כל הסוף שבוע האחרון, בעצם, כל התקופה האחרונה, אני מחכה שיקרה משהו.
קורים דברים, שלא תבינו לא נכון, דברים קורים, אבל הם פשוט לא משנים כמעט כלום.
קשה לי להסביר את זה, אבל באמת, אני מחכה שיהיה משהו, עדיף מישהו, שיגרום לי לרצות לעשות משהו, אפילו לצלם כבר אין לי חשק. אני יושב עם גיטרה ביד, חושב על זה שיש לי בערך עוד 13 שעות עד שאני חוזר לעוד שבוע של צבא וכל מיני שיטים כאלה, שאחריהם יבוא עוד סופשבוע מבוזבז, לכאורה. אז כן, בסוף שבוע האחרון עשיתי יחסית הרבה, על האש, פעמיים הלכנו לאכול עם חברים מהצבא, יצאנו לפאב, שיחה ארוכה ארוכה עם ידידה [שאני באמת לא זוכר מתי דיברתי במשך כל כך הרבה זמן עם מישהי בטלפון], היום קצת ריב עם ההורים, לפני זה ארוחת צהריים באיזה מקום פה באזור.
על הנייר, עשיתי דברים, אין ספק, אבל ההרגשה שלי היא שפשוט כלום לא היה והסופשבוע הזה עבר כאילו לא קרה כלום.
למרות שאולי הרוח של מה שכתבתי יכולה לנשוב לכיוון של 'אתה צריך חברה', זאת לא הכוונה. כלומר, אני יודע שאני צריך, אני גם מאוד רוצה, אבל... משהו בי דפוק. כאילו, אתמול ידידה אמרה לי 'אתה בפאב, לך תתחיל עם איזה בחורה, ההיא שיושבת על הבאר' (היא אמרה את זה לפני שיצאנו בכלל), אז הייתי בפאב, ראיתי כמה בנות על הבאר, אבל... לא יודע... זה לא... לא זה... אם אפשר לומר, 'אתה מהאנשים שצריכים להכיר בנות במסגרת', אמרה כשדיברנו אחרי שחזרתי, צודקת.
אז לא, לא לשם אני חותר, אני לא מתכוון לחברה שתשנה לי את החיים, לאט לאט איבדתי תקווה שזה יקרה, כאילו, אם יקרה אז סבבה, אם לא, אז... טוב, זה די מה שאני צופה שיהיה, אז זה לא בא לי בהפתעה. אבל אני מדבר על משהו אחר, איזו תשוקה לעשות משהו, משהו עם מישהו, אפילו עם זה מטומטם כמו לשבת בספסל בחוץ ולדבר.
אני חושב שחברים שלי משעממים אותי, במובן מסויים.
יש לי קטע כזה שאני שם לב, שאחרי זמן מסויים, אנשים מדברים איתי כשהם צריכים ממני משהו, בתיכון זה היה דברים למחשב - דיסקים, סרטים, חלקים, תיקונים. התקופה האחרונה זה יותר בקטע של 'גיא, אתה נוסע ל...., אני יכולה להצטרף' - אחרי איזה חודשיים שלא התקשרת, זה הדבר הטוב שיש לך להגיד? אני שונא להתחשבן, אבל בחייאת, תהיו אנשים, תתקשרו להגיד 'מה קורה?', 'מזמן לא דיברנו'... לא 'תתן לי את זה ואת זה ואת זה.'.
בצבא, גמרתי כנראה לצמיתות מחיי הסוללה ועברתי במשך השבוע וחצי האחרונים קורס הדרכה בסיסי. הודיעו לי שאני מיועד להגיע למגמת טירונים - לעבור עם טירונים את המסע הזה שאורך 3 וחצי חודשים, מהיותם אזרחים, ילדים, למצב שבו הם מצדיקים את ההכשרה שניתנה להם והתואר 'לוחמים' - מסעות, פק"לים, מד"סים, הדרכות מקצועיות על פטריוט ועוד ועוד. זה קשה, זה מעט מאוד לישון, מצד שני, זה לצאת כמעט כל שבוע הביתה. אז יהיה קשה.אבל אני [כרגיל] לא ממש מרוצה. רציתי להגיע למגמת מפקדים, איפה שמכשירים מפקדים, אנשים יותר מוכוונים, פחות שבוזים, מה שדורש פחות דיסטנס ויותר מקצועיות ופחות הצגות. אבל בסדר, זה יהיה אתגר. גם דרך להסתכל על זה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
