"אחי, איפה אתה? לא רואים, לא שומעים..." אמר לי חבר.
איפה אני? אני שואל, איפה?
אני בין שנה א' לשנה ב',
אני בין תקופת מבחנים, לעבודה ולטיול גדול,
אני בין אנשים, איתם ובלעדיהם, גם כשאני איתם פעמים רבות אני לא שם,
אני בין חברות, שזו דרך אחרת לאמר - לבד, בלי הרבה שינוי,
אני בין חבורות, בין חברים, חברים שטוב לי איתם במינון נמוך, פעם בכמה זמן להפגש, להתעדכן, להשתכר יחד, ואז כל אחד יחזור לשלו.
אני בין טיול לטיול - והנה, היה כזה בשבת והיה מעולה. סוף סוף זה יצא לפועל, מוזר שתכננתי לטייל כל התקופה הזאת של אחרי המבחנים ורק עכשיו יצא.
ובעיקר, אני לא יודע איפה אני. אי שם במפה הדמיונית הזאת, בין קטבים שונים שאני מקים לעצמי, יודע טוב מה אני לא - ופחות יודע מה כן ואיפה אני.
קשה להאמין שעוד 10 ימים בערך, אני מרים את הרגלים ועף לנפאל, הראש אומר שצריך להתחיל בהכנה הרבה יותר יסודית - להבין מה אסור לשכוח לקחת, מה אסור לפספס, איך צריך להיות שם ואיך הכי טוב לשמור על הכסף. המוח אומר והגוף מסרב לבצע. מחר קצת חופש אז אולי נצליח לשרבב שם קצת עבודה.
יש כמעט שבוע וחצי של חופש עד אז. ואני רק מחפש מה כן לעשות. משעמם לבד.
אני חוזר במחשבות אליה, לזכרון יש נטיה הרסנית של לייפות את העבר, מין התרפקות שכזו על עולם יפה שהיה אז וכמה כיף היה. ואני חושב - למה בעצם נפרדנו? היה באמת כל כך רע? איפה הייתי היום אחרת?
אם הייתי חבר ששומע את זה, היייתי אומר לעצמי - תעזוב את זה, תמשיך הלאה, תפסיק לחטט בפצעים. אבל כמו בגופי - גם בנפשי, אני חייב להמשיך ולפתוח את אותם הפצעים, יש משהו קסום בלהכנע לגירוד המעיק, להשחיז ציפורניים ולגרד את העור החדש שמנסה לכסות את הפצע. משהו קסום בלראות חור קטן וממנו יורד שובל דם בצבע בורדו.
שבוע הבא עוד חבר מתחתן ואני מרגיש כל כך לא שם, כל כך לא במקום הזה, בחוסר הבנה מוחלטת של מהי זוגיות של תקופה ארוכה, מהו הרצון הזה להתמסד, (באופן תמים למדי) לכל החיים, אפילו להתרגל לבת זוג. חושב על זה ומבין כמה בעצם אני עוד לא יודע, ומצד שני - מזכיר לעצמי "אתה כבר לא ילד, קח את החיים שלך ברצינות, לך ותעשה משהו". "מחר.... מחר..."
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
