חרא. חרא חרא חרא חרא. יש לי סדק ברגל. אז לא באתי לבצפר יומים. ונמורה התקשרה. אתם יודעים למה? לא בישביל להגיד החלמה מהירה, בישביל להגיד לאמא שלי שיש לי "בעיות חברתיות". מה אני אוטיסט?! וכמובן שאמא הפסיכולוגית שלי ישבה אלי אם זה... ודיברה ודיברה ודיברה. רק עושה לי יותר רע. אני מת כבר לעוף מהבצפר שלי. נ-מ-א-ס ל-י!!!!!!!!!!!
אולי באמת יש לי בעיות. אני אפילו לא צריך יד אחת בישביל לספור את כל החברים הטובים שלי בסדר?! ועליתי לחדר.. והייתי חייב... לפרוק. לפרוק הכל. ניגנתי בגיטרה כמו משוגע. ממש, אבל. פרטתי כמו משוגע. ונקרה לי שני מיתרים. והגיטרה נהרסה בתח, כי הצפתי אותה במיים. וזהו. כל כך הרבה זמן לא בכיתי. לא איכפת לי שאני "מאותגר חברתית" בסדר? ובשביל מה צריך את כל העדינות הזאת?! למה אף אחד לא יכול פשוט להצביע אלי ולצעוק "אוטיסט אוטיסט" ?!
באלי חופש. חופש אמיתי. להיות בחדר לבן ורך. ולשקוע לי, להירדם ולא להתעורר לעולם, אם חיוך על השפתיים.
אני כל כך מתביש בי. בא לי להיות משהוא אחר. וזהו. שאני האמיתי ירקב לו
אבל זה לא יקרה. מחר אני יקום, ועוד פעם יחיך לכל אחד, ויהיה ילד כפות חמוד כזה של כולם. כאילו הכל בסדר.
ושום דבר לא בסדר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
