עלייך ועליי

מסרבת בתוכי להתפכח ויודעת שחייבת. חייבת לעצמי, קודם כל. נלחמת עם עצמי, כואבת בתוכי. כואבת, שזה לא ייאמן. לא מאמינה עד כמה זה יכול לכאוב. לא מבינה מדוע אני מסרבת להתפכח. לא מבינה מדוע זה כואב כל כך. או שבעצם מבינה. מבינה הכל ומסרבת, מסרבת להתפכח.

אז כמו אחד שעובר גמילה, אני מתייסרת. מתייסרת שלא מאמינה עד כמה זה כואב. כל תא בגופי כואב, והלב שלי יותר מהכל.

עד הבוקר עוד האמנתי, רציתי להאמין ורציתי להוכיח לעצמי שהחלום שלי יתממש. שהרי לא יכול להיות שאני כ"כ מאמינה, כ"כ רוצה כ"כ יודעת בתוכי שזה נכון - וזה לא מתממש.

חזרת, נכון. חזרת ולא עמדת בהבטחה שתתקשר. נתתי לך את הזמן שלך, כי האמנתי למילים שלך. האמנתי למה שליבי אמר לי. חיכיתי שתתקשר. משהתעכבת, ניסיתי אני. ואתה התעלמת מההודעות שלי, מהטלפונים שלי. פשוט התעלמת. חשבתי שקרה לך משהו. היום הבנתי שלא קרה כלום. אתה פשוט מתמיד בהתנהגות הלא מובנת שלך, הלא ברורה שלך ובוחר להמשיך להתעלם. כאילו אני לא קיימת.

הבוקר ענית להודעה שלי. ידעתי שתענה, כי הודעות מהסוג הזה מאתגרות אותך "כשתכין קפה, תכין גם אחד לעצמך. שחור עם אחד וחצי סוכר.." התקשרת, ואמרת: "נדמה לי שטעית בכתובת הנמען.." עניתי: "למה? אתה לא יודע להכין קפה?" ענית: " יודע, ואפילו מצויין". אז תכין לי - השבתי.

אני כרגע במרפאת השיניים, ואח"כ במשרד. ואת?

 אני בפ"ת במשרד כל היום.

 אז אתקשר אלייך ונראה איך מסתדר לשנינו...

התאפקתי מלשאול את כל השאלות שיש לי בראש, כי היה ברור לי שזה לא הזמן.שזה לא הרגע המתאים.

 כנראה שאכן טעיתי בכתובת הנמען. כנראה שלשווא המתנתי, או יותר נכון ליבי המתין לך. לרגע לא היה איזה צליל של געגוע או רצון מצידך להיפגש. ואז נפל אצלי האסימון, שהגיע הזמן להתפכח.

מהבוקר אני מתפכחת. מסרבת להתפכח בכל רגע. כואבת את ההתפכחות הזו, שנועצת בי סכין ודוקרת כל חלק בגופי.

מרשה לעצמי לתת למחנק שלי לצאת. יודעת שחייבת לשחרר את הכל. את כל שהיה אגור בתוכי כל הזמן הזה.

לא ממתינה יותר.

מתפכחת.

מתפכחת לבדי.

כואבת לבדי ונותנת לך לצאת מתוכי

נותנת לעצמי לצאת

מרשה לעצמי להתפכח

מרשה לעצמי להתעורר ולבכות

לבכות על עוד רצון אדיר שלי להיעלם

לבכות על עוד רצון לאהבה.

מה שהייתי צריכה לעשות מזמן, כנראה. אך סירבתי בתוקף להאמין שלא תחזור אליי.

כל כך האמנתי שההתנפצות הזו קשה לי מששיערתי.

אך בכל זאת,,, מתפכחת.

מתפכחת ומתעוררת מהאשליה שאי פעם תהיה שלי.

מתפכחת ומבינה שלא תהיה שלי

מתפכחת ומבינה שהכל רק מילים

מתפכחת, והכל כואב אצלי.

ומה שמוזר זה שאני לא כועסת עלייך. גם לא על עצמי. רק כואבת ומחכה שהרגש הזה ייעלם.

שהרגש הזה שהתחפר אצלי עמוק כ"כ ייעלם ויילך ממני.

לא רוצה יותר לחשוב עלייך

לא רוצה יותר להתרפק על הרגעים המתוקים שהיינו יחד. כי הכל היה סתם.

הכל היה סתם.

אז איך זה שזה לא סתם כואב לי? איך זה שזה כ"כ אמיתי אצלי, הכאב?

רגע של התפכחות, ולא כמו שרציתי.

אז מה? אז אתה בכלל לא יודע, אתה בכלל לא יודע. ואף פעם לא תדע.

מתייקת אותך ומתפכחת.