מר שותף מספר לא מבוקר של שעות בבית. בהיותי מובטל ועצל, התרגלתי די מהר לנכס לעצמי את הבית בבקרים, ובגלל השתייכותי לאומה כובשת ומדכאת, נעשיתי במהרה טריטוריאלי כלפי הדירה. היה לי לא נוח שהוא הסתובב לי בין הרגליים לפני ארוחת הצהריים, הרגשתי זר ומנוכר כלפי ביתי שלי כשהוא הביא את החברים שלו מהצבא, ובאופן כללי ספרתי אחורה את הדקות לתום החג הזה. מיזנתרופי, אני יודע, אבל וואטאבר. בכל מקרה, ביום רביעי הגיע גם החבר. ג'י חזרה לביתה בצפון באמצע השבוע, כך שנקלעתי למנאז'-אה-טרואה כפוי של יומיים.

כבר פגשתי את החבר-של-דִי בעבר. היות ואנחנו עתידים להיות שותפים לדירה מתישהו, זה היה מתבקש. ההתרשמות שלי ממנו עד כה הסתכמה ב-"אוקיי, בסדר". מדובר בבחור פושר לחלוטין, חובב רכישות גאדג'טים באינטרנט וצפיה בנשיונל ג'אוגרפיק. אגב - בחיי, הומואים, תתעוררו דה פאק אפ! כאילו, אלוהים והחברה נותנים לכם את הלגיטימציה לעשות דברים שטיפה'לה חורגים מהנורמה, ואתם הולכים ומתברגנים לי? למה? למה שמישהו יתעקש להיות רגיל, על גבול המשמים? אני אולי מרוויח כל גרם של מגניבוּת בעבודה קשה, אבל היי, לפחות אני אבלוט, ולו במעט, במסדר זיהוי.

איפה הייתי? אה, כן. אז החבר הגיע ביום רביעי, וזה הפך אותי באופן רשמי למיותר. דמיינו נא את המונטאז' הקולנועי הבא: זוג מתעסק בשגרתו. בישולים, קניית דגי מחמד (איכס) וריפוד האקווריום שלהם בתמונת נוף של קרקעית ים (איכס), צפיה משותפת ב"האח הגדול" תוך העברת ביקורת על סיפורי החיים של המתמודדים, רכיבה משותפת על אופניים ושופינג לוהט בבוטיקי האופנה החביבים עליהם, "המשביר לצרכן". איי קיד יו נוט. אידיליה, לא? עכשיו הריצו את הסצינות הנ"ל שוב, והוסיפו להן אובייקט תלוש לחלוטין מההקשר. פומפיית ענק, למשל. נכון, היא יכולה להשתלב איכשהו בבישולים, אבל היו בטוחים שהיא לא תרגיש בנוח על אופניים. בכל מקרה, הפומפיה הזאת זרה. היא מפריעה. היא תופסת יותר מדי מקום, ובני הזוג לא יכולים לעשות דבר מלבד להעיף מדי פעם מבטים זה בזה, ולשאול ללא מילים "מה הדבר הזה עושה בחיים שלנו?".

את תואר פומפיית הכבוד שהרווחתי ביומיים האלה אני נושא ברגשות מעורבים. כמובן שזה מבאס לדעת שעצם נוכחותך בחלל עושה אותך גלגל שלישי. אני יושב איתם לצפות בטלוויזיה, בתקווה שמדורת השבט תצליח להשקיט קצת אי הנעימות שפעורה בינינו, אבל היא רק מעצימה אותה. הדינמיקה שלהם, ההיסטוריה וההקשרים המשותפים שנרקמו בשנתיים של זוגיות, נוכחים כמו גדרות תיל בינינו. כמו כן, אין דבר יותר מסריח במגורים משותפים מאשר המחשבה הבלתי פוסקת על היום בו תתחילו לריב, כשאתה יודע היטב שתפסיד. הרי היותם זוג – יחידה שמורכבת משניים- הופכת אותם אוטומטית לחזקים ממך. אני נערך ללא הפסקה, מתחמש לקראת הרגע בו אצטרך לגונן על האינטרסים שלי מול שניהם, וזה מוביל אותנו לצד השני של אותם רגשות מעורבים מתחילת הפסקה: תחושת הדווקא. הצד הנקמני שבי כמעט מייחל לרגע שהם יקימו איזו חזית למולי. אני מחכה לרגע שבועת הנורמליוּת תתפוצץ להם בפנים, בזמן שאני אחייך ואחביא את הסיכה מאחורי הגב. בכלל, זו הגישה שאני שמח לטפח בזמן האחרון; זעם במקום צער. בעיניי, זו חוכמה קטנה מאוד להיות אומלל,  אני עושה את זה טוב במיוחד...אפשר אולי לומר שיש לי יעוד. אבל על אף שמבטים נוגים וקטעי יומן כמהים זה אחלה, גם לי יש גבול. עניין הבוז והנקמה הזה דווקא מתאים לי יופי, לפחות כרגע.

אז זו הבחירה שלי, למעשה, בכל הנוגע לשניים. באופן מודע ועיקש אני בוחר שלא לקנא להם, אלא פשוט לא לחבב אותם. הבעיה היא, שאני יכול לסלוד עד מחרתיים מהזוגיות הספציפית הזאת, אבל היא עדיין מעוררת בי את הדחף החורפי שהזכרתי בתחילת הפוסט. אני אחדד פה את ההבדלה, רק כדי להיות בטוח: אני מקנא באידאל שהשניים מקיימים, אבל לא במובן המסוים בו הם בוחרים לממש אותו, אוקיי? חשוב לי להדגיש את זה, כי גם לעצמי אני נשמע מעט משוסע.

איפה זה משאיר אותי, אם כך? 'משתוקק' היא המילה הראשונה שקופצת לראש. כשאני בדירה תל אביב, אני נוכח-נעלם במערכת יחסים. כשאני מבלה קצת עם החברים מהמכינה, אני טובל את אצבעות הרגליים בזוגיוּת של אחרים. אפילו ההנחיות האישיות שלי נערכות לאורה של המונוגמיה היציבה של מר מנחה. פתאום נחשפתי לעולם שלם של אנשים, שאהבה בשבילם היא לאו דווקא אישיו כזה גדול, וזה משונה נורא בעיניי. אני נמשך יותר ויותר אל הצעצוע הנוצץ הזה, רוצה למשש אותו באצבעות ולראות כמה גבוה הוא יעוף לפני שיתנפץ על הרצפה.

נסגור אפוא מעגל ונאמר: קוראים לי עדן ואני בנאלי. להקיא ממני ממש. אני יכול לחשוב את עצמי מרדן אינדיווידואליסט כמה שבא לי, אבל בסופו של יום, גם אני מצטרף למעגל הרחב של מעיפי המבט מבעד לחלון הגשום, שרק רוצים מישהו שיהיה מגושם איתם תחת שמיכת פוך. הוא לא חייב להיות איזו מציאה גדולה. במצב הנוכחי, אני מסתפק גם במציאות קטנות. בעצם, עזבו אתכם בכלל ממציאה. אנחנו הרי לא מדברים פה על יהלום שמוצאים בפח של הבניין, או הנחה מפתיעה על הקרדיגן ששמת עליו עין לפני שבוע. במציאות המחושבת והמודעת שאני חי בה, גם סתם סיפור לחודש-חודשיים יסגור לי את הפינה. אלוהים יודע שגם הסיפורים היותר מוצלחים שלי מתחילים לדעוך לתוך עצמם כמו נר אחרי שישים יום. אני לא מחפש את אהבת חיי, אלא סתם סיבה מוצקה להתלבש יפה ולכתוב אסאמאסים מתחנחנים. זה עד כדי כך פשוט.