אני נכנס לתקופה האחרונה שלי בצבא.
לאט לאט, בשקט בשקט, הימים עוברים, השעות חולפות והמחשבות על ההמשך מתחילות, כמו גם הסיכומים - התקופה הטובה ביותר, הקשה ביותר.
היום במקרה הייתי בשיגור טיל פטריוט בארץ. זה ארוע יחסית נדיר, כל טיל כזה עולה סביב המיליון דולר ושומרים עליהם כמו על יהלומים, ולעומת כל זה, טיל כזה יצא היום לאוויר לעבר מטרה מעל הים.
זאת הייתה הזדמנות בשבילי לחזור קצת במבוכי הזמן לתוך התקופה שהייתי קשור למערכת הזאת, למושגים המוזרים והתקלות שקורות, ובעיקר, לראות חיילים שלי וחברים שלי.
אני חושב שאין דרך אחרת לתאר את התחושה שהייתה לי היום בשעות הקצרות שראיתי את כולם מאשר שמחה, הישג.
דמיינו לעצמכם בנייה של איזה מגדל ענק של לגו. כמובן, שאי אפשר להסתכל על כל קוביה ולחשוב לאן היא הולכת, אבל התוצאה שאליה מגיעים, המגדל הזה, שמוכרב מעשרות קוביות קטנות שאתם, במו יידכם שמתם במקומם, בחרתם קוביה כזאת ולא אחרת שתהיה במקום הזה. ההישג שלכם. התוצאה שלכם. הגאווה שלכם.
ראיתי את החיילים שלי היום, ואני יכול להסתכל ולהגיד בלי להניד עפעף שהתקופה המספקת ביותר שלי הייתה התקופה שלי כמפקד של טירוני הנ"מ.
ההתמודדות עם הקשיים, הדאגה, שעות השינה הקצרות (והלא מטכ"ליות), אפילו הפינויים המוזרים לבי"ח סורוקה. כולם מרכיבים את אותם החיילים.
אני חושב שבאתי בגישה קצת שונה משאר הסגל, ראייה טיפה בוגרת יותר של החיילים. אני נזכר בשיחות שלי אל חיילים בנושאי ערכים, משמעת, כיף, חברה, קבלה שלהם ועוד ועוד.
אני מרגיש, שאני, ואני מצטער שאני לא מצטנע על זה, ראיתי את אותם צוציקים, ילידי (פאקינג!) 1990, בימיהם הראשונים בצבא, קודם כל כאנשים, ובתור אנשים, יש לי, אף על פי התפקיד שלי, האחריות שלי, הסמכות שלי עליהם, יש לי מה ללמוד מהם. ואפילו מעבר, אני יכול להעביר חצי שעה, שעה, בשיחה מהנה, פתוחה ותורמת, לרגע שמים את כל המרחק הפיקודי והדיסטנס, כל משחקי הזמנים והכבוד בצד ומדברים. שני אנשים - שווים לכל דבר. מקשיבים.
וזה לדעתי - חסר כל כך היום בצבא שלנו. להשאיר את משחקי הכוח בצד. לדבר כמו זוג אנשים שרוצים לשמוע. מקשיבים.
חיילים שלי עוד מעט יוצאים לקורס מפקדים, חלקם כבר שם, מכוונים גבוה, קצונה וזה. ואני מרגיש שעל אף הסלידה שלי מעולם הצבא והקצונה, אני עשיתי חלק מהפאזל הזה שנקרא קצין.
אני חושב הרבה על חברים, אני יכול לומר די בוודאות שבתקופה האחרונה, האווירה אצלי בבסיס, בסביבה שלה - היא לא חברית, אני לא יכול להגיד שמהשנה האחרונה רכשתי חברים, שילכו איתי מעבר לשירות הצבאי. כמובן - יהיה נחמד לפגוש ולהתעדכן, לשמוע איך הרצון לטוס לדרום אמריקה התממש או מה קרה אחרי הקבע הראשון, אבל זה לא זה.
אני מסתכל על החבורה שנשארנו - הפגלה בסוללה מהטירונות - ואני מנסה להבין מאיפה הקשר הכל כך קרוב וחם הזה נוצר? מאיפה הרצון הזה להפגש, לשמוע, לעזור מגיע?
המסקנה היחידה שאני יכול לכוון אליה היא הקושי - העובדה שבתור חיילים צעירים בסוללה נטחנו כל כך, עבדנו כל כך קשה בלעשות את העבודה טוב, כמעט עם 0 הערכה, קרענו את התחת בשמירות, ובעיקר היינו יחד, ברע, בעיקר ברע.
אחד החברים בבסיס שלי, שמלווה אותי בתפקידי ההדרכה, אמר פעם משפט שנחקק אצלי בראש ממש חזק - כדי לגבש חיילים צריך לזיין אותם כשהם יחד, ולתת לכל אחד ואחד, באופן פרטי את העולם. אני לא יודע אם הוא צודק, מעולם לא הייתי טוב מידי בלזיין חיילים ולהריץ אותם לאפיסת כוחות. אבל במחשבה לאחור, אני מאמין שהוא צדק, לפחות בחלק מהמשפט, זיינו אותנו, אכלנו חרא וכל אחד מאיתנו, מה-6 שהגיעו לסוללה, קיבלו מהשאר את היחד הזה. העזרה.
בגדול - אני יכול להתחיל לשאול עד מתי?.
ומה זה בעצם? למה לעזעזל אנחנו כל כך לחוצים לצעוק את זה ולשאול את זה? אז דבר ראשון ובצדק - זה עניין הפז"מ. צריך להגיע לותק מסויים שממנו והלאה, כהגדרה העוברת מדור חיילים אחד לשני, מספיק עייפים, מספיק מותשים, נמאס שצריך לצעוק עד מתי?.
אבל לדעתי, כל האמרה, הפתגם הזה נהיה ללעג, למרות שיש את הזכות לצעוק את זה ולהתלונן, אני לא מרבה להגיד את זה. אולי כי אני מייחס לזה את המשמעות העמוקה שעומדת מאחורי זה - אני אצעק עד מתי. אני אצעק את זה כשאני ארגיש שאני לא יכול עוד. שקחו אותי עכשיו, אני לא ממשיך עם זה. וחבל שאנשים לא רואים את זה ככה.
אני כבר מתחיל לתכנן את ההמשך, החל מהחפש"ש הארוך שצפוי להיות לי (יוצא איזה חודש וחצי... ), שחרור והלאה...
למרות שמרגע לרגע אני אומר לעצמי - כמה מפחיד העולם, כמה אתה סגור בתוך כדור פלסטיק אטום בתוך הצבא הזה. הכל מוכר, כל השיטות והשטיקים, כל הנהלים והמטרות.
תמיד יש לך מפקד, תמיד יש לך תפקיד. תמיד יש לך מטרה.
גם בתור הבורג הקטן בכל המערכת. יש לך איזשהו מטרה. צורך לבצע.
והופ, השתחררנו ומה עכשיו? המטרה שלך היא באמת שלך, רק תבחר, ללמוד אדריכלות או לגדל ילדים בגנון, למלא דלק או לטוס ולכבוש את הרי האנדים, לעבוד, ללמוד, להשתכר, להתבטל.
אני מסתכל על כל העולם הזה, ואני מוכה תדהמה, אני לא יודע.
לא יודע!
לא יודע מה לבחור, לא יודע מה לעשות, והבעיה העיקרית שאני יודע עליה היא שלכל מעשה, יש מחיר. אין כבר את המגננה של ההורים או המפקדים. החטא ועונשו, במלוא מובן המילה.
עד מתי!
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
