Silent Chaos

תחזיק מעמד, היא אמרה לי בשיחת הטלפון ביננו, תחזיק מעמד. 

אני בסוף תקופת המבחנים של הסמסטר, לפני עומד עוד מבחן אחד, ה-מבחן. חדו"א 2. אני לומד אליו משבוע שעבר ועד היום אני מרגיש שאני פשוט מפגר בחומר אחרי כולם. 

זו הרגשה חדשה לי ובלתי נתפסת, שאני יושב לי על הכסא, מביט על התרגיל והוא מביט אלי ואני לא יודע איך להתחיל. איך להתניע את המנוע ולזוז קדימה. זו הרגשה נוראה. בעיקר כשסביבי עוד שני אנשים שיושבים וכותבים ועובדים קשה על התרגיל. אני לא מאחל זאת לאף אחד, להגיע לקבוצה של חברים בה אתה פשוט לא מצליח להחזיק מעמד. בשבת זה הגיע עד כדי קול חנוק מדמעות של חוסר אונים, כאב והשפלה, של ישיבה שם, לצד החברים שלי, כשאני לא מצליח לפתור אף(!) תרגיל. אף לא אחד. וממשיכים לתרגיל הבא והם עובדים ועומלים על דרכים לפתרון, ואני יושב שם, כשרק שורה אחת כתובה במחברת - הנתונים, ואין לי מושג לאן להמשיך.

המבחן עוד יומיים.

תחזיק מעמד.

אחריו יש קצת חופש, אני חושב שבלי קשר לתוצאות המבחן (אני אגב פסימי), זה מגיע לי. מגיע לי לנוח.

תחזיק מעמד