And the memories of me will seem more like bad dreams.

אין על השעות האלה.

פתאום צצות בי כל הפרנויות והמחשבות.

בסה"כ, הן חלק בלתי נפרד ממני.

אז הרגליים שלי על השולחן, והמוח שלי בשמים, ולא משמחה.

אז אני מעופפת, מעט חולמת.

תמיד כזאת. עוד בגן אמא אמרה שאני לא נמצאת פה.

ואחר כך? בחטיבה ובתיכון לקחתי ריטלין.

אף פעם לא ידעתי אם זה יתרון או חיסרון, להיות קשובה לכל רחש,

ומצד שני להיות שקועה במחשבות בלי להיות מודעת לסביבה.

זה איזה קטע מוזר כזה, שאף פעם לא פיענחתי אצלי. כמו עוד הרבה דברים, דרך אגב.

אני תמיד מדהימה את עצמי, איך אני בכוונה מושכת את השינה לשעות הללו.

אני יודעת שאני צריכה מחר לקום ב6. אבל אני רוצה את השעות האלה, אני צריכה אותן.

הקפאין פותח לי את העיניים, אני מרגישה שהאור של המחשב נכנס לי הישר לאישונים, ומשם למוח.

הרעש של הצרצר בחוץ משגע אותי.

הייתי יוצאת לדרוך עליו, אבל אני לא הורגת חיות.

שיהיה לילה טוב.