החבר של השותף מתקלח במים קרים. אני חושב שזה מסכם היטב את האופי שלו, ואת הסיבה לכך שכרגע, כשרק שנינו בדירה, אנחנו משתדלים לא להחליף משפטים של יותר משלוש מילים בינינו. הוא שאל אותי אם האכלתי את הדגים המטופשים שהוא ודִי מגדלים, ועניתי שלא. הוא פצח במונולוג הומוריסטי ארוך על זה, והתעלמתי ממנו לחלוטין אגב שטיפת כלים. הבוז הרב שאני רוחש כלפיו עושה את זה קל להדהים. דִי יצא לעשרת ימי תענית בפרויקט "תגלית" (סחים- הם בכל מקום), והמתיחות הלא-נעימה שגם ככה שוררת בדירה הולכת ומתעצמת. שלב המכות יהיה לא פחות ממרהיב, אני מבטיח לכם מראש.

---

אבל בכלל לא רציתי לדבר על החיים השיתופיים שלי. למעשה, לראשונה מזה זמן רב, דווקא התחשק לי לִקְטוֹר קיטורים על מקום העבודה שלי. להלן תקציר היסטוריית התעסוקה שלי בחודשים האחרונים: אבטלה-אבטלה-אבטלה מיום נחיתתי בארץ, פלאס סירוב גורף לכל הצעה, ולו הידידותית ביותר, לכל משרה שהיא. אחרי המעבר תל אביבהּ, השתעשעתי ברעיון מציאת העבודה, אבל לא באמת עשיתי שום דבר בנושא. לקראת אמצע נובמבר זכיתי להצעה מהממת מתחום ההוצאה לאור, שאף למיקומה בניכר (AKA ירושלים) לא נתתי להוריד לי את החשק. הלכתי, התראיינתי, חיכיתי לתשובות. עד היום לא קיבלתי שום מענה מסודר, אבל המקור שלי דאג היטב להסביר לי שאין מה לשמור על אופטימיות.

אז היום אני מלצר.

תיקון: מלצר מתלמד. למעשה, אני חושב שיהיה נבון להתקשר למישהו מספר השיאים של גינס, כי לא ידוע לי על שום מקרה בהיסטוריה המתועדת של מישהו, שאשכרה התלמד במסעדה כלשהיא יותר משבועיים. ובכן, חודש תמים חלף, ולמרות ההתקדמות הלא מבוטלת שלי בתחום הגשת המזון (קרי, העובדה שעכשיו אני יודע לאן להוציא חלק מהמנות, גם אם טרם הפנמתי את המלאכה העדינה של איזון תריסר צלחות על פרק יד), אני לא באמת יודע מה אני עושה. כלומר, אני מגיע בזמן לכל משמרת שנקבעת לי, לבוש וחגור במדֵי המקום, ואני צולח את המשמרות הנ"ל בצורה כמעט מכובדת, ועדיין... לא. כלומר, אני לא שם באמת.

בשבוע שעבר, לקראת סיומה של משמרת צהריים, הטיל עלי מנהל המשמרת להכין מלאי צלחיות של הממרח אותו אנחנו (שם גוף קולקטיבי, כיאה הן לשם המקום והן לתחושת קן הנמלים האופפת אותו בשעות מסוימות) מגישים עם לחם הבית. כיוון שמעולם לא התנסיתי בפעולה מעוררת השתאות זו, לקח לי קצת זמן להבין איך בדיוק הוא רוצה שאעשה את זה. נאלצתי להעזר במלצרים אחרים וגם קצת לאלתר. טיפ למלצרים לעתיד מביניכם: צלחת ומגש זה היינו הך. על כל פנים, כאילו לא די בכך שאני תקוע בתחתית שרשרת המזון במקום הזה, או בכך שאחרי חמש שעות עבודה הדבר האחרון שבא לך הוא לטבול עד למרפקיך בפסטו, טרח אותו מנהל משמרת להתייצב מדי חמש דקות וליטרלי לנשוף בעורפי. "יותר מהר, זה כבר היה צריך להיות גמור בשלב הזה", הוא פלט ביובש. בעודי מדמיין עצמי משקע את פרצופו משוסע השפה עמוק בתוך התערובת הירקרקת, עצרתי עצמי מלבכות.

בכלל, מסתבר שזה המוטיב הלוהט שלי בעבודה הזאת: לעצור את עצמי מלבכות, בערך אחת לשתי משמרות. כשזה לא אותו מנהל משמרת ערל לב ושפתיים, זה צ'קר (האדם האחראי על התאום בין המטבח לצוות ההגשה) נבחני, מלצרית שרושפת מבטי "מה נראה לך", לקוחות שנוזפים בך בגין טעויות שאתה לא ביצעת או סתם ההרגשה הכללית הנהדרת, הכרוכה בהיותך דרגה אחת מעל זבוב במרק. באותה משמרת, נשלחתי להביא משהו מהקומה בה ממוקמים גם השירותים, ועל הדרך עצרתי להשתין. רק שם פתאום התחוור לי שלא מצמצתי כמעט שעה. כלומר, אני בטוח שפיזית זה קרה לא אחת, אבל איפהשהו בדרך שבין העובדתי למוחשי (וואו, הנה משפט שממש לא מסביר את עצמו), לא שמתי לב שהעיניים שלי צחיחות. עצמתי אותן לשניה וחשבתי שהן לעולם לא תיפקחנה מעצמן.

זה די עלוב, לא? אני אשכרה נכשל בעבודה האחת, ששאר העולם המערבי מתיחס אליה כברירת מחדל. זה כמו להיכשל בנשימה או משהו. גם התגובות סביבי נעות על ציר לא מאוד תומך. הפסימיים קוראים לי לעזוב, ולזה אני עונה: אחלה, אבל לאן ללכת? זה היה יכול להיות תוסס ומקסים אם כסף היה נופל עלי מהשמיים, אבל כרגע יש לי שכ"ד לשלם (דונט גט מי סטרטד בנושא הזה, אגב) ובגדים לקנות. אני זקוק להכנסה קבועה, שלא דורשת ממני התמקצעות או תואר. האופטימיים יותר יודעים להגיד שמלצרות זה תמיד חרא, עד שמתישהו זה קצת פחות חרא. זאת גישה שאני יכול להסכין איתה, אבל היא פחות או יותר מאלצת אותי למחול על כבודי, ולהודות: אני גרוע במה שאני עושה.

אני שונא להיות גרוע במה שאני עושה. שונא-שונא-שונא-שונא-שונא. הייתי מהילדים האיומים האלה, שלא מצליחים להתמיד בשום חוג, כי הם תמיד מצפים קום בוקר אחד ולדעת הכל. לא הייתי רגיל להתאמץ בשביל דברים מיוחדים, ובטח שלא בעבור משהו טריוויאלי. בחיי, שחשבתי שתקופת ההתלמדות שלי במסעדה תיראה כמו פרק של "לא כולל שירות", כולל הנאמברים. אמנם מוזיקה מפוקפקת באיכותה יש שם ועוד איך, אבל הטייטס לא אותו טייטס, ואני לא שיר גוטליב. אפילו לא סער פיין או עידו מוסרי. ועולם בו אני יוצא נפסד לעידו מוסרי הוא עולם אכזר.

זה לא שאני אומר נואש. יש לי פיקסציה משונה למקצוע משחר נעוריי, וגם עכשיו, כשאני רואה את אחורי הקלעים השוחקים והמשמימים של המנגנון, קשה לי לומר שזה דוחה אותי. הלא הפנטזיה שמקננת במוחו של אדם היא, ובכן, פנטזיה. כל התגשמות שלה תמיד מלווה בתחושה של התפכחות או אכזבה, וזה סבבה מבחינתי. אני עוד לא מרגיש שעבדו עלי בעיניים כל השנים האלה. אני כן מרגיש שמגיע לי יותר. אני אתאכזב מאוד לגלות שאין כאן איזה טריק, או קשר סודי של אחווה וצחוק בין האנשים. כרגע אני תופס את המקום הקבוע שלי- שורה שניה מהסוף, לבד, שומר לעצמי את ההערות המרושעות על כל שמוצג לפניי - אבל זה קצת כמו הקרנה פעילה. אני מחכה לקיוּ שלי, ויודע שזה רק עניין של זמן לפני שאחשוף את המחוך הנוצץ שמתחת למעיל שלי, ואהיה לחלק מההופעה. זאת המתנה מעאפנה, אבל אני מקבל אותה בהבנה. בחיוך אמיץ. כשחושבים על זה, מקום בו נדרש ממני לעטות חיוך מנומס בשעה שמבפנים אני מייחל למות הוא אנלוגיה מושלמת לחיים שאני גם ככה חי. אין, תמיד ידעתי- אני אהיה מלצר מעולה.