חג שמח, קוראים יקרים, אני בהחלט מקווה שאכלתם הרבה גבינה ושתיתם עם זה הרבה הרבה יין כך שתהיו מסובבים עד שתהיו מסובין בפסח הבא.
נסיים כאן את החלק העליז בפוסט וניגש לנושאים רציניים קצת פחות,
אנשים נעלמים לי. לא במובן הפיסי, מן הסתם, הרי מתי בפעם האחרונה הארי פוטר נעמד לידכם והחליט ללבוש את גלימת ההיעלמות שלו. אנשים נעלמים לי במובן של ריחוק.
טלפונים שלא חוזרים, טלפונים שלא נעשים מלחתחילה, אפילו תגובה בפייסבוק או שיחה קצרה. אני לא אספר על מקרה ספציפי אלא דווקא על סדרה של כאלה. יותר ויותר אנשים, בעיקר בנות, שבאמת הרגשתי קרוב איתם, מלשמוע על הבעיות, ללספר על בעיות שלי, לצאת ביחד, לשמור על קשר יומיומי - פתאום המצב התהפך ואני זוכה לתשובות בטלפון כמו "אני בנהיגה, אני אחזור אליך" או "אוי, איזה חמוד... ביי" וכדומה.
אני שונא את זה, כמו שכתבתי באיזה פוסט לפני כמה זמן, העולם משתנה ואני שונא להיות זה שרץ וחייב להדביק את הפער. אני רוצה לעשות את השינוי.
כל הסיטואציה הזאת, גרמה כבר ללא מעט עברי שישי ושבת להסתיים בלא לצאת לשום מקום, פשוט כי אין עם מי.
הרי לא נעים להתקשר למי שמתאמץ במיוחד לא לענות לך, או לסתם אנשים שאתה מרגיש איתם רחוק רחוק ולהדחף לאותו מקום יהיה מצב של חוסר נעימות - להם, כי מה אתה נופל עליהם בערב שישי כזה? מי הזמין אותך? למי בכלל יש כוח אליך? - ולך, על מה אפשר לדבר? כמה סמולטוק באמת אפשר לעשות, זה נגמר מתישהו.
אני מנסה לגמור את הפער ולהבין למה זה קורה? יש לי חברים, אני לא אותה קריקטורה שיושבת ורואה סטאר טרק לבד בכל ערב שישי כמו פק"ל. לא אבל עם כל זה, עדיין אני מנסה להבין, איך מגיעה ההרגשת הבדידות הזאת? אולי זה אני שצריך אותה? אולי זו היא ששומרת אותי שפוי והגיוני?
כמה שאני חושב על זה יותר ויותר, אני מבין שהבעיה היא יותר בי ולא בעולם סביבי. ניחא אם זה היה מקרה בודד, אבל איכשהו זה תוקף אותי בכל כך הרבה חזיתות, מכל כך הרבה אנשים שבאמת לא הייתי מצפה מהם להתנהגות כזאת, זה פשוט גורם לי לחשוב ולראות שהבעיה, כנראה, נמצאת במי שמתקתק על הלפטופ הזה ולא באחרים.
נשאלת השאלה - מה הלאה? איך מטפלים? איך נלחמים באותו אוייב מושבע שתמיד שם? אני אחרון שיידע.
לנושא קצת שונה,
אני חושב שאני נהיה קצת פחות ביישן, אני עוד זוכר את עצמי מפחד לשבת קרוב לנהג מונית שירות, רק כדי שלא יתחיל לדבר איתי, או סתם לשאול אנשים בים אם יש להם איזה סכין. ופתאום, היום, לדוגמה, אני מחפש חברים שעושים את שביל ישראל וחונים בחוף ליד הבית - כמובן, מרפי מתערב וגורם לכך שכשהם קוראים לי לבוא, אני לא יכול וכשאני כבר מגיע, מאוחר והטלפונים לא זמינים. והנה, אפשר לראות אותי עובר מדורה מדורה ושואל אם ראו שני אנשים, אחד גדול ומקריח והשני קצת פחות עם זקן ג'ינג'י כזה, מדורה מדורה. כנראה שהצבא הזה עשה לי איזה משהו. התבגרתי קצת. עדיין לא מספיק.
ניו זילנד רחוקה מתמיד, החורף מתקרב, והתוכנית של למצוא עם מי לנסוע, הופכת מקשה, לקשה עוד יותר.
הרבה אומרים לי - 'תחפש שותפים באינטרנט', 'בטוח יש איזה חבר רחוק או מישהו שחבר מכיר שגם רוצה', וקשה לי. כל כך קשה לי לראות את עצמי טס למקום מרוחק שכזה עם כל כך מעט היכרות עם בנאדם, כל כך מעט בטחון במי שאני אמור לשים בידייו את האחריות לטיול, אם זה אותו האוהל, האוטו שנשכור או כל דבר דומה, איך אפשר לוותר על כל הפריבילגיות, לזרוק הכל ולהשתחרר. איך בדיוק עושים את זה? משתחררים? באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב - Letting Go, מפסיקים להחזיק את העולם כל כך קצר ופשוט.... זורמים....
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
