בימים האחרונים עברה עליי תחושה מוזרה, תחושה שהזכירה לי ניכור מסוים. מאז ומתמיד הייתי אדם שנתן לצבעי הסביבה וגווניה להשפיע עליו. לכל מקום היה ריח, מרקם וגוון – כמעט כל מקום בראשי, בזיכרוני מוגדר על סמך התחושה שיש לי בו או שמא נאמר, התחושה שהוא גורם לי להרגיש, גם היום. כך קל לי יותר ונעים לי יותר – מובן שיש מקומות שטוב לי בהם פחות ויש מקומות שטוב לי בהם יותר. אותו ניכור שהזכרתי היה מין תובנה או פשוט להבין שבכל מקום ישנן אותן תחושות, לא משנה היכן אני נמצא (זה מתקשר לפוסט קודם שלי שמדבר על הרובד הטרנסצנדנטי שנמצא בכל אדם) – אני לוקח עמי אותן תחושות ואני נשאר אותו אדם, בלי כל תלות כלשהי בסביבה ובתחושות שהיא עשויה לגרום לי להרגיש.

הרגשתי ניכור לפתע.

אם אהיה מנותק מהסביבה – כיצד ארגיש את האחר? כיצד אהיה מחובר לבני האדם, לטבע, לסביבה? זהו כמו חוש נוסף שאני זקוק לו על מנת לתפקד באזור מסוים, זוהי האינטואיציה שלי.

ומנגד...

אם אני נותן לסביבה "למלא" אותי – משמע אני לא ממלא את עצמי, אני ריק מתוכן לכאורה ותלות בסביבה עלולה להזיק לי באותה מידה שהיא מטיבה עמי (במקום X אני מרגיש פורח ומלבלב ובמקום Y אני מרגיש נובל ודועך).

האם להיות מחובר לעצמי פירושו לתת לעצמי להרגיש מכל סביבה או להיות מי ומה שאני בכל מקום?

נראה לי פשוט שהפיתרון הוא להיות ומי ומה שאני ללא כל תלות בסביבה ופשוט לדעת מתי והיכן להתיר לעצמי להתחבר לסביבה עצמה.

ציער אותי להבין (הידיעה הייתה, ההבנה לא) שבשום מקום אין אף תחושה באמת או שנאמר "תחושה כשלעצמה" – כל מקום הוא אובייקט בפני עצמו וכל מה שמתלווה לסביבה מסוימת אלו רק התחושות הסובייקטיביות שלנו כלפיו, משמע – אשליה.

מה קיים באמת אילולא דמיוננו ותחושותיו מדברים וכלפי דברים?

אין כל רגש כשלעצמו, אלו רק אנחנו שמרגישים וצובעים הכול בעינינו.

כשאדם כותב שיר כלשהו – המילים עצמן הן רק כתובות, דפוס או קול באוזנינו – האם אנו יודעים באמת מהו מרגיש או הרגיש כשהוא כתב את אלו?

כל הניכור הזה מזכיר לי את התורה האקזיסטנציאליסטית – שכל אדם מנוכר אחד מהשני ואין לנו שום דרך לדעת באמת איך האחר מרגיש, על אף שהוא ינסה להביע זאת.

האם באמת?

יש פעמים שאני מביט בבני אדם בסיטואציות מסוימות ועובר בי רטט מסוים של כאב שהם חשים, של תחושת אשמה שהם חשים, של תמיהה שהם חשים – האם זהו רק דמיוני? האם זו האינטואיציה?

אנו כה מרוכזים באשליית האני שאנחנו שוכחים את המציאות כפי שהיא באמת, את האובייקטיביות ואת הדברים כשלעצמם, אם הם קיימים והאם אפשר לשאוף להגיע אליהם באמת (גם שוכחים את האחרים..).

בכל פעם שאני נקשר לאדם מסוים או לסביבה מסוימת, אני מרגיש טעם מר וזאת פשוט מהפחד להבין כי זו אשליה ולהתאכזב מכל העניין. כי לדוג' בתל אביב אין באמת "פתיחות" או "חיות", יש את אשר אני מרגיש ובסופו של דבר, זה לא באמת קיים שם. זה רק אני... (ועוד הרבה אנשים) שבסופו של דבר אמורים להרגיש טוב עם עצמם בכל מקום אשר בו הם נמצאים... וזה לא קל.

האם לכשאהיה באותו כפר עם בתי אבן ועץ, יער ירוק, נחל שקוף ואוויר קריר וצלול – התחושה שתהיה לי שם זו רק אשליה ותו לא?

איני רוצה להכיר בכך, אם בכלל יש במה להכיר.

כאילו המציאות היא מעוותת פשוט כי אנו מרוכזים באשליה שה"אני" גורם לנו לראות ולהאמין בה.

מהו החיבור האמיתי ביותר למציאות? משהו אומר לי שזהו החיבור לעצמי, זה המקום האמיתי ביותר, טוב יותר לשאול מהו החיבור האמיתי ביותר והתשובה היא, החיבור לעצמי – כי מרגע שאתה מחובר לעצמי בצורה טהורה ואמיתית (בהנחה שהעצמי והטבע/יקום הם זהים/מקבילים) אתה בעצם מחובר לכל.

ובכלל, בין אם נרצה או לא, איננו יכולים לתפקד בלי הרגשות – אינטליגנציה רגשית – על שאף שזה לא באמת קיים, אלא רק במוחנו, זה בהחלט מניע אותנו ומקדם אותנו, בהינתן מצב שאנו יודעים כיצד לשלוט על עצמנו ולא לתת לרגשות שליליים לדכא אותנו.

אני יודע שאיני יכול לראות את עצמי מבלי לצבוע את העולם ואת האנשים – ומשום מה האמת הטהורה מצטיירת לי כאמת קרה וטהורה, רציונאלית מיסודה ונטולת כל רגש שמעוות את תפיסתה, נושא שעליי לפתוח בהזדמנות.

ולנושא קצת אחר, אך עודו קשור - העולם המודרני הוא עולם מנוכר לאדם – הרגש מיסודו הוא פשוט ויסודי, לא מתמקד בגדול, אלא בקטן – במצב כזה הוא יעבור להכללות ומה טוב, ממילא יש נורמות ובהתאם לשני אלו כמעט דפוסי כולם זהים (ערעור על גישת הממטיקה).

בעולם המודרני האדם מתיימר לשלוט על הכל ובמקום מסוים, הוא באמת שולט. הוא יוצר תשתיות תעשייתיות, כלכליות וחברתיות עצומות , מקבע נורמות וחוקים ויוצר חוק וסדר, בהתאם לנוחיות שלו והיכן בכל זאת נכנס העולם שלנו כפי שהוא באמת? כפי שהוא היה פעם? לקחנו את העולם והפכנו אותו למשאב אחד שלנו, העולם הפך רק לתשתית לאינטרסים שלנו, שכחנו את מקום הכבוד שיש לו כאן, כי אנו מתיימרים להיות מעל לכל, האדם המודרני – תרשו לי לגחך .

כשאנו אומרים "חיים" או "עולם" – מרבית בני האדם, הם לא מתכוונים לחיים כשלעצמם או לעולם כשלעצמו, הם מתכוונים לעולם שאנו יצרנו ולחיים שאנו יצרנו , שיש בהם חברה, כלכלה, פוליטיקה וכיו"ב  – כי מי מתכוון באמת לחיים שחיים השבטים האפריקאים או האבוריג'ינים או בכלל, לחיים עצמם, על כל רובדיהם ואחרון, לעולם שהוא גבעות ירוקות, יערות וחיות בר?

להבא, עדיף שתאמרו "(צורת) החיים (שלנו) באמת חרא" ..

"החיים באמת חרא" – נכון, בחיים בעיר/במחיצת החברה המודרנית..

"העולם שלנו מסריח" – נכון, אין ספק שהחיים מסריחים בעיר ..

"החיים שלנו חרא" – לא נראה לי, ניסיתם "צורת חיים" אחרת?

"העולם שלנו מסריח" – הייתם פעם באיזו חלקת טבע שיד אדם לא נגעה בה?

!

למעט מקרים שקשורים שמערבים אהבה וזוגיות, על אף שאם ננבור נמצא שגם צורת החיים שלנו משפיעה על הזוגיות שלנו.

ולגבי לצביעות של אלו אשר חיים בעיר מתועשת ועובדים באיזו חברה גלובאלית שאחראית על פגיעה בסביבה ובבני אדם ופשוט מתחברים לטבע, למדיטציות והיי! מאוד דואגים לסביבה...

צביעות לשמה.

במקום מסוים אני נמצא פה, עובד בחברת סלולארית, שמפיצה קרינה סלולארית לכל עבר ומנסה להשתיק את האמת עליה (עם עצמי), אך אף פעם לא חוסך בה כלפי אחרי ואני לא שלם כ"כ עם עצם העבודה הזו – אך נראה מה כבר אפשר יהיה לעשות. ידיד אמר לי משהו פשוט וחכם שלא חשבתי עליו – לכל אדם יש הבחירה אם להשתמש במכשיר הזה או לא, אבל קינן בי הספק שבני אדם לא באמת מודעים לנזק שזה גורם, הם לא מודעים לכך שיש ממסרים ואנטנות חבויות במקומות כאלו ואחרים והם פשוט מסוכנים לבריאות, כי לו ידעו, הם לא היו משתמשים...

כתבתי הרבה הפעם, הרבה נושאים בבת אחת, אך זו רק טעימה מהם, יש לי עוד הרבה לכתוב. הבעיה היא שבכל פעם שאני דן על משהו, עוד אלף ואחת נושאים צצים בראשי ואני מרגיש שאני מוכרח לציין אותם וכך זה נגרר ונגרר.. אז עמכם הסליחה.