עבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שכתבתי. אני די עסוק לאחרונה – כמעט ואין לי זמן "לחיות". אני קם בסביבות 6 בבוקר ותופס את האוטובוס של 6:20 לת"א, משם קו נוסף לרמת גן.  אני מסיים ב-5 אחה"צ ומגיע הביתה בסביבות 7 ומשתדל לעלות למיטה כמה שיותר מוקדם – מובן שזה לא באמת מוקדם, אלא לרוב יוצא אחרי חצות וכך אני קם בבוקר כמו זומבי וגם בהמשך היום אני מתפקד כך.

זה לא הכי נחמד, אך אמרתי לעצמי שעליי לקחת אחריות סוף כל סוף ולהתחייב למשהו ולעמוד בו – אולם זה לא באמת מספק אותי.

בזמן האחרון תחושות כבדות מאוד של אי שלמות ואי מימוש עצמי מקננות בי – רגעי האמת, הרגעים הפשוטים האלה שבאמת אני מרגיש חי, שבאמת אני מרגיש אני, שהחיוך שבי הוא אמיתי, שהעצב הוא אמיתי, השמחה מקרינה כלפי חוץ והרגשות הם רגשות טהורים ולא מעובדים – כמעט ואין, כמעט ואין...

תחושת הזיוף עזה, אני לא מרגיש טוב עם עצמי, אני לא מרגיש שלם עם עצמי ואיני יודע היכן למצוא את עצמי, איך למצוא את עצמי ומה בכלל למצוא. אני מודע רק לכמה דברים בודדים שהם באמת תמצית טהורה שכזו של האישיות שלי, דברים שאיתם אני מרגיש שלם, מסופק ונושם חיים. אך החיים שלי, כפי שהם עכשיו, מרגישים לי מבוזבזים כ"כ – אני מרגיש שאני מקיים את הנורמה, משתעבד לנורמה ולתכתיבי האחר (לעבוד, להיכנס למסגרת וכיו"ב) והיכן אני לעזאזל בכל התמונה הזאת?!

זו תקופה לא קלה שכזו – שיש כמיהה עזה אל העבר, מהולה בדמעות רבות ובכאב מפלח, זעקות שלא נשמעות, על הרצון העז עד כדי תסכול לשוב אל העבר, לשוב ולהרגיש באמת שכזה ובכל אלו כמיהה עזה לאהבה ולמגע.

מדוע העבר נראה כה אידיאלי לפתע?

אולי כי שם לפחות הרגשת.

האמנתי אז שלכשאצא מהארון – חיי ישתנו לפתע ואהיה אדם חופשי ומאושר, תליתי ביציאה מהארון, תליתי בקבלה של האחר ושל הזר את הקבלה העצמית שלי, אך התברר שלא, התברר שיצאתי מארון אחד רק כדי להיכנס לאחד אחר, גרוע יותר, גרוע הרבה יותר. הארון דאז, מבחינת נטייתי המינית אף פעם לא מנע ממני להרגיש באמת את כל אשר הרגשתי, למעט העובדה שהסתרתי מאחרים ולעיתים גם מעצמי את רגשותיי כלפי גברים ולפתע העבר נראה ומרגיש אידיאלי...

אני לא מאמין ולא מקבל את העובדה שאחוש כאב כה עז רק מלחשוב על העבר, להרגיש כפי שהרגשתי אז – משהו פה לא תקין. אני רץ בסולם החיים הנורמטיבי, רץ מבחינה מכאנית ורובוטית, אך ליבי נמצא באותו מקום כפי שהוא נמצא מאז ומתמיד (מקום שאיני יודע) ולכן תחושת הניתוק העזה הזו, הבידול החריף הזה בין חיי לבין מי ומה שאני – איני מוצא את האיזון.

אני מאמין שאם אתאמץ מספיק ולאו דווקא אתאמץ – פשוט ארפה לרגע מהכל, אמצא את עצמי בסבך המכאני שאליו אני משועבד לאחרונה. במקום להיכנס למסגרת נתונה ולתת מעצמי, ליצור מעצמי, כפי שאני – אני מרשה לעצמי להיטמע בה ולאבד כמעט כל צלם עצמי, כך אני מרגיש גם במקום העבודה שלי. המוחצנות המזויפת הזו, שהיא סימפטום של כמיהה חריפה למצוא משהו שאיני מוצא בי – למצוא באחר. מן האמונה שאם "אפגיז" לכל עבר את אשר אני, אני לכאורה, במקום מסוים אצליח "לקלוע למטרה".

העבר שלי הוא בעצם כמיהה לעתיד שירגיש כמו העבר – רק שאני לא בדיוק מצליח לשלב את הרעיון הזה – זהו רעיון ומושג שדורש עבודה עצמית רבה, שלא בדיוק אני מרגיש שיש לי זמן עבורה.

מאז שיצאתי מהארון ועד היום אני מרגיש שמיום ליום השתעבדתי עוד ועוד לתכתיבי חברה שקשורים למעגל חברתיים, סטטוס חברתי, חיצוניות והרבה ממנה וכהנה וכהנה שבלמו את רגשותיי ודעותיי האמיתיים. אני פשוט מרגיש שאני מסתיר את עצמי מהחברה ואיני מודע לכך – מסתיר את העצמי כיוון שהאחרים לא בדיוק מקבלים את ה"אחר" לכאורה שבי – ההוא שמפתח כל עניין פעוט וזעיר לעניין ברומו של עולם, ההוא שאוהב "להתחפר", ההוא שאוהב שפות ותרבויות אחרות, שמשתגע ממזג אוויר חורפי עד כדי דמעות, ההוא שנצמד לעיתים לא מעטות לפרטים שוליים ומנתח אותם – ההוא שהאחרים קוראים לו "חפרן" ו"מוזר" ומעדיפים שיזרום ופשוט לא ידבר על צדדיו האחרים...

כך או כך, ניסיתי – אני לא אדם של שטחיות וצרות אופקים, של "אהלן, ממצב?" שכאלו, של חיוכים לכל עבר סתם כי כך –אלא אני אדם שאוהב לנבור ולדבר על כך (וואלה כן, אוהב לנבור!), אוהב לפתח נושאים ולנתח אותם, אוהב לחייך כשזה באמת, אוהב טבע ומזג אוויר (חורף - צמרמורת ודמעות בעיניים), אוהב שקיעות וזריחות, אוהב פרחים בשלל צבעים, אוהב שפות ותרבויות אחרות וכל אלו – עד כדי גרימת אורגזמה רגשית (!) ... ושאר מחושים כאלו ואחרים.. ובינתיים, מרביתם ומקצתם כמעט אך ורק עם עצמי.

לא שכחתי את הצד הבליין שבי, הצד הקליל יותר – לשתות מדי פעם ולהרגיש מסטול, לצחוק מכל שטות וגם לדמוע מכל שטות – לרקוד לצלילי מוזיקת מועדונים, לצחוק עם החבר'ה גם על סתם שטויות ולפעמים פשוט להביט מהצד ולצחוק עד כדי כאב בטן... גם זה ישנו, גם זה ישנו..

הבעיה היא שאני פשוט צריך למצוא את האיזון ולא להסתיר את עצמי בפני אף אחד – אלא פשוט לאהוב את עצמי בכל סיטואציה ובכל נסיבה ומי שלא אוהב אותי ומכבד אותי כמו שאני – שילך לו לדרכו, על אף שיכאב, דרכי שלי והאמת שלי חשובים יותר ומשמעותיים יותר מכל דרך עקלקלה ומכל חצאי אמיתות אחרים.