משום מה, הכותרת שבחרתי לפוסט הזה הוא 'רעידות אדמה', תגידו מה שתגידו, אבל אני חושב שכך בערך נראים חיי, מרעידה אחד לשנייה, אפטרשוק אם תרצו, לא יודע, משהו קורה ודברים מתייצבים, בשלב מסויים עוד רעידה מתרחשת ושוב, הקוביות מתהפכות, ההרגשה כבר לא אותו הדבר, אני כועס, אני מבסוט, אני בודד, אני מאושר, אני שוקע, אני ממריא. רעידה אחרי רעידה. אגב, בניגוד לפרבולות (איזו מטאפורה, גאד דמיט!), אחרי כל קיצון, לא תמיד התמונה משתנה ומתחילה ירידה או עלייה, לפעמים, ממשיכים לרדת.
מוזר לחלק את העולם לקבוצות. מוזר, אבל נוח, יש בזה משהו מאוד מופשט ומפשט, אתה יודע שכל האנשים ש... כך וכך... מתנהגים - כך וכך, אוהבים - כך וכך, כל כך מפריע לך שהם כל כך - כך וכך.
אז בוא רגע נחלק את העולם שסביבי:
א' - החברים מהתיכון - קבוצה של משהו כמו 10, אולי קצת יותר חברים, בקבוצה מאוד מלוכדת, שאני מזמן כבר לא מרגיש חלק ממנה, זה מתבטא בהמון דברים, הטלפונים שלא מגיעים, ההזמנות שנעשות רק מתוך נחמדות וזכרון לימים טובים יותר. אם הייתי מנסה לנסח את הגדרת הקבוצה - זה היה נראה משהו כזה - 3 בנים - חברים, לכאורה, הכי טובים, אוהבי חיים ומסיבות ובלי יותר מידי דאגות, סביבם מתגבשת קבוצה של אנשים שהם חולקים איתם איזשהו אינטרס משותף - להנות, בד"כ יש בחורה אחת או שתיים שנמצאות במרכז ענייני הבנים האלה ומסביב - האנשים שמתקנאים ורוצים להכנס ולהשתלב בקבוצה הזאת.
ב' - השארית של החברים מהתיכון - קחו את הקבוצה הזאת, שקשקו אותה קצת - יתחילו ליפול אנשים החוצה, אלה שלא מסתדרים עם כולם או שבעצם לא כולם מסתדרים איתם, אלה שמכירים בדיוק את 'על מי שמדובר', אבל לא באמת אכפת להם, הם ידברו, לפעמים יותר, לפעמים פחות עם אותם אנשים מקבוצה א', אבל הם לא יהיו קרובים, תלויים באלה, גם לא אחד בשני, הם פשוט אנשים שאפילו בין אחד לשני אין ממש יחסי חברות וקרבה, אבל מבחינתי - זהו המכה המשותף שלהם, הם אלה שהיו שם ונפלו. הקבוצה הראשונה עדיין מרחפת מעל ראשיהם, הם נפגשים - א' וב' - איתי ובלעדי, יוצאים. זה כמובן הניתוח שלי ויכול מאוד להיות שאני רואה את כל התמונה לא נכון במובן הזה.
ג' - הידידות, גם כאן, אין מכנה משותף בין כולם, בעצם, המכה המשותף הוא בדיוק זה - הן לא מכירות אחת את השניה, הן מתקרבות והולכות - אלי וממני, או שאולי זה אני שמתקרב והולך, לפעמים יותר קרוב לזאת, לפעמים לשניה
ד' - החברים מהטירונות - כמו שכולם יודעים - עליתי לסוללה עם עוד 6 אנשים, אחד שאני פשוט מתעב ועוד 5 שאני מת עליהם, אין מילה אחרת - חברים לחיים, כל הגיבוש המטורף הזה שנכנס בנו הוא בדיוק מהסיבה הזאת - עלינו לסוללה, היה קשה, היה מצחיק, היה שואה, היא כיף, כולנו מלאי שנאה לאותו בחור שישי (שכמובן אינו חלק מהקבוצה), וזה היה אחד הדברים שחיברו אותנו. בצבא - נפרדנו משירות ביחד אחרי 4 חודשים, אבל נשארנו חברים הכי הכי טובים גם באזרחות - נפגשים, מטיילים, אוהבים. מצחיק, אבל כל מייל או הודעה ששולחים אחד לשני אנחנו מסיימים במילה 'אוהבים', וזה כל כך מציין את זה, באמת אוהבים אחד את השני.
ה' - החברים מהדרכה - כשהייתי מפק"צ ומש"ק הדרכה, עברו לידי המון אנשי סגל, אבל אני משום מה תמיד אזכור את מחזור מרץ 06, זה היה המחזור שאיתו התחלתי את ההדרכה, הזריקה למים, פתאום - אין דבר כזה חוסר בטחון, אין דבר כזה ביישנות או הססנות - הכל רץ, החלטי, מהיר. ולמרות שזה היה אחד המחזורים הקשים לי, נשארתי ממנו מלא חוויות ואנרגיות, ובנוסף - מס' חברים, אחד היה מפק"צ איתי, אחר היה מפק"צ בקורס אחר והשלישית הייתה מד"סניקית לשני הקורסים, נעשינו חברים, כאלה שמדברים, דואגים, נפגשים, קשה לי להעריך את הקרבה, אבל יש כזאת. יש נסיון לעזור אחד לשני, לשמוע, להקשיב.
ו' - זה שילוב של 2 קבוצות, שנוצרה, לדעתי, פשוט מהרגע שאחת הידידות שלי (מה גם שהיה איתה פעם קטע), התחילה לצאת עם חבר שלי, היא - גדולה ממני בשנה וקצת, בשתי שכבות, עם חברים שבחיים רגילים, כנראה שלא הייתי מכיר - ולו מפאת הגיל, הוא - מכר - חבר - ידיד, למד בשכבה מעליי, סוג של חנך אותי בתיכון והיה איתי. שתי קבוצות החברים של השניים התגבשה לאחת וכך נוצרה לה הקבוצה, התחלתי להסתובב איתם בסביבות האוקטובר של השנה, משהו כמו 6 חודשים, ובאמת, אחרי הרבה הרבה זמן, פתאום פגשתי אנשים שמעניינים אותי, שמקשיבים לי, שאני באמת מרגיש שם חלק, החל מהרגע הראשון.
ז' - החברים מהעבודה, אלה שאליהם אני יכול לקפוץ בכל מצב, בין אם זה חדרה, רמת החי"ל או ראשון, ופשוט לזרוק מילה ולקבל הזמנה חמה ואוהבת למקום מבטחים. אנשים שאפשר לסמוך עליהם, לבקש טובות ולדעת בוודאות שהם ערבים לך.
זה בערך כולם. וזה בערך סוף ההקדמה המאוד ארוכה לכמה מקרים שקרו וקורים.
אז קודם כל, יש אחת - ג', פעם - הנשיקה הראשונה, ועד עכשיו, ידידה, כמו עם כל אחת - יש ירידות ויש עליות, יש רגעים של קרבה ודיבורים יומיומיים ויש נתק של חודשים. אנחנו כרגע במצב של נתק, אבל אין מצב שבו מישהו לא מחזיר הודעה או משהו כזה. וזה בערך מה שקרה. אחרי כמה חודשים שלא דיברנו, שלחתי לה הודעה בפייסבוק. הודעה די סיסית, על כמה שאני מתגעגע (כמו גבר אמיתי!) ושמזמן לא דיברנו ושיום ההולדת שלה מגיע בקרוב אז איך היא רוצה לחגוג, ואני כמובן רוצה להיות שם חלק מהסיפור.
עבר שבוע.
עברו שבועיים.
אין תגובה.
זאת הפעם הראשונה שאני באמת מקבל סינון כזה, חוסר אכפתיות מבנאדם שממנו הייתי מצפה להפך הגמור. אני לא יכול להסביר את ההרגשה, אבל יש בי כעס בעיקר על עצמי, כעס על זה שהאמנתי, אמרתי לה כבר 'חברים טובים זה לא כל כמה זמן שמדברים, אלא מה שאומרים ואיך מרגישים כשמדברים'. ועכשיו - הפתעה, היא לא מדברת. זה לא חסר לי ביומיום, אני יכול לומר בלב שלם, אבל זה כל כך מכביד ומכעיס, איך אתה יכול להיות תמים כל כך, איך אתה מצפה ככה מאנשים שיחזירו באותו ראש (נדיבות) ששלך עובד לפיו? מתי כבר תתבגר? אני אעבור את זה, אני אומר ולוקח נשימה כבדה פנימה ואומר לעצמי.
הסיפור השני, שהוא רעידת האדמה היותר מעניינת הוא דווקא התלבטות, או בעצם - חוסר הנוחות להתנהג כמו שאני מתנהג עכשיו.
כמו שרשמתי, אני מאוד קרוב לקבוצה ו' עכשיו, ומצד שני, יש את קבוצות א' (וב') שאליה איכשהו כל הזמן דברים חוזרים.
אני חושב שאני נמצא כרגע במעבר, אם פעם הייתי ממקם את עצמי, באופן הכי נייטראלי שהייתי יכול לחשוב עליו בקבוצה ב' - האווטקאסט של קבוצה א' (התבלבלתם כבר?), אני חושב שיש משהו שמאוד מושך אותי לעזוב את המקום הזה ובאמת להתחבר ל'קבוצה' של אנשים, חלק שלם ויחסית מגובש של אנשים שמעריכים זה את זה ובאמת מרגישים את חסרונו של האחד מתוך הקבוצה.
אם לחשוב על זה מספיק לעומק, אני חושב שהכסאח הגדול שבעקבותו נאלצתי, או במחשבה שניה, החלטתי לעזוב את קבוצה א' הזאת, היא ההרגשה של היותי מיותר. תחשבו על זה, איך הייתם מרגישים אם הייתם יודעים שהעולם יחיה מצויין גם בלעדיכם? איך תרגישו אם תדעו שהעובדה האם אתם בפנים או בחוץ ביציאה הזאת, הבאה וזאת שאחריה, תהיה בלעדיכם, ולא נראה שלמישהו אכפת? לא כיף גדול מידי, לכן אני רואה בזה גם צורך וגם רצון.
כך או אחרת, כשעזבתי את אותה הקבוצה, נשארתי בקשר די טוב עם כמה אנשים שם, במובן מסויים, הם נהפכו לחברי הטובים, לא באיכותם, אני אומר - ולצערי, אלא דווקא במובן של הם הרוע במיעוטו. גם אני מרים גבה ווירטואלית כשאני קורא מה שכתבתי.
ועכשיו - פתאום כשיש אלטרנטיבה, כשיש קבוצה שבה אני מרגיש שייך וחשוב ומשפיע ומשמעותי וחסר, הקבוצה הקודמת עדיין מרחפת סביבי, מסרבת לתת לי להסתובב חופשי בעולם, ואולי זה אני עצמי והמצפון, מסרב ללכת בשקט, מסרב לוותר על הסיכוי הקטן שאולי, רק אולי, אני עוד חלק אינטגרלי מהקבוצה ההיא, שייך, חשוב, משמעותי.
מה שעורר את רעידת האדמה הקטנה הזאת, והעלה את הנושא לכותרות שלי, הוא תמונות מאירוע בפייסבוק, יש אחת, רכש חדש בקבוצה הראשונה, שחגגה יום הולדת ביום שישי, אני כמובן, כמו עוד אנשים מהקבוצה השניה, לא ממש היינו מוזמנים או קרואים לשם, ופה משהו התחיל לכאוב, להסתכל על התמונות ולראות שם אנשים שאני באמת רואה אותם בתור חברים, אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם - ושוב, לא מורגש שאתה לא שם, 'העולם יחיה טוב גם בלעדי', אני מצטט את מופע הארנבות של ד"ר קספר.
רעידות אדמה, כמו כל ארוע טבע אחר, קורות. אין ממש דרך לברוח מהם, יש רק דרך ללמוד להתגונן, לבנות בונקרים, בניינים עמידים, להתכונן, ואיכשהו, כשידוע שהן יבואו, והן באות, משום מה, אני שוב נתפס לא מוגן, לא מוכן, כואב ולוקח ללב.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
