And the memories of me will seem more like bad dreams.

כל שנה אני מחכה בציפיה ליום שאני אקום בבוקר וטיפות של גשם יטפטפו להן בחוץ.

אהבתי את החורף מאז ומתמיד. את הקור, את הריח, את המטריה שמוציאים מהארון.

בשנתיים האחרונות חדלתי מלחכות לחורף. אני עדיין אוהבת את הגשם, את הקור, את המטריה ואת הריח,

אבל כבר פחות מפעם. כשהחורף מגיע הוא דואג לדפוק לי על החלון ולהזכיר לי את הדיכאון שכמעט ולא מופיע אצלי בקיץ.

טיפות קטנות, טיפות של מרמור שגורמות לי להרגיש הכי חסרת אונים בעולם.

החושך שמגיע מוקדם, הגשם שלא נותן לצאת לשום מקום.

לאט לאט כולם מתגייסים לי ואני נשארת לבד, אני באמת שוקעת במחשבות.

קר לי במקלחת, קר לי בחוץ, קר לי גם עם השמיכת פוך.

חוץ מזה, שהוא בקרוב מתגייס. דווקא עכשיו, בחורף.

אני ממש חייבת להתרגל לישון לבד, כי שכחתי מה זה כשמישהו לא מחבק אותי בלילה...