סוף שבוע גשום שכזה, לא מספיק, אבל לפחות משהו, היה סיום נהדר לשבוע לא משהו בכלל... וכעת אני מוצא את עצמי מול שבוע נוסף של לימודים, של תכנונים ותוכניות.
אז מה היה השבוע?
קודם כל, התחלתי ללמוד. שוב.
אני לא יודע לאמר אם זה שונה מהרגיל, אבל לעומת האנשים האחרים שאיתי, הרגשתי פחות בשוק. אמנם עברו 6 שנים מאז הפעם האחרונה שרגליי עברו דרך המדשאות, אולמי ההרצאות והכיתות ושערי אוניברסיטת תל אביב, אבל איכשהו, הכל מוכר - המערכת הלא הגיונית עם שיעור במקום אחד ושיעור לאחר מכן בצד השני באוניברסיטה. החלונות הגדולים במערכת, עם יום שני הנורא - שמתחיל ב8 בבוקר ונגמר ב7 בערב. עם שיעורי הבית, שלא קשורים למה שלמדנו בתרגול שלא קשור למה שהמרצה דיבר אליו.
להפתעתי, האנשים הרבה פחות חברותיים מאז, אני אולי תולה את זה בדור הפייסבוק והאינסטנט, שזה דיבור נוסף לפוסט אחר, אבל כשהתקשורת הבין-אישית הרבה יותר נגישה - בפייסבוק, בסמסים, בוואצאפ או איפה שלא יהיה, כבר אין סיבה להכיר ולעשות חברים. אמנם אני לומד עם מישהו מהצבא - דני, אבל איכשהו, זה רק אנחנו, לא עןד הרבה חברים. אני שמח שקטיה באזור, אמנם בשנה אחרת ובפקולטה אחרת, אבל כיף לראות פנים מוכרות ברחבי האוניברסיטה.. משום מה, אני חושב שבימים האלה, היא אחד האנשים היותר קרובים וקשובים אליי.
שכחתי מה זה ללמוד, מה זה לשבת על התחת שעות על גבי שעות ולהתקדם לאט לאט, מה זה לא להבין ולנסות איזה 10 דרכים שונות לפתור תרגיל ולא להצליח שוב ושוב ושוב. זה אולי אחד המבחנים הגדולים שיהיו לי השנה ובכלל במהלך התואר. להיות בסיטואציה בו הפתרון לבעיה לא מונח בקלות ובהישג יד - באינטרנט או אצל איזה חבר, אל הפתרון אני צריך להגיע לבד. להתעקש. לא לוותר ולא לאבד את היצירתיות כמו גם את התשוקה והתקווה שהנה זה עוד שניה מצליח.
בינתיים הנושאים די מובנים לי, אני מגיע לכל ההרצאות ומבין הכל. בינתיים.
מה עוד?
אני ממשיך לעבוד, 3 ימים בשבוע, חצי יום כל פעם, 5 שעות. זה מוזר להגיע בצהריים למקום בו אתה אמור לעבוד ובהרגשה, אני די נח שם. הראש לא עובד קשה מידי, ואני, כמו דג במים, מרגיש שאני יודע בדיוק את העבודה ומה נדרש. גם האנשים מאוד מגיבים, לפעמים גם בירידות והצקות של 'נו... איך באוניברסיטה'. אבל זה עדיין כיף לדעת שחושבים עליך, שיודעים מה עובר עליך, שרוצים לשמוע ולהקשיב ולדעת. אני לא יודע אם אני חייב את התודה הזאת לבוס (או הבוסים) שלי או לעצמי - שהתאפשר לי להגיע למצב (בזיוני) של שליש משרה - ולדעת שמקומי מובטח שם. אולי הם מרוצים ממני. אולי הם סתם אנשים טובים.
השבוע החברה חזרה מחו"ל. אמסטרדם. שבוע. רבנו די קשה לפני שהיא עזבה. בשיחה שעשינו בצהריים, לפני הטיסה שלה לפנות בוקר נאמרו הרבה משפטים מצידה - "רע לי כל כך, ואני לא יודעת מתי זה ישתנה", "אם ככה, אז למה אחנו עדיין ביחד?", "אני לא רוצה להפרד ממך בטלפון", "לא בא לי להרוס לעצמי חופשה עם ריב עכשיו". לאחר מכן, לא דיברנו.
זה היה שבוע די נוח בשבילי, חזרתי למקום הטבעי - זה היה קצת לפני הלימודים, ויכלתי לנשום קצת. להזרק בשבת בבוקר בסלון ולראות סרט. לנגן קצת (וקצת חזק), לערוך עוד כמה תמונות מהטיול ולא להפסיק לתהות מתי יהיה לי זמן להכין מזה איזה אלבום או משהו. כבר עברה יותר מחצי שנה מאז שחזרתי. נחתי. סוף סוף. וכל הזמן אחד הדברים שעברו לי בראש היה המחשבה האם זה ככה בכל קשר? תמיד עובדים כל כך קשה שמחכים שהחברה תטוס לחו"ל בשביל לנוח? אני מקווה שלא. מה שלא אמרתי לה באותה שיחה. זה שגם לי היה די רע. נמאס לי לריב. נמאס לי ללכת על קצות האצבעות ולהזהר בכל מילה שאני אומר. נמאס לעשות דברים לא כי הם באים בטבעיות ובא לי לעשות אותם אלא דווקא כי אני יודע שאם אני לא אעשה אותם, מה תהיה התגובה מנגד.
היא חזרה ביום שני, לא ידעתי מתי. לא ממש התקשרתי. ביום שלישי גם לא דיברנו. לא יודע למה. פשוט לא דיברנו. ביום רביעי, בערב. נפגשנו. דיברנו. היא סיפרה שהיא מאוד נהנתה וכמוני גם היא נחה. היא הפסיקה להרגיש רע. הפסיקה לבכות. ואמרה - שמבחינתה עדיף ככה. יותר טוב לה ככה. בלעדי.
"אני יודעת שאתה מנסה כל כך, אני בטוחה שעבור בנות אחרות אתה החבר המושלם, אבל לא בשבילי".
הרגשתי בדיוק את מה שהיא אמרה, רק כלפיה, גם היא ניסתה, גם היא התעקשה וירדה למינימום שלה והתפשרה איפה שרק היא יכולה. אבל זה פשוט לא היה מספיק.
"אנחנו אנשים שונים מידי", היו המילים הראשונות שלי כשדיברנו על זה באותו ערב, ואני עדיין מצדד בזה. שונים. שונים מידי.
וכך זה נגמר. לא באיזה ריב כואב, לא בהרגשה שליוותה אותי שנים על גבי שנים שעשיתי משהו לא טוב ויכלתי להגיד משהו אחר ובמקום זה בחרתי לשתוק. שנינו הרגשנו שמיצינו. שהספיק לנו וצריך לעבור הלאה.
משום מה, למרות שנפרדנו, למרות שהנה, מה שרציתי כל כך הרבה זמן, חברה, קשר, זוגיות - היה שם, בהישג יד, הלך לו עכשיו, ומי יודע מתי יחזור ועם מי. נקווה שהרבה פחות מהפעם הקודמת. אבל אני שלם עם זה. שלם שכך זה נגמר. שלם שלא יכל היה להשתפר. שלם לגמרי.
מוזר לשבת במרפסת עכשיו, אחרי יום גשום (יחסית) ואפרורי, עם אוויר קר שנכנס לריאות. החלטתי להדליק נרגילה, רק לי, משהו מתוק לסגור איתו את היום. בטעם אבטיח. עוד שאכטה ואני מסיים. הולך לישון. פותח שבוע חדש, ואולי לשם שינוי, מקווה לטוב.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
