And the memories of me will seem more like bad dreams.

שחיי לא היו או יהיו יותר מבלבלים מעכשיו.

עכשיו אני יודעת שזה מבחן, המבחן האישי והפרטי שלי.

המבחן הזה שמעמיד אותי במצבים שלא חשבתי שאני אתמודד איתם.

תמיד היה לי קשה לדמיין סיטואציה שבה כולם בצבא ורק אני פה, לבד.

למרות הכל, אני חושבת שהתמודדתי יפה, אני גאה בעצמי.

אני גאה שלא נשברתי, שחיכיתי, ושעברתי שבועות קשים מאלו.

אני יודעת שאני לא לבד, גם אם ככה מרגיש לפעמים.

מתגעגעת לימים שהיינו יושבים בשולחנות בבית הספר, לימים שהייתה לי מסגרת.

אני מתגעגעת לכיתה י', לימים שלא הבנתי ולא ידעתי כלום על החיים - והייתי מרוצה מזה.

איך שדברים משתנים, אלוהים.

אני כבר בת 18, לפני צבא.

התחלתי לכתוב את הבלוג המטומטם הזה בכיתה... ט'?