יש רגעים מסויימים, שבהם מרגישים לבד. לא לבד של - אני רוצה להיות לבד, אלא לבד שמתקיים בלי הכוונה, שממנו סובלים. משום מה, הרגשת הריקנות הזאת קורה ונופלת עלי מדי פעם.
יש לי בראש איזשהו סיווג כזה לכל מיני חברים שלי, יש לי חברים שהם שם, אני לא יכול להגיד שהם חברים טובים מידי או פחות מידי, הם חברים, ככה, איתם יוצא לי לבלות בימי שישי, איתם אין לי קשר חזק במיוחד, זאת אומרת - אין איזה דיבורים על כמה טוב או רע לי, סתם, שגרה..
יש חברים מסוג אחר - חברים של 'אני צריך', אלה שקשה להגדיר אותם כמו חברים, יותר כמו שלום שלום ביומיום - אפילו אין את שיחות החולין הנדושות האלה שנתקעים איתם, כשמגיע שלב מסויים בחיים שחבר מסוג כזה אומר לעצמו - מה יש לי שאפשר לקחת מגיא, או באופן פחות אגוצנטרי - אני צריך משהו, ולגיא בטוח יש את זה. לא מפריע לי לעזור, לא מפריע לי לתת, לא מפריע לי לתמוך. בכל הקטע הזה מפריע לי ששם זה נגמר, זאת אומרת, הם צריכים איזה סרט, תוכנה, עזרה באיזה נושא, את הדברים החומריים שאני משאיל להם, קורה שלוקח להם שנים להחזיר וכיוון שעכשיו אני רואה אותם פעם ב... שום סוג של קשר לא נשמר, אני ממש מתעב כאלה אנשים, למרות שאני מתאר לעצמי שאנשים מסויימים רואים אותי בדיוק בדרך הזאת, ואני, בלי שום כוונה להתנהג ככה - יוצא שמתנהג ככה.
ויש חברים מסוג שלישי... אלה חברים שיש לי איתם שפה משותפת, יש איזה אמון שנבנה כבר מזמן ומאז מתקיים ומחזיק מעמד... יש בקטגוריה הזאת כמה אנשים שאיתם הדיבור הוא פעם בכמה שבועות או חודשים, יושבים על כוס קפה, או סתם נפגשים ומתחילים לדבר, שיחות כאלה יכולות להגיע לשעות על גבי שעות, החלק המצחיק הוא שכאלה שיחות גם קורות עם אנשים שדיברתי איתם יום לפני ושוב יוצא שאנחנו מדברים כמה שעות טובות. אני יוצא ממש מאושר מרגעים כאלה
אני קורא מה שכתבתי עכשיו (למרות שלא קרה שמחקתי פוסט) אני חושב שאולי אני ממש טועה לגבי מה שאני בעצמי חושב, אולי צריך להתבונן לכל מקר לגופו, אולי אין כזה דבר חבר טוב יותר ופחות, אולי לא כל החברויות הן אינטרסנטיות.
אין לי חבר הכי טוב, כבר כמה שנים טובות לא היו לי כאלה, אולי זה גרם חסך מסויים, ואולי לא, אולי זה גרם לי להסתכל בעיניים יותר אמיתיות על כל מיני אנשים. אנשים עוברים מקבוצה אחת לשניה בלי בעיה, כל הקטגוריות האלה הן מאוד דינמיות, משתנות בכל רגע ורגע
מתוך שיחה באיסיקיו:
... אתה חושב שאחרי הצבא (הלימודים) יהיה יותר קל? - כן
אחרי הצבא יש ראש אחר
בתיכון בכלל לא למדתי לשבת על התחת וללמוד...
וגם עכשיו אני בוקשי עושה את זה, ברגע שקשה לי עם תרגיל, אני לא יושב ושובר את הראש, אני מוותר ומעתיק ממישהו, זה פאק שאני מת לתקן אצלי ואני לא יודע איך... ...יש לי חברים, גם עתודאים, שהולך להם מצויין והם חושבים על לפרוש. אני לא יודע מה לחשוב.
...אני מנסה להשקיע, זאת אומרת, אני לא אפרוש אלא אם הצבא יעיף אותי, אבל אני באמת מתחרט על כל הרעיון
לכולם הוא נותן בית חם אוהב בן אדם, רגשני וגם מתחשב כשזה נוגע לו ללב.
אח... שיר טוב...
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
