צילום, תמונה
מבט חטוף, מסתכלים וישר מסיטים את המבט. מהשנייה הזאת כבר יש לכם בראש איזו הרגשה.
תמונה אחת שווה אלף מילים, אומר המשפט הידוע. אבל האמת היא בדיוק הפוכה, אם תקטלגו כל תמונה, תנסו לשייך לה מילים שמתארות את ההרגשה שלכם ממנה. תראו שיש למילה אחת הרבה יותר תמונות מאשר מילים לתמונה אחת...
באמצעות הצילום, הצלם לא רוצה להראות לכם משהו, הוא רוצה לגרום לכם להרגיש, הוא רוצה שתחושו באמצעות העיניים והדימיון, איזשהו רגש - אהבה, בדידות, כעס, חמלה, תשוקה, אהדה, שנאה, אגרסיה, אדישות, כאב.
מצחיק לחשוב שהזכרונות שלנו, ברובם, הם כוללים תמונות, צילומים, סרטים ופחות קול וריח והחושים האחרים, נזכור בקלות רבה יותר את המבט על פניה של אמא כשלכלכנו את מפת השולחן הלבנה בגיל 5 ולא את ריח הוורדים מגן הוורדים בו התנשקנו לראשונה.
הצלם יוצר עם הצופה שפה משותפת, שמשתנה מצופה לצופה, בה הוא מנסה להעביר לו איזושהי הרגשה. ברגע הצילום הצלם לא יודע מה תהיה תגובת הצופים, איך יבחרו לראות את מה שצילם. לא מעט פעמים הצופה מאבד כל קשר לרעיון המקורי ופשוט בוחר לראות את הצילום בדרך שלו, תוך איבוד כל קשר לכוונת המשורר, הצלם. בשפה הזו, שהצלם יוצר, מדברים דרך תמונה אחת, צילום, הצופה והצלם, מנסים להבין זה את זה. ללמוד. לראות.
צלמו, נצרו את הרגעים היפים יותר והיפים פחות של חייכם, כי החיים יפים, גם לאלה שאינם ברי מזל.
צלמו, כדי לא לשכוח, גם אם זה בעיניכם בלבד.
צלמו, כדי לזכור ולהרגיש ולחשוב ולחיות
אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה -אני מאמין שכולם מכירים את המשפט הזה, יצא לי לחשוב היום... על פאן אחר שלו, על ההתחלה... אמור לי מי חבריך, למה לא להגיד 'אפשר להסיק ממי שחבריך, מי אתה' או משהו כזה... אז פה נכנסת לדעתי, האמת של המשפט, הרבה ממך מתבטא בחברים שלך, האנשים שאתה רואה כחברים ולא כסתם אנשים, גם אם בעין מבחוץ תבחן ותראה שאולי לא כל מי שאתה סופר כחברים שלך, הם באמת כאלה, ולהפך. אולי אתה בכלל לא רואה טוב, ויש לך המו חברים שאתה לא מכיר...
ואולי אני מנסה למצוא משהו עמוק במשהו שטחי לאללה.
- יודן, מה הייתי עושה בלעדיך?
- אם לומר לך את האמת, לא היית עושה כלום
- זה למה אני מת עליך
שיחה של פרידה בסוף ערב שישי עם חברים מהצבא
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
