לא טוב לי. לא טוב לי בכלל.
זה עוטף אותי, בדרך מסויימת, כמו צרות שבאות בצרורות, פשוט לא טוב. זה מתבטא בהמון כיוונים. אני מוצא את עצמי מרגיש לבד, בלי עזרה מבחוץ ובלי כלים להתמודד עם מצבים שאני נתקל בהם.
נתחיל לשפוך, במין שיחת פסיכולוג לאוויר הריק, המחשבות עוברות בראשי.
בבית המצב לא טוב, סבתא חגגה זה לא מכבר יום הולדת 90 (!) והיא פעילה מאי פעם. האירוע גרר ארוע חגיגי לציון ה90, אמא לקחה על עצמה את הארגון ואני, מצידי, מראש אמרתי - אני קבור בלימודים, אין לי זמן לעצמי, אז אני גם לא אמצא זמן לעזור בארגון בשום דרך. בסדר? בסדר.
ולמרות זאת, כמעט בכל יום באו אלי בדרישות חדשות - 'תמצא מוזיקה לקבלת פנים', 'תנגן בארוע', 'תחשוב על מה שאתה הולך להגיד', 'תסיע את האנשים האלה והאלה'. ולכולם עניתי ב-'אני לא יכול, אין לי זמן לזה'. לבסוף התקיים הארוע, אני כאמור, לא הייתי שותף לארגונו או למהלכו, אבל מה שכן, החלטתי לעזור ולפחות כל זמן שאני שם לצלם את המברכים והחוגגים.
לאחר סוף הארוע, כבר בבית, כשהעלתי טענות על איך זה הגיוני שאני אומר שאין לי זמן לנשום ועדיין חושבים שאני יכול להמציא זמן לעזור בארוע, קיבלתי שיחת נזיפה על החיים במשפחה ואיך חיים יחד ועוד כהנה וכהנה.
אני מכבד את אמא שלי, מכבד אותה בתור הורה ומכיר את מקומה, אבל רחוק מאוהב, להפך. יש בה תכונות אופי שאני מתעב, האגואיסטיות, הניהול של הבית, המחשבה האובססיבית שהיא עובדת קשה מכולם ומגיע לה לנוח כשמסביב, בעיקר נתיניה (ע"ע אבא שלי), עובדים בפרך.
אולי זה החינוך הרוסי שגורם לו לעבוד כל כך קשה. אולי זו אמא שלי, שגדלה בלי שום גבולות והגבלות מצד הוריה, כבת יחידה במשפחה מבוססת, כשהכל מותר. וכיום מרשה לרדות באמא שלה, הסתבא בת ה90 שלי, שגרה איתנו באותו הבית. בנושא הזה, אני מוכרח לציין מקרה שבו העלתי טענה לפיה גם סבתא היא חלק מהבית וחלק מהמשפחה. "לא!" אמרה אמא בתקיפות, "היא רק גרה כאן איתנו". זה כמובן גרר לריב נוסף ולפיצוץ. בנוסף, בתור מורה בפנימיה, אני שומע מצידה הערות שלא הייתי מוכן לשמוע ממורה, כל מורה, הערות גזעניות על אתיופים (שלא יודעים לעשות כלום ולא מבינים כלום), על קווקזים. ולבסוף, כמו שכבר ציינתי כמה פעמים, בעיני הם חלק מהעליה הרוסית שמרגישה עצמה רוסים בישראל, ולא ישראלים. אם זה בשפה המדוברת שגם אחרי 20 שנה בארץ עדיין זרה להם, אם זה במעגלי החברים שנשארים רוסים, אם זה בטלויזיה וברדיו הרוסי, כמעט לחלוטין, שהם מקבלים לוריד. ולבסוף, ארוע שקרה איתי ששוב גרר פיצוץ - לאחר חתונה של חבר, כשסיפרתי על כך להורים, תגובת אמא הייתה - "עם מי הוא התחתן? רוסיה או ישראלית?".
אני מת לעוף מהבית, להתרחק רחוק רחוק ולא לחזור. אין מה שמושך אותי לפה. בצעם יש, א'- סבתא, שלמרות שגם היא לפעמים גורמת לעצבים ולכעסים, היא בעיני הרבה יותר קורבן בבית מאשר אוייב. חבל לי עליה, אישה שמאסה בחיים, שלא יודעת להלחם, ואיחרה מידי להציב גבולות לבתה הסוררת. בסך הכל - עם לב טוב, גדול ואוהב. ב' - החדר שלי, שבו יש לי אולטימטום, אם זה בנושא העיצוב, הניקיון, הסדר, הכניסה והפרטיות. זה מקום שלי. על כל מה שזה אומר.
אני רוצה לצאת מהבית, אך עדיין מפחד לעשות את הצעד הזה, אם זה מהעדר ההחלטה של לאן, אפילו ברמת האזור - העיר, או הכפר. מרכז או רחוק? אם זה ברמת הלוגיסטיקה - מה צריך? איפה לחפש? מה זאת בכלל דירה טובה? איזה דברים לקחת? מה לזרוק? (אני באופן כללי בנאדם שקשה לו לזרוק דברים. לכל פיסה של רכוש יש היסטוריה עבורי, אם זה קלפים שהייתי אוסף כילד ומחזירים אותי לתום ולשלווה של אז או איגרת יומולדת שנתנו לי בכיתה א') ואפילו ברמת החברים - עם מי אתרועע? מי יבוא לבקר?
בעיה.
עוד נושא כאוב, של הזמן האחרון, זה החברה (as in company, not girlfriend), איכשהו, במהלך החצי שנה האחרונה - קרה שמאוד התבודדתי מכולם, כך אני מרגיש. למעט החבר'ה מהצבא - שהם בהגדרה אינם חברי יוםיום שכאלה - אלא דווקא חברים של להפגש פעם בחודש ולהשלים פערים, למעט קטיה, בחורה שמבינה אותי טוב טוב, אבל עם חבר שלה רוב הזמן, וקשה ליפול עליה רוב הזמן, כל השאר - הרוב הגדול - די נעלמו מהרדאר. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שישבתי לבירה עם החבר'ה, מתי בכלל היו חבר'ה? היו בשבועות האחרונים סופי שבוע שבהם פשוט לא יצאתי, כי לא היה עם מי. זו הרגשה נוראה, למצוא את עצמך רואה סרט לבד... לבד! כי אין מי שיראה אותו איתך.
יכול להיות שזה קשור בהיא, כשהיינו יחד, היא הייתה מאוד תובענית בנושא של זמן ותשומת לב. יכול להיות שהחברים שהיו שם לפני, פשוט התמוססו לאוויר הקר, כשראו שאני כל הזמן איתה (ורק איתה). ועכשיו שכאנחנו כבר חודש אחרי, אני עדיין בלעדיהם. יכול להיות שדווקא כשהיינו יחד, היו הרבה חברים משותפים שכאלה, ועכשיו כשזה נגמר, הם כולם "בצד שלה" שכזה.
יכול להיות שאני פשוט מצפה ליותר מידי, ומקווה למשהו שלא באמת קיים עבורי. ה"חבר הכי טוב", ה"חבר'ה" האלה של לצאת ולהרגיש איתם הכי בבית, בצחוקים ובבדיחות.
קיוויתי שהאוניברסיטה (לשם שינוי) תתן את אותותיה עם מפגש חברתי מגוון והרבה אנשים חדשים, אך נראה שאנשים כבר מצאו איזה זיווג וקבוצות משלהם, אמנם יש לנו קבוצה מסויימת של אנשים שאנחנו לומדים יחד, אך זה יותר בסגנון חברי הצבא, גם אם נצא יחד, זה יהיה פעם ב... כל אחד שומר את חבריו מהבית וחוזר אליהם בסוף היום ואיתם הוא יוצא ולא עם החבר'ה מהלימודים.
עוד יומיים אני חוגג יומולדת 25, חצי יובל, גיל שתארתי לעצמי שאני אהיה בו במקום שונה לחלוטין מזה שאני באמת נמצא בו.
מבוגר, אחראי, עם חברה קבועה ובוגר הרבה יותר, אחרי תואר או לקראת סופו. מנוסה, סגור על עצמי. בטוח (בכל משמעות שיש למילה הזאת). שלם.
ונראה שאני דווקא, בהיגעי לגיל הזה, במקום ההפכי לו. בודד, ריק, חלול, עצוב, פסימי, מעורער.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
