התערוכה הזאת הייתה כל כך חשובה לי.
ולא בגלל שקיבלתי כל כך הרבה מחמאות מאנשים, כי אף על פי שזה היה משמח,
אני רציתי מחמאה, רק מחמאה אחת מאיש אחד.
רציתי מחמאה מאבא.
התערוכה הזאת הייתה חשובה לי, כי הרגשתי שאתה גאה בי אבא.
הרגשתי שפעם ראשונה אחרי כל כך הרבה זמן, אתה שמח שאני הבת שלך.
אתה שמח להגיד "רואים את זה? את זה הבת שלי ציירה".
לא הייתי צריכה להתחנן לתשומת הלב שלך, לא הייתי צריכה לשקר.
כל החודש הרעפת עליי מחמאות, התנדבת לעזור לי, והיית גאה, כל כך גאה.
תמיד שנינו אהבנו אמנות, ותמיד ידענו להעריך אותה.
גם בתקופות שבקושי דיברנו, תמיד היה לך זמן לדבר איתי על יוצרים ואמנים.
לפני יומיים חייכת אליי וביקשת ממני לתלות את הציורים שלי בחדר שלך.
עלה על הפנים שלי החיוך הכי גדול בעולם, כי זה לא עוד אחד מהחיוכים המזויפים שלך שאתה מחייך אליי.
אבא, אני יודעת מתי החיוך שלך אמיתי ומתי הוא מאולץ.
וכאילו שאני אסרב לך, לבקשה שלך.
העבודה שלי מוקדשת לך,
למרות שאתה לעולם לא תדע...
העבודה הזאת נתנה לי למעט זמן אותך.
את הגאווה שלך.
אבא, אתה אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
