לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Hold your Devil by his spoke and spin him to the ground

Avatarכינוי: 

בן: 37

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2011

מנות אחרונות


פחות מעשרים וארבע שעות אחרי פרסום הפוסט האחרון, קיבלתי שיחה מהבחורה שסידרה לי את הג'וב הירושלמי. היא אמרה שהתקבלתי. ביום שני כבר הלכתי לדבר עם אחד מאחראי המשמרת במסעדה והסברתי לו, שהמצב החדש מאוד יקשה עלי לתת את ארבע המשמרות השבועיות שהם דורשים. הוא הנהן ואמר לי לחשוב על זה. אחרי משמרת מהתחת, שאחוז לא מבוטל מְתַחַתִיוּתָהּ נבע מאותו מנהל משמרת, החלטתי שלא בכוח. במשמרת הבאה שלי פניתי כבר למנהל המסעדה, ואמרתי לו שאני לא ממשיך. כמובן שהם לא דיברו ביניהם, והייתי צריך לספר את כל הסיפור שוב. נוהל המידור המשיך כשגם מנהל המסעדה לא טרח לבשר למנהלי המשמרת שהחלטתי להתפטר. אם תשאלו אותי, זו היתה הבעיה העיקרית של המקום – ההנחה התמימה למדי שאנשים פשוט יקלטו מהאוויר מסרים שהועברו אליהם. כלומר, מנהל המשמרת הניח שאני כבר אטפל בבעיה שלי בעצמי (השאלה "למה בכלל הרגשת כל כך תקוע עד לשלב שאתה שוקל להתפטר" לא עניינה אותו יותר מדי), מנהל המסעדה הניח שהפצתי לכולם את בשורת סיום העבודה שלי, וגם אני עצמי הנחתי שבמקום עבודה מקובל להעביר הודעות על התפטרות של עובד לאנשים ש... יו נואו, צריכים לדעת מזה. בכל מקרה, אני משתדל לא להיות מריר בנושא. עזבתי בראש מורם יחסית, ומלבד מצעד הבושה שצפוי לי בימים הקרובים, עת אאלץ לחזור למסעדה ולאסוף את המשכורת של השבוע האחרון, אני חושב שהפרק הזה הסתיים יפה.

 

הענן האפרפר האחד שמעיב על תרחיש הלבבות והפרפרים שלי הוא, סורפרייז-סורפרייז, האופי שלי. או מדויק יותר לומר: הצורך הכפייתי שלי לשדר כלפי חוץ שהכל אצלי מהמם וחצי. לאורך כל השבוע, על אף שידעתי היטב שהעתיד שלי במסעדה נמצא בצומת הרחובות לוט וערפל, לא אמרתי כלום לאיש מהצוות הלא-מנהלתי. כל האנשים שאשכרה דיברתי איתם במהלך השבוע, מלצרים של ממש וסתם מתלמדים כמוני – לכולם אמרתי שמגניב לי לגמרי, והנה תיכף מגיע רגע ההסמכה שלי. לעזאזל, אפילו ישבתי ואכלתי שם ארוחת צוות ביום חמישי. זאת בערך המקבילה המקומית להצמדת אגודלים מדממים. רק לבחורה אחת, החביבה עלי בצי המלצרים, אמרתי שאני לא יודע מה העתיד צופן לי. רגע לפני שסיימתי את המשמרת של יום שני, עצרתי לפטפט עמה, וסיפרתי לה גרסה מסולפת של הסיפור. העצה שהשיאה לי (" אם לא כיף לך, אז תלך. הרי את המיליון הראשון שלך לא באמת תעשה מהטיפים פה") אמנם לא חידשה לי דבר, אבל גרמה לי להרגיש קצת פחות חרא על ההימלטות שלי.

 

ובעצם, למה שארגיש חרא? מלבד הנטיה המולדת שלי להרגיש חרא כלפי כל בחירה שאני מבצע, מה פה בעצם מעניק לי את הלוקסוס לכעוס על עצמי? שום כלום, זה מה. אני עוזב מקום שלא היה טוב אלי, ושאני לא הייתי טוב אליו, אחרי חודש. זה לא שצברתי שם רזומה חסר תקדים, והם לא יוכלו להסתדר בלעדיי. אפילו לא הספקתי ללמוד את השמות של כולם, למען השם, ואם כף רגלי לא דרכה במקום לפני שנתקלתי במודעת ה'דרושים' שלהם, מה יגרום לי לחזור לשם בעתיד? בטח לא הכבד הקצוץ, ידידיי. אז זהו. היה בסדר גמור, וטוב שנגמר לפני שהתחלתי, כמו בכל מערכת יחסים שאני מנהל, לבוז לכולם. אני מניח שלא תהיה לי ברירה אלא להזכיר את העזיבה שלי גם בפני הצוות שיהיה נוכח במקום בשעה שאבוא לאסוף את המעטפות שלי (והנה עוד משהו שאתגעגע אליו- מעטפות מלאות מזומנים. גוד טיימז), אבל יאללה, נו. החיים קשים, אוקיי? לפעמים עושים גם דברים שלא כל כך נעים לדמיין, וממילא כבר חזרנו על שתי נקודות מפתח בפוסט הזה:

 

א.       התקשורת הפנימית במקום לקויה מיסודה.

ב.       אני הולך לשקר להם בנוגע לסיבה בגינה עזבתי, ולהציג את עצמי כתמים יחסית, אז יש מצב שהמוניטין שלי שם לא יוכפש לגמרי.

 

ונקנח (חה!) בצרה אחת קטנה: למלצר הו, כה חמוד יש יום הולדת בשבוע הבא. נקרא לו חמודי, למרות הווייב הערבי הקשה שזה שולח. ביליתי כשבעים אחוז מזמן המשמרות המשותפות לי ולחמודי בבהייה בו, בתקווה שזה יגרום לי להיתקל בשולחן סורר, מה שכמובן יאלץ אותו לבוא ולעזור לי לאסוף דברים מהרצפה. החלק של ההיתקלות בשולחנות עבד כמו בובה, אבל החלק של העזרה קצת פחות. ניחא, הוא עדיין חמוד.

בכל מקרה, עוד הוא מפטפט על יום הולדתו המתקרב, ותוהה עמנו כיצד יציין את המאורע, הוא פלט: "אני רק חודש בעיר, אני עוד לא מכיר פה אף אחד". ליבי הזערורי-גם-ככה התכווץ בחמלה. "בוא אלי!", זעקתי מנטלית. "נחגוג לך יום הולדת בצפיה בדפנה לוסטיג בערוץ הבידור הישראלי, ואחר כך אולי נאכל קורנפלקס מהקופסא ונשתה דיאט קולה". הפצרתי בו שלרגע, רק לרגע הקטן ביותר, יביט בי ויבין. אבל הוא לא. וזה בסדר, כי ככה סטרייטים עובדים; אתה בוהה ובוהה, עוגב עליהם במבטיך ומצליב אצבעות כדי שיבחינו בפוטנציאל שלך להיכרך אחריהם כאחרונת הגרופיות, ולהם רק אכפת אם יצליחו לעמוד בדרישת מינימום האנשים של המקום אותו הם רוצים לשכור ביום ההולדת שלהם. אוי לי ולשכמותי... אשכרה שקלתי לרגע למשוך את הפארסה שלי במסעדה שבוע נוסף, כדי שיהיה לי תירוץ ללכת ליום ההולדת שלו. אבל גם הגבולות שלי, עלובים ככל שיהיו, הוצבו איפהשהו, ואל לי לחצותם. אז מזל טוב, חמודי. תמיד תהיה לנו השיחה האחת שניהלנו מול הלוקרים של הצוות, בה היית הראשון מזה תקופה ארוכה שהבין את ההומור שלי. אחשוב עליך בחיבה, ואשכח אותך מתישהו בחצי השנה הקרובה, אם ירצה השם.

 

ואגב שכינה וקדושה: ביום שני אני מתחיל לעבוד בירושלים. יהיה מזוויע, אני כבר משוכנע. מזוויע, נטוש ונעדר כל מלצרים חמודים, אבל לפחות יהיו ספרים.

שבוע טוב.

נכתב על ידי , 15/1/2011 21:31  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShadowBoxer אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ShadowBoxer ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)