* הסבר לפרק – בסוף "
" הוא לא עונה לי ! " צעקתי אל אשלי וזרקתי את הפלאפון על המיטה בעצבים
" הוא בטח לא זמין... " היא חיפשה תירוצים
" הוא מסנן אותי " התיישבתי על הרצפה ונשענתי על הקיר
" אני כזאת מפגרת, איך יכולתי לשכוח ? "
" אל תאשימי את עצמך " אשלי ניסתה לנחם אותי.
" אבל זאת כן אשמתי "
" את שחכת... " היא קמה והתיישבה על ידי " כולם שוכחים דברים "
" אוי נו, אשלי... זה לא משהו שהייתי צריכה לשכוח "
" אין לי מה להגיד לך " היא אמרה אחרי כמה רגעים
" זה בסדר " קמתי.
ניגבתי את הדמעות הקטנות מעיניי
" אני אדבר איתו מחר בבית הספר "
" את יודעת שהכל יסתדר, כן ? " אשלי חיבקה אותי
" כן ... " נשענתי על כתפיה
" את ומייקל זוג. זוג מושלם, אפשר להגיד. אי אפשר להפריד ביניכם וריב קטן לא ישנה את זה "
" ואם כן ? "
" היי ! " היא תפסה אותי בזרועותיי " ממתי נהיית כזאת דכאונית? את יודעת שהכל יהיה טוב ! את לא צריכה להיות בבאסה "
חייכתי חצי חיוך. מין חיוך מאולץ, אבל מעודד
" בואי " היא אמרה ומיד התפנתה לנעול את נעליה
" לאן ? "
" לא יודעת. נצא, נשב איפשהו. צריך לעשות איתך משהו "
" אני לא ממש רוצה לצאת... " גירדתי את ידי במבוכה
" זאת לא ממש הייתה שאלה " היא אמרה תוך כדי שהיא זורקת אליי את המעיל שלי
בסופו של דבר יצאנו החוצה.
הקור ששרר לא אפשר לנו לשבת בחוץ,
במהרה מצאנו את עצמנו נוהרות אל תוך הקניון המחומם.
" תרגישי איך אני קרה " הצמדתי את כף היד שלי ללחייה של אשלי
" איי ! " היא נרתעה ומיד הזיזה את כפות ידי מפניה " את קפואה "
" אני יודעת " עניתי וניסיתי לעצור את נקישות השיניים שלי
בלי לחשוב יותר מדי, פנינו מיד אל כיוון בית הקפה הקרוב ביותר שמצאנו.
התיישבנו בשולחן לשניים אחרי שהזמנו שתייה חמה.
" את יודעת... " התחלתי להגיד לאשלי תוך כדי שאני מערבבת את השוקו שהזמנתי " אני באמת שמחה שיצאנו קצת "
" בדיוק ! ידעתי שזה מה שיעזור לך "
" כן, אה " סיננתי " רק חסר שאני אראה אותו עכשיו "
" או מיי גאד " אשלי אמרה ישר כשסיימתי לדבר
" מה? " שאלתי כשראיתי את החרדה על פניה והסתובבתי אחורה בזהירות
ג'וש וכריס התקרבו אלינו בפרצופים מחויכים.
חייכתי אליהם בחזרה ומזווית העין יכולתי לראות את אשלי מסדרת את שיערה ובגדיה
" תירגעי, זה רק ג'וש " אמרתי לפני שיגיעו
" גם השני חמוד אבל, אני זוכרת אותו... איך קוראים לו "
" כריס " עניתי לה
" זהו שמי " שמעתי מאחוריי ולפני ששמתי לב הוא חיבק אותי מאחורה
ג'וש אמר גם הוא שלום ושניהם גררו כיסאות משולחנות אחרים והצטופפו איתנו בשולחן העגול שבו ישבנו.
מדי פעם עברו אנשים שהבנים הכירו ואירחו לנו חברה לעוד מספר דקות.
יכולתי לראות את המבטים שג'וש ואשלי החליפו ביניהם.
ניסיתי לפענח אותם, אבל לא הצלחתי.
זה נראה היה שבכל מבט הם מעלים רגע משלהם,
נזכרים במשהו שקרה ביניהם.
אבל ידעתי שזה לא יכול להיות זה.
אשלי הייתה מספרת לי.
כשהיא ראתה את מבטיי החושדים היא סימנה לי שגם היא לא יודעת מה פשר הדבר.
החלפנו ארבעתנו מילים, שינינו נושאים.
לרגעים אחדים שבהם צחקתי ונהנתי הצלחתי לשכוח ממייקל.
אבל מיד הכרחתי את עצמי להיזכר בו.
רק לא לשכוח עוד דברים.
המחשבה האופטימית שתמיד התרוצצה בראשי חזרה לאט לאט.
הרגשתי יותר טוב, ידעתי שהכל יסתדר.
התחלתי לדמיין את השיחה שלנו, את ההתפייסות.
שקעתי במחשבות משל עצמי, בפנטזיות שלי.
" עוד מעט נחזור " בקולו של ג'וש הדהד בראשי
רק כשראיתי אותו ואת אשלי קמים ומחזיקים ידיים, חזרתי לעצמי.
" לאן אתם הולכים ? " שאלתי והסתובבתי כשהם כבר היו מאחוריי
" סתם, לדבר " ג'וש אמר ומשך את אשלי
" עוד מעט נחזור " היא סובבה את ראשה וצעקה לי
נשארנו אני וכריס.
" אז אה... " הוא חיפש מה להגיד " מה ג'סי, מה נשמע? "
" אממ... בסדר, יכול להיות יותר טוב " אמרתי עם חצי חיוך
" מה איתך? " שאלתי
" למה יותר טוב? מה קרה? " הוא התעלם משאלתי
לרגע אחד היססתי אם לספר לו או לא.
הרי לא הכרתי אותו, גם לא סמכתי עליו.
אבל משהו בעיניים שלו, בדרך בה הוא הסתכל.
כאילו באמת יש לו כוונות לעזור, להקשיב.
" אממ... " התחלתי לדבר, חושבת מה ואיך להגיד
" היה לי ריב קטן עם מייקל... " עיקמתי את פרצופי
" אההה... " הוא התרווח בכיסאו ושם את ידיו מאחורי עורפו " אז אני בטוח שמחר הכל יחזור להיות כרגיל "
" אני לא חושבת " גיחכתי בעצב
" למה? " הוא התקרב שוב לשולחן והשעין את פרצופו היפה על ידיו
" כי... זה לא היה ריב קטן... זה היה ריב די גדול למען האמת "
" למה, מה קרה? "
הופתעתי מחוסר הביישנות שלו.
מכך שהוא לא מפחד לשאול עוד ועוד שאלות.
לשניה זה נראה לי שהוא שואל בשביל עצמו, בשביל להפיג את סקרנותו
אבל הצד האחר שבו, הרך והרגיש פשוט חדר והציף אותי.
נשענתי קדימה כמוהו
" בוא נגיד ששכחתי משהו חשוב, וזה עצבן אותו. ובצדק "
" לא בהכרח בצדק .... מה שחכת ? "
ההפתעה פחתה .
" תאריך חצי שנה שלנו "
" הו " מבטו של כריס נשאר אותו דבר.
אותו מבט עמוק.
מבט מאוהב, שמתי לב
" כן, הו " חזרתי על דבריו
חיכיתי שיגיד משהו
" אני חושב ש... זאת אומרת, אני מבין שזאת סיבה לריב, לכעוס. אבל אני לא אבין אם הוא יקח את זה למקומות קשים, אז מה כבר קרה, שחכת ? קורה ! "
תוך כדי דיבוריו, צחקתי בליבי על המצב בו הייתי.
מעולם לא האמנתי שאני אדבר שיחה רצינית עם כריס, שתמיד חשבתי שחוץ מפנים יפות אין בו שום עומק.
הוא תמיד נתפס בעייני כמין בחור לא חכם במיוחד, לא רציני במיוחד.
אחד שלא אכפת לו מאף אחד ומשום דבר, שלוקח הכל בצורה הקלילה ביותר ולא נותן לאחרים להטריד או לדכא אותו.
מעולם לא חיבבתי אותו במיוחד, למרות שלפעמים, כשהייתי מסתכלת עליו ועל הדרך בה הוא מדבר, מתנהג, הצחוק המתגלגל שלו שנשמע פעמים רבות, הערצתי אותו.
רציתי להיות גם כמוהו.
ועכשיו נדהמתי מכמה שטעיתי.
כמה שהוא לא כזה.
אהבתי את זה.
" וגם אם קרה, לא צריך לבכות. כל אחד שוכח, את יודעת מה אני שוכח? אני לא זוכר תאריכי יום הולדת של אף אחד. לא של אמא שלי, לא של אחותי, לא של חברה שלי- "
" יש לך חברה? " התפרצתי לשיחה
קיוויתי שהוא יגיד לא, משום מה.
" לא... אבל גם כשהייתה לי לא זכרתי את התאריך שלה, וגם אם תהייה לי אני לא אזכור " הוא צחק
צחקתי איתו, למרות שמה שאמר לא הצחיק אותי.
" בקיצור, אני לא חושב שהוא צריך להתרגש מכזה דבר. אז מה עם שחכת ? את לא אמורה לזכור כל כך הרבה תאריכים, אני בטוחה שאת זוכרת עוד הרבה דברים, יותר חשובים בקשר שלכם. נכון? "
" אממ ... כן " עניתי
" אז זהו " הוא נשען אחורה שוב, מתרווח על הכסא וחיוך מסופק על פניו.
" יודע מה, " התיישרתי " אתה צודק. אתה באמת צודק "
הוא כיווץ את עיניו וחיכה שאמשיך לדבר
" אז מה עם שחכתי ? מה, לא חגגתי איתו? לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו? אני כל הזמן אומרת לו , כל הזמן עוזרת לו וכל הזמן איתו ! גם ברגעים הכי קשים שהוא עבר הייתי איתו, וככה הוא מתייחס אליי? ככה הוא עוזב אותי ומשפיל אותי, מסנן אותי, לא עונה לי? לא צריך אותו ! אני פשוט לא צריכה אותו ! " אמרתי והורדתי את הטבעת מאצבעי בפראות
" הוא נתן לך את זה? " כריס שאל והחזיק את הטבעת מול עיניו
" כן “ אמרתי ונרגעתי.
פתאום הצטערתי על הדברים האחרונים שאמרתי.
התקשתי להאמין אפילו.
כשהניח את הטבעת בחזרה על השולחן מיד חטפתי אותו והחזרתי אותה לאצבע
" דברי איתו " הוא אמר כשראה את פרצופי העצוב
" מה אני אגיד לו? " שאלתי בחוסר אונים
" את יכולה להגיד לו מה שאמרת לי "
עיקמתי את פרצופי
" או... " הוא ניסה להציע משהו אחר כשראה שאני לא מסכימה עם הרעיון " שאת יכולה להגיד לו שלא התכוונת, שזה לא יקרה שוב "
" כבר אמרתי לו את זה " אמרתי בטון מיואש ונאנחתי
" אז תגידי לו שאת לא רוצה שזה מה שיפריד ביניכם. שזה טיפשי ומגוחך, ושמה שיש ביניכם חזק יותר ו... לא יודע " הוא חייך בביישנות
ג'וש ואשלי חזרו והתיישבו איתנו.
המשכנו לדבר עד שהשעה כבר נהייתה מאוחרת.
נפרדנו מהם אחרי כמה דקות וחזרנו ביחד לכיוון הבית.
בצומת שלפני הבלוק שלי הם פנו לכיוון אחד, אשלי לכיוון השני ואני המשכתי ללכת עד שהגעתי הביתה.
נכנסתי מהר פנימה.
הורדתי מעליי את המעיל והצעיף העבים שחיממו אותי ותליתי על הקולב.
עליתי למעלה.
מבעד לדלת חדרי שמעתי לחשושים.
תהיתי מי כבר יכול להיות אצלנו
כשפתחתי את הדלת בשקט וראיתי את בן וטס שוכבים ביחד על המיטה, מחובקים אחד בידי השניה, קיבלתי את תשובתי.
" היי " עניתי והנחתי את המגפיים הגבוהות שלי בצד
" אני יורדת, רק באתי לקחת משהו " אמרתי כשראיתי את בן מתרומם בבהלה
" לא, זה בסדר " הוא אמר " אני גם ככה צריך ללכת "
" למה? " טס שאלה וקמה אחריו
" אממ... מאוחר כבר ויש לי עוד דברים לעשות "
הוא התכופף לטס והביא לה נשיקה ארוכה על השפתיים
רק כשהדלת נסגרה טס הרשתה לעצמה לחייך
" מה החיוך? " שאלתי והתיישבתי מולה על כיסא המחשב
בדקתי עם מייקל מחובר.
הוא היה על מצב לא נמצא, בהודעה האישית שלו היה רשום
I will not kiss you, cause the hardest part of this is leaving you
ישר זיהיתי את השיר.
אחד השירים האהובים עליו.
תהיתי למה הוא רשם על זה.
לא הבנתי אז.
" סתם... " טס נזכרה לענות על שאלתי " אפשר להגיד שאני ובן די ביחד עכשיו "
" די ! " הסתובבתי אליה מיד " באמת ? "
" כן ! " היא אמרה בקול והתיישבה בנחת על המיטה
" מזל טוב ! " קמתי וחיבקתי אותה
היא החזירה לי חיבוק, חיבוק אמיתי.
" איך זה קרה, ספרי, ספרי " האצתי בו כמו שתמיד נהגתי לעשות.
" פשוט קרה. לא בדרך מיוחדת, הגיע הזמן " היא חייכה
" אני כל כך שמחה בשבילכם " אמרתי גם אני
לאחר היום הארוך שעברתי, שמחתי להיכנס שוב למיטה.
הפעם נרדמתי מהר.
השתדלתי להירדם עם מחשבות טובות, כדי שאני אשן טוב בלילה, ואקום טוב בבוקר.
וכך היה.
קמתי עם מצב רוח טוב למדי.
מזג האוויר המבאס לא השפיע עליי.
הדבר הראשון שחשבתי עליו ברגע הראשון שעיני נפקחו, היה מה שכריס אמר לי.
או אולי זה היה כריס עצמו?
הרגשתי מבולבלת לשניה.
אבל טס הסיחה את דעתי כשאמרה שצריך להתחיל להתארגן כי התעוררנו מאוחר.
התכוננו שתינו במהירות, ועם טרמפ של אבא הצלחנו להגיע לבית הספר בזמן.
ארבע השעות הראשונות עברו מהר.
השמים החלו להתבהר, המורה הוחלפה ובכיתה שררה אווירה כיפית.
קצת הצטערתי כשנשמע הצלצול, אהבתי את הרוגע שבו הייתי.
השלווה, השקט.
יצאתי החוצה למסדרונות הרועשים.
חיפשתי את מייקל בעיניי, ידעתי שאני צריכה לדבר איתו.
לרגע היה נדמה לי שראיתי אותו, אבל כשראיתי שאותו אחד מסתכל עליי ומשנה כיוון ידעתי שזה לא הוא.
הוא לא היה מתחמק ממני.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * *
" מה אתה עושה פה ? " אמה שאלה כשדלת חדרה נפתחה וג'יימס עמד בפתח " אתה לא אמור להיות בבית ספר "
" כן, אני אמור " ג'יימס הניח את התיק על הרצפה " אבל באתי להיות איתך "
" הוו " אמה נאנחה
" מה קרה? " ג'יימס עצר את הליכתו
" כי אני בטח נראית נורא " היא קמה מן המיטה בעדינות,
רק שלא יכאב לה שוב, רק שלא יסתובב לה הראש.
" את נראית בסדר " הוא אחז בידה, גם בעדינות, רק לא להכאיב לה.
אמה נכנסה לשירותים ווידאה שהדלת סגורה טוב אחריה.
היא הביטה במראה, הפנים שלה היו כל כך חיוורות, כל כך עמוקות
עיניים מסכנות, פרצוף שמבקש קצת רחמים.
זה מה שהיא ראתה.
כמו כלב רחוב שמתחנן לפרוסת עוף.
כל מה שהיא רצתה זה לכסות את המראה שוב במגבת הגדולה שזה נהייה שימושה היחידי כבר.
כיסוי למראה.
כיסוי לגועל שראתה כשהסתכלה בה.
היא שמה קצת סומק, משהו שיכניס לה צבע לפנים.
שיערה הבלונדיני היה פרוע,
היא הרימה את מברשת השיער מהשיש.
התחרטה.
היא ידעה שזה רק יתלוש עוד את השיער, שהיה דליל גם ככה.
היא מצאה גומייה באחת הקופסאות ואספה את השיער.
שטפה פנים, ויצאה.
כשהייתה יוצאת מהשירותים, הרגישה כאילו היא יוצאת לעולם אחר.
שבו כולם שופטים אותה, מדברים עליה, מרחמים עליה.
היא לא רצתה שירחמו עליה,
אולי רק אלוהים.
שיעניק לה קצת שקט, קצת תקווה.
גם הסבר היה מספק אותה.
למה דווקא היא ?
שאלה שהייתה עוברת בראשה כל יום, כל היום.
כשלא הייתה "עסוקה" בלרכון מעל האסלה, ליטול תרופות או לקרוא,
הייתה חושבת רק על זה.
על זה, ועל ג'יימס.
אם היה בה שמץ של שמחה, פירור של שמחה, קומץ של שמחה,
זה היה הוא.
שהוא איתה, לצדה.
לא נגעל ממנה.
לא נרתע כל פעם שהיא שמה עליו את היד.
היא כל כך העריכה אותו, כל כך אהבה אותו.
אבל לא הצליחה להגיד לו.
היא לא הרגישה יותר את המילים האלה.
לא יכלה לבטא אותן,
איבדה כל אמון בהן.
" אמה, את בסדר? " ג'יימס שאל וקם במהרה
הוא התקדם לעברה, היא ראתה אותו מטושטש.
היא מצמצה, חשבה אולי זה יחזיר את ראייתה למצבה הקודם.
האור נכבה.
היא ראתה רק שחור.
היא נפלה ישר לזרועותיו של ג'יימס.
" אמה... לא, אמה... תתעוררי, בבקשה תתעוררי " היא יכלה לשמוע את קולו של ג'יימס הולך ונחלש,
עד שלא שמעה יותר כלום.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * *
" מייקל !! " קראתי אחריו ביציאה מבית הספר
בסוף הוא נעצר והסתובב.
עצרתי גם אני, חיכיתי שיתקדם לעברי.
הוא לא זז ממקומו.
אזרתי את שארית הכוחות שנשארו בי אחרי הרדיפה אחריו ונעמדתי מולו, אבל רחוק.
מפחדים לגעת אחד בשני.
" מייקל... " ניסיתי לדבר בין על ההתנשפויות " אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה? " אמרתי ובלעתי את רוקי
" מה אני עושה? " הוא שאל בתמימות.
כזאת אדישות, שגרמה לי לכעוס
" למה אתה מתעלם ממני? "
" אני לא מתעלם ממך " הוא המשיך לדבר באותה נימה,
רציתי לצעוק עליו.
את כל מה שחשבתי, כל מה שכריס אמר לי להגיד לו.
פשוט להטיח את זה בפניו
" אמ, אני צריך להגיע הביתה אז...- "
" אתה לא זז מפה, עד שאנחנו מדברים " קטעתי אותו
" אז דברי! " הוא אמר בעצבים,
הרגשתי צביטה כל כך חזקה בלב.
איך הוא מעז לצעוק עליי?
" אתה מוכן להגיד לי מה עובר עלייך ?! " כל כך לא רציתי שככה תתנהל השיחה
דמיינתי את שונה, שונה לגמרי.
" מה עובר עליי?? עליי ?! "
" כן, עליך ! " לא הבנתי לאן הוא חותר
" כלום לא עובר עליי... " הוא אמר והשתתק
" אה, בעצם אני כן יודע. אבל ש-כח-תי " הוא הדגיש כל הברה במילה
" רק בגלל זה, מייקל? רק בגלל ששכחתי אתה מתנהג אליי ככה? "
רציתי לבכות,
לבעוט,
לצעוק,
להכאיב לו.
רציתי שיכאב לו.
רציתי שיכאב לו כמו שכאב לי בלב.
" איך את יכולה להגיד "רק בגלל"? זה ממש לא רק, ג'סי " הנימה העצבנית שלו התחלפה לנימה פגועה.
כל כך פגועה, שכל הרגשות שהתערבבו בתוכי נעלמו מיד.
רציתי רק לחבק אותו, רציתי רק שיהיה אצלי בידיים.
השלמתי את הפער שהיה בינינו.
עמדתי כל כך קרוב אליו, מסתכלת לו עמוק בעיניים.
נישקתי אותו.
נשיקה כזאת חמה, כזאת נעימה.
נשיקה ששחררה את כל הגעגוע והאהבה וההקלה שהצטברה בי.
" ג'סי " הוא אחז בידי,
מגע כפות ידיו היה כל כך נעים.
" זה לא... " הוא אמר.
חיכיתי שימשיך את המשפט, אבל הוא לא המשיך
" מה זה לא? " שאלתי, נחרדתי.
" אני לא רוצה יותר "
הלכתי אחורה
הסתכלתי עליו במבט שואל, מבט לא מבין.
לא הבנתי למה הוא מתכוון,
מה הוא מנסה להגיד.
" מה אתה מנסה להגיד? " בקושי שאלתי, בקושי הצלחתי לדבר.
" ג'סי... " הוא אמר במין קול מתחנן, מבקש שאני לא אקשה עליו
" תגיד את זה מייקל ! " גערתי בו
" ג'סי... " הוא רק חזר על השם שלי, דמעות נקוו בעיניו
" תגיד את זה !!!! " צעקתי עליו
" אני רוצה שניפרד ! טוב ?! זה מה שאני רוצה !! "
המילים האלו הדהדו באוזניי, שוב ושוב
לא עוזבות אותי.
לא מוכנות לעזוב עד שאני אפנים.
הפנמתי.
הבנתי סופית.
זהו, נגמר. זה הסוף, חשבתי לעצמי.
לא הגבתי.
גם מייקל לא.
פשוט עמדנו, מביטים אחד בשני.
המבט שלי התחלף מיד ממבט פגוע ומופתע למבט כועס.
הרגשתי איך לחיי מתחממות.
בידיים רועדות הסרתי את הטבעת מאצבעי.
החזקתי אותה חזק, סגרתי עליה את האצבעות.
הזדמנות אחרונה להחזיק אותה.
" קח ! " אמרתי והטחתי את שתי ידי בחזהו.
הוא עף צעד אחורה מהמכה
לא הזזתי ממנו את ידי.
יכולתי להרגיש את הנשימות העמוקות שלו, את פעימות לבו.
הוא החזיק את ידי.
שחררתי אותן ממנו.
גשם התחיל לרדת שוב.
" ג'סי... " הוא אמר שוב, שמעתי יללות בקולו.
ידעתי שהוא בוכה, הכרתי את הקול הזה.
הכרתי אותו.
כל כך טוב הכרתי אותו.
" מה ג'סי, מה? זה כל מה שאתה יודע להגיד? "
התרחקתי ממנו שוב
" אני מצטער "
" על מה בדיוק ? " שאלתי , לא האמנתי.
" אני מצטער " הוא רק חזר על עצמו
" אני שונאת אותך " אמרתי בלחש, אמרתי לעצמי.
כאילו מפחדת להודות בזה
אבל במה בעצם יש להודות? שאלתי את עצמי
ידעתי שאני אוהבת אותו.
אוהבת אותו כל כך, ותמיד אוהב
" אני שונאת אותך !! " צעקתי
כבר לא יכולתי לשלוט בדמעות שירדו מעיניי
הוא התקרב אליי, חיבק אותי אליו
חיבקתי אותו חזרה,
בכיתי.
בכיתי חזק, בכיתי כואב.
" אני שונאת אותך ! איך אתה יכול ? " הרבצתי לו
אגרופים, סטירות.
זה לא הזיז לו.
הוא עמד במקום וספג את הכל
התעצבנתי
רציתי שישיב מלחמה, שיעמוד על שלו.
משהו, רק משהו.
" מי אתה חושב שאתה? " הפסקתי ונעמדתי מולו שוב
" פשוט... מי אתה חושב שאתה ?! " צעקתי " יש לך בכלל מושג על מה אתה מוותר? מה אתה מפסיד! תינוק, ילד קטן, זה מה שאתה ! במקום לבוא ולדבר אתה גומר את זה ? ככה זה נגמר בינינו ? אתה לא מתבייש ? "
הוא רק עמד והסתכל עליי
מתחנן עם עיניו שאני אסלח לו.
אבל אני לא,
ידעתי שאני בחיים לא אסלח לו
" תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה לא אוהב אותי מייקל "
קירבתי את פרצופי לפרצופו
עמדנו, אולי דקה, אפילו יותר, בלי להגיד כלום.
נועצים עיניים אחד בשני.
רציתי לצעוק עליו, שיגיד, שיגיד כבר. שידבר
שיגיד משהו.
הוא לא אמר כלום.
הסתובבתי
פשוט הלכתי, בתוך השלוליות, בתוך הבוץ.
שום דבר לא עניין אותי.
הלכתי לכיוון ההפוך בכלל , לא ידעתי לאן אני הולכת.
אחרי כמה שניות שמעתי אותו קורא אחריי, רץ. ידעתי שהוא רץ.
לא יכולתי לסובב את הראש.
לא רציתי לראות אותו, לא רציתי להגיד לו כלום.
רציתי לקבור את עצמי.
פשוט לשבת איפשהו ולחכות שהגשם ישטוף אותי,
יחלחל אותי לאדמה, וישאיר אותי שם לנצח.
השביל נגמר.
הסתכלתי סביבי, חיפשתי לאן אני יכולה להמשיך.
מימיני היה מעבר חצייה.
חציתי אותו,
הייתי כל כך עצבנית, כל כך פגועה.
הרגשתי חלולה.
כאילו הלב שלי נתלש ממקומו.
כל כך פגועה, שלא שמתי לב למכונית שהתקדמה לעברי במהירות
" ג'סי !!!!!!!! " שמעתי אותו צועק
חריקת בלמים,
נפילה.
~~
חשוב שתקראו – באמת :
אני מצטערת לבשר שזה היה אחד הפרקים האחרונים.
אני באמת אוהבת את הסיפור,
ואני אוהבת לכתוב אותו,
אבל התחילה שנת הלימודים מחדש,
יש עליי לחץ מטורף, יש לי חיי חברה גם מחוץ לזה ופשוט אין לי זמן.
אין לי זמן לכתוב את הסיפור.
אין לי מוזה, אין לי השראה, אין לי רעיונות.
הכל מתחיל להיגמר,
ואני יודעת שאם אני בכל זאת אמשיך, למרות שאין לי בסיס יותר,
רמת הכתיבה ורמת הסיפור בכללי תרד.
אני גם יודעת שזה לא נעים לי ולכם לחכות כל כך הרבה זמן לפרק.
ובאמת שאני משתדלת, ומשקיעה כל מה שאני יכולה כדי לעשות את הפרק כמה שיותר מעניין, כמו שאתן אוהבות.
אבל אני לא יכולה להמשיך יותר,
בבקשה אל תבקשו ממני כן להמשיך, כי אני לא עומדת תחת לחץ.
הסיפור נהיה סתם עוד משהו שאני סוחבת איתי.
בגלל זה גם הסיפור ייגמר בדרך קצת לא הגיונית.
אני יודעת שהריב בין מייקל לג'סי הוא חסר משמעות,
אבל כש"עשיתי" אותו לא חשבתי שזה יהיה הסוף, אבל ככה יצא.
אני אשמח אם תזרמו עם זה, ואפילו תיקחו את זה בקיצוניות כדי שלסיפור יהיה סוף נורמלי.
אני בכל זאת אשמח אם תגיבו על הפרק,
אני רוצה לדעת מה חשבתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
