היום אמא שלי חזרה משבוע בגרמניה. היא משלימה תואר בהוראה במתמטיקה ולאחר המבחן המסכם בשבוע שעבר, אחרי שכבר הבטיחה לעצמה את התואר, החליטה לפנק עצמה ולנסוע למקום המועדף על הניאונאצים (ולהפתעתי הרבה, בתקופה האחרונה, לא רק ניאונאצים), גרמניה.
הבעיה מתחילה בהחלטה הזו היא העובדה שהיא החליטה לעשות זאת לבד. למה בעיה? מפני שבארץ נשארים האבא ואנוכי. ומה הבעיה בזה? ובכן, אני אדם שקט, שמחפש שקט אחרי יום עבודה (ארוך! גאד דמיט). מחכה להגיע הביתה, לשקט שלי - לראות סידרה בשקט, לצאת למרפסת ולנוח בבריזה הנעימה עם גיטרה שקטה מנגנת (במובן של אני אנגן עליה, אין ממש רמקולים במרפסת) בעודי יושב על הספה המרופטת והדהויה מכל השעות הארוכות בשמש. אלא שלסיטואציה הנעימה והמהנה הזאת נכנס פרמטר נוסף, חוסר הנעימות. מגיעה השעה והאבא חוזר גם הוא מהעבודה, ישר הוא מגיע לחדר שלי -
"מה קורה?" הוא שואל.
"בסדר... מה אתך?" אני עונה את התשובה הרגילה.
"יופי". הוא מסכם.
ואז מתחילה איזשהי טלטלת רגשות אצלי שמסתכמת בעובדה שצריך, ולו רק מההגינות, להתעניין באיך היה לו היום. אני אתקן את עצמי, לא להתעניין, כי קשה להתעניין כשלא רוצים אלא להציג עצמך כמתעניין. אני רק מתאר לעצמי שכך הוא המצב גם בגזרתו. וכך יוצא, שיושבים שני אנשים, ועושים עצמם מתעניינים זה בזה, ללא כל סיבה והיגיון. כשכל אחד רוצה את השקט שלו.
כך היה כל השבוע, על הדרך לקח לנו בערך שעתיים וחצי להכין פולקע עוף בתנור, פעולה שלוקחת בד"כ קצת פחות מחצי שעה וגם לתקן חצי מהבית - עבודה בעיקר של אבא, כאשר אין את הגנרל הקבוע שיקבע שעליו לנקות את זה ואת זה ולכבס ולשטוף שם ולאבק פה...
היום היא חזרה, אני מצטער להודיע שאני כנראה לא הבן האידאלי שרואים בסרטים, שרק מחכה בדלת ורץ לחניה ברגע שהוא שומע את האוטו עם בן המשפחה הנעדר חוזר. לא, את שיחת הטלפון מהאמא קיבלתי בעבודה.
"גיא?"
"כן.", זיהיתי לאן השיחה כבר הולכת.
"אז... נחתתי בארץ".
"טוב".
"יופי, מאוד התגעגעתי". (טוב... אני לא ממש, היה נחמד קצת שקט בבית)
"טוב".
"אתה בעבודה?"
"כן."
"אז נדבר כבר בבית"
"טוב. ביי"
כמובן שיש לאמהות או אמהות רוסיות, או סתם רוסיות, איזשהו מנהג מזוויע של לא להגיד ביי. משהו שיכול לגרום לי לרצות להושיב את כולן במכונת זמן ולשלוח אותם לגולאג, שם ילמדו מה זה 'ביי' בסוף שיחה.
אני חוזר הביתה, היא מחכה כבר עם כל המזוודות פתוחות ותוכנן מפוזר בכל הסלון, קשה להעריך איך כל כך הרבה דברים נכנסו לתוך מזוודה כל כך קטנה, עוד יכולת מופלאה. היא מופתעת קצת שהגעתי, כאילו אני לא גר כאן והגעתי במיוחד בשבילה.
ואז היא מוציאה את השקית עם המתנות. קשה לי להגיד שהתגעגעתי, או שבכלל הרגשתי בחסרונה (קצת עצוב להגיד), אבל שוב, הרגש האנושי עושה קולות של 'צריך להראות כאילו התגעגעת'.
"כמה התגעגעתי אליך!", אני לא יודע מה לענות.
"איך היה פה שבוע בלעדי?". מה אני אגיד? שהיה כיף? שסוף סוף האבא הצליח לישון בשקט ולהתעורר ביום שישי מאוחר, בלי שיגועי ניקיון?
"בסדר. איך גרמניה?", המחשבה על הטעות נעשתה קצת אחרי שהמילים יצאו מהפה, כאן החל שצף קצף של תיאורים של מי נולד למי והתחתן עם מי. מי גרמני ומי בכלל מאוקראינה. מי עובד בתור נהג מונית ועם מי נפגשה בדרך לשדה התעופה וגילתה שהוא סטודנט מג'לג'וליה לתואר שני במדעי המחשב באיזו אוניברסיטה בגרמניה (סיפור אמיתי).
"תראה מה הבאתי לך.", שלב המתנות.
לדעתי, או נכון יותר, לנסיוני, יש איזשהו מדד, הערכת זמן די מדוייקת של כמה זמן צריך להעמיד פני מתעניין. הערכה זו עומדת ביחס ישיר לערך המתנות, כלומר, נניח וקיבלתי אייפון במתנה, אני צריך להתרגש ולהקשיב בהתעניינות גדולה למעלליה של האמא בדוסילדורף. אם אני מקבל איזו חולצה וזוג תחתונים וגלויה ממוזיאון האור (הא?!), אני יכול להרשות לעצמי כמה דק' של הקשבה שלאחריהן מותר כבר ללכת לשקט הקורא לי.
דייט שלישי כבר עבר. עניינים מתקדמים מעניין. קשה להגיד שטוב.
דברים מפריעים לי, משום מה אני זוכר שהתחלות תמיד היו קלות יותר, דברים הלכו הרבה יותר בכיף ובשקט וכל הבעיות צפו הרבה יותר מאוחר. אבל כאן יש הרגשה של חוסר השקעה, אולי חוסר עניין, ואולי זה רק אני שמנסה לקרוא בין השורות איפה שלא כתוב בכלל כלום.
דייט שלישי עבר בשלום. לא קבענו עוד לרביעי, עברו כבר שלושה ימים מאז ועדיין לא החלפנו מילה. אולי אני צריך להפסיק למדוד את הדבר הזה בסטופר, כמה זמן לוקח לה להתקשר, או בעצם, מתי אני מוותר על וזה מתקשר בעצמי ובעצם לזרום עם זה. זה הרי טוב הרבה יותר מכלום.
טיפ מאיזה ידידה אומר לנסות להרחיק אותה מהsafe ground שלה, ואולי גם שלי. לעשות משהו מטורף. משהו שלא טבעי ולא צפוי. כנראה שהיא צודקת, אבל זה מרגיש לי כל כך מוזר. קשה לצפות מה יהיה שם. אם יהיה. כשיהיה. שיהיה...
מילה אחרונה לערב זה, לילה לבן בת"א עבר זוועה, ואני שוב נזכר ולומד מחדש כמה אני מתעב את העיר הצפופה והבודדה הזו.
ליל מנוחה
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
