...כי יש פתגם שאומר צריך לדעת ממי לבקש... אומר ניר פרידמן בשיר אוכלת מהצד, ולי איכשהו המשפט הקלישאתי הזה לא יושב טוב כל כך בראש. בעיני, עוד לפני שיודעים ממי לבקש, צריך לדעת לבקש. נשמע פשוט, "אמא, אפשר שניצל מחר בצהריים?". עד כאן נכון. די פשוט, לא?
העניין הוא שאצלי זה לא כל כך פשוט, וזה מסתכם בהרבה דברים מסביב, לבקש מס' טלפון מבחורה, לבקש טרמפ הביתה או אפילו לבקש כמה שקלים מחבר. לא פשוט בכלל.
זה נשמע דבילי, "מה הסיפור? לך כבר ותבקש." אני שומע בראשי את האנשים מסביב. אז זהו שלא, מסוג הדברים שנראים לי הגיוניים ולאחרים לא, כמו למשל הקטע שאני ממעיט להתקשר לאנשים כי אני בטוח שאני מפריע להם במשהו, אז אני מעדיף לסמס. דבילי, כבר אמרנו?...
כך זה גם עם אותם בקשות, קשה לי מאוד להביא את עצמי למצב שאני תלוי במישהו אחר, כלומר, נתון לחסדיו (בלי להיות דרמטי, כן...), ואני נלחם עם זה יום יום, לפעמים אני מצליח לעבור על זה בשקט, כמעט לא להרגיש ולפעמים, אני בוחר לעצמי דרך קשה הרבה יותר, מורכבת ומפותלת, רק בשביל להמנע מאותה בקשה.
אז השבוע, נגד כל הסיכויים, אחרי שדחיתי את זה במהלך תקופה ארוכה, ישבתי עם הבוס שלי. שיחה כזו, בסוף היום, שרק אני - שמנסה לסחוט עוד שעה מהיום הארוך, שתחשב לי כשעה נוספת, והוא - עם עבודה מעל הראש, יושבים במשרד, כל אחד בענייניו, עסוק וטרוד. התחלנו לדבר על החברה ומה שקורה בה. אחד הדברים שאני מעריך במקום שבו אני עובד הוא את המנהל שלי, מי שצמח בחברה יחד איתי והרבה יותר חבר מאשר בוס. אני יכול לסמוך עליו בהרבה יותר מדברים רגישים. לשמוע אותו מספר, שהבוס שלו, שאחראי גם עלי (לעתים, בנושאים כמו המשכורת, באופן ישיר) משקר לו באופן קבוע, פוגע... פוגע גם בי... Long story short, בשלב מסויים אני אומר לו - 'רציתי לדבר איתך גם על נושא של משכורת' והתחלתי, באופן כמעט נונשלנטי לפרט לו על זה שאני עובד כבר בחברה 3 שנים, מכיר את המוצר שלנו הכי טוב (חוץ ממנו, אולי), באופן קבוע עוזר לכולם ועונה כמעט על השאלות של כל מי שרק מגיע עם שאלה לחדר, מגדיל ראש ועושה פרוייקטים, לעתים על חשבון הזמן שלי בבית, בשביל העבודה ועוד ועוד. ולסיכום אומר - אחרי כל זה, אני חושב שמגיעה לי איזו העלאה במשכורת. אני כבר יודע שהבקשה מופנית לא אליו אלא אל המנהל שלו, אבל הבקשה, צריכה להגיע דרכו, ממנו.
אז אמרתי את זה, אבן גדולה ירדה מהלב, קשה להסביר כמה קשה זה היה עבורי. אני טוב בלעשות מה שאומרים לי, צוחקים עלי החברים מהטירונות, אבל בדרך, אני מוסיף (בד"כ בלב), אני גם נכשל בכל נושא הבין-אישי, לקדם את עצמי, לעשות מינגלינג ויחסי ציבור לעצמי ולהגיע למצב בו אנשים אחרים עושים עבורי עבודה המקדמת גם אותי. אבן גדולה ירדה מהלב, הוא מבחינתו - הסכים כמובן לפעול ולהריץ את זה קדימה. אני לא בטוח כמה זה יעבור, אבל ההרגשה הטובה שלי - היא לא מההעלאה שקיבלתי או לא. אלא דווקא מהנושא שעשיתי את זה... לא בטוח אם למדתי איך לבקש, אבל ביקשתי. ונראה שזה עשה את שלו.
מסביב הכל, סוג של כרגיל 120% מתשומת הלב שלי והזמן שלי מבוזבז על לימודים ועבודה, אזור בלי עניין שבו הראש עובד כל הזמן ועם עניין שבו הראש לא עובד (ועל זה דווקא כן משלמים לי...).
אני עדיין מאוד מאוכזב שהלימודים לא נותנים לי איזה אתגר, איזה עניין גדול שגורם לי לשבת שעות ולנבור במעמקי בעיה מסויימת, אלא דווקא להפך, גורמים לי לעבוד הרבה, קשה ובלי עניין בכלל, בפרט עולם הכלכלה - שבו יש איזה היגיון מעוות שאני לא מצליח לסגל לעצמי (כמו למשל, איך זה הגיוני שאם אני מרוויח יותר, אני ארצה לעבוד דווקא פחות).
אני מתגעגע לימים בעבודה שבהם חשבתי על איזה רעיון, איזו הגדלת ראש, איזה יישום של משהו שאני לא יודע, והלכתי לחקור אותו, ללמוד, ובסופו של דבר גם להצליח להוציא ממנו איזו תפוקה שעוזרת (למשל, בעבודה).
אני מתגעגע מאוד לללכת, לא להשאר על כסא, ממוסמר למסך הטלוויזיה או המחשב, בוהה, מקליד או רכון מעל מחברת עמוסה בנוסחאות וסימנים יוונים שמציינים פעולות מתמטיות. הייתי רוצה לחזור שלושה חודשים אחורה, אלה היו ימים של שיא הטרק באנפורנה, כשמזג האוויר התבהר, ההרים הירוקים שנעלמו בערפל האפור, התחלפו בהרים מכוסי שלג וקרירים, השמיים האפורים והגשומים כבר היו מאחורינו, ולפנינו ימים של שמש ואף ענן בשמיים, מה שהפך את המציאות ההיא - של ימי הליכה במעלה הטרק, כשמסביב אותם הרים, עם יאקים וסוסים, ולצידנו נהרות שוצפים של מים ורוח ואוויר נקי כל כך. ושקט, שקט שאני כל כך מתגעגע אליו. היכולת לשבת מול נוף עוצר נשימה ו... לנשום... לנשום את האוויר האמיתי כל כך, להתכנס לתוך עצמך ולהרגיש שאתה ברגע כזה בו כל הבעיות נעלמות, בו אתה מרגיש שלם, עם עצמך ועם שאר העולם, רגע שבו הכל עוצר ואתה יכול לעשות כל דבר שרק אפשר...
אני מתגעגע גם ללצלם ולנגן, דברים יותר יומיומיים מאשר איזה טרק או משהו, אבל גם להם, פשוט לא מוצאים את הזמן.
מחכה כבר לקיץ. קצת חופש, קצת שבועות של עבודה, שבהם אתה מגיע לעבודה, עושה את שלך, נהנה מהאנשים מסביב והולך הביתה, בלי לקחת איתך דברים לזמן הפרטי שלך. סופי שבוע של שקט. ושל טיולים. (במאמר מוסגר אני צריך להגיד, אני אוהב הרבה יותר את החורף, שבו אפשר באמת להמרח ימים שלמים בתוך המיטה, לראות סרטים, לשכב מחובק עם החברה בזמן שבחוץ יורד מבול...).
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
