נדמה לי כי מזה שנתיים וחצי זהו השבוע הראשון שלא היה אפילו יום אחד בו לא הייתי בטכניון. עצוב.

ביום ראשון [25.1.2009] לא הלכתי לחדר כושר, כי הצטברו לי הרבה "דברים קטנים ומעצבנים" לעשות. בין היתר חשבתי לתומי אפילו להכין שיעורים במד"ח. לא הכנתי, ואפילו לא רפרנסתי וגורלו של הבונוס העקום יהיה כנראה ליפול לטמיון (אלא אם כן אמצא במפתיע זמן לרפרנס את 2 הגליונות האחרונים).

יום שני האחרון [26.1.2009] עבר כמו 2 ימי השני שקדמו לו לאחרונה. במריטת עצבים. אני לא בטוחה איך זה קרה, אבל אור הצליח לשכנע אותי להגיש מועמדות לתפקיד באס"ט. בהתחלה חשבתי לעצמי WTF? אח"כ חשבתי שנו, נניח שכן, יכול להיות כיף. אבל על איזה תפקיד ללכת?! על תפקידים קטנים עם מעט שעות והרבה עניין (כמו למשל רכז קולנוע) הייתה תחרות עד זוב דם כפי ששמעתי, ומה עוד אני יכולה לעשות? הגעתי למסקנה, שככל הנראה אני יכולה לכתוב. אז ביום שני ניגשתי סוף סוף למכרז, עם המון תמיכה נפשית מאור (). הבעיה העיקרית עם שני האחרון שהרגשתי שיש לי כ"כ הרבה על הראש ו"מה אני צריכה את זה עכשיו?" - כל המוטיבציה של יום שני שעבר נעלמה לה למקום לא ידוע, ובעיקר התחלפה בלחץ של הדד-ליין למיני פרוייקט בבקרה, ושלל דברים אחרים שבאים עם סוף כל סמסטר. (דברים שבאים בסוף כל סמסטר #1: האימרה: "למה לא הלכתי ללמוד תעשייה וניהול?")

המכרז שלי איכשהו התפצל לו לשניים ובנוסף לקטע המסורתי של לשבת מול אנשים לא מוכרים שבוחנים אותך (דבר שגורם לי לרצות לקבור את עצמי בכל זמן נתון) עוד הייתה לי קודם לכן משימת כתיבה כפולה. אחת מהן (זו שהייתי מעט יותר גאה בה, גם אם היא לא שווה פוליצר, כמו שצחקנו אז) אפילו גרמה למנהלת המשרד להודות שהיא ממש אהבה אותו. [] אותה משימת כתיבה אגב די עזרה לי במכרז עצמו, שאלו אותי משהו דומה ולפחות ידעתי מראש פחות או יותר מה להגיד. (תזכירו לי להפסיק להיות ממש גרועה ופחדנית כשאני עונה בע"פ על שאלות.)

אניווי, ברגע שזה נגמר, ואני מתכוונת ממש ברגע שיצאתי מחדר הישיבות טסתי לי אל המעונות, יש שיעורים לעשות. :/

ביום שלישי [27.1.2009] באתי מוכנה מראש, ידעתי שיש המון עבודה ושיש סיכוי עצום שעושים לילה לבן כדי להתמודד עם הפרוייקט הזה, שכבר לא נראה כ"כ מיני (כלומר mini. מיני הוא מעולם לא נראה במילא.). הבעיה העיקרית הייתה שהגענו לנושא בשאלות שבו אני קצת הפסקתי להקשיב בשיעורים וסשה מעולם לא טרח להיות נוכח בהן או לעקוב אחרי הקורס, דבר שיצר בעיה "קטנה". הנה דוגמא מוחשית להבדל בין לשבת בצד ובנפרד בהרצאות לבין לשבת עם 2 חברות ולפטפט כל הזמן על ענייני בנות וסתם דברים (כי איכשהו בפקולטה מלאת בנים, לפעמים מה שחסר זו בדיוק "שיחת בנות" טיפוסית על בגדים, בנים ומה לא.) - בהרצאות בבקרה בהן אני יושבת לבד, אני אשכרה מקשיבה ומשהו באמת מנסה להיכנס לי למוח (הדי ריק, יש לציין), רואים את זה אפילו בכמות ההערות שאני מוסיפה לחוברת השקפים. זה ממש לא מה שקורה כשאני לא יושבת לבד. [:/]

בכל אופן, אז ערב שלישי עוד היה נחמד. צ'ירי באה גם כן והכנו טוסטים וישבנו כולם (יו', צ'ירי, הארי, סשה ואנוכי) לאכול ולצחוק. סיימנו את היין של יו' ואת שתי הבירות של סשה ויהי נחמד.

מה שלא היה נחמד, זה לגלות שב-2 בלילה מתחיל להיות נורא, אבל נורא קר. שלשבת על כיסא מתכתי זה ממש לא נוח אם עושים את זה במשך משהו כמו 8 שעות רצוף ואפילו יותר. ובאופן כללי לבלות לילה שלם גם בלי לישון וגם בלי להתקדם הרבה בעבודה גדולה עם דד-ליין מתקרב זה ממש, אבל ממש לא טוב.

אי שם בעשרה ל-6 (בבוקר, כן?) אמרתי לסשה שדי, שיילך לישון, כי מישהו מאיתנו צריך להיות ער לקראת המעבדה שיש לנו ב-8 וחצי בבוקר, ורצוי שהמישהו הער מבינינו יהיה הוא. הלכתי לסלון והתיישבתי עם חוברת גרמנית בצד אחד, חוברת מעבדה בצד שני ובהיתי בשתיהן, עד שהחלטתי לקרוא קצת את החומר למעבדה. קצת אחרי 7 אנשים התחילו לקום לאט לאט. זה היה מאוד עצוב, אבל במצבי אז- מאוד משעשע. אחד-אחד הם יצאו, עמדו לכמה שניות, מצמצו ותהו האם אני באמת עדיין שם ולא עזבתי ערב קודם לכן. יו' היה הכי מצחיק בעניין הזה. החלק הממש עצוב היה שהייתי היחידה מכל האנשים שלא הלכה לישון, לא משנה לאיזה פרק זמן.

איכשהו במעבדה עוד הייתי ערה, והיה נחמד. בנינו שעון. טוב נו, סשה כרגיל עשה את רוב העבודה, אני שם על תקן קישוט לא יפה במיוחד. אבל לפחות היה מעניין קצת הפעם.

כשיצאנו משם, בסביבות 1 בצהריים ויתרתי אפילו על ללכת למכירת ספרים שעשו באולמן. הלכתי היישר לתחנת האוטובוס, כמה שיותר מהר הבייתה. עכשיו, לחזור הבייתה ב1:30 בצהריים זה דבר מאוד יוצא דופן עבורי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חזרתי הבייתה כשאור יום בחוץ (ואל תתחכמו לי עם עננים אפורים וגשם). לחזור בשעה כזו, ועוד כשיום קודם לכן בעצם בכלל לא חזרתי, הרגיש לרגע כמו לחזור מחופשה. בחיי, אני לא צוחקת. ברגע שחציתי את מפתן הדלת, קיבלתי טלפון מאימא. היא שכחה את המפתח לפתח תדלוק של האוטו [אל תשאלו] ויש סיכוי שאני אצטרך ליסוע לאיזשהי נקודה בדרך (שבה כנראה ייגמר לה הדלק) להביא לה אותו. זה כלל אגב גם אופציה לנסיעה עד איזור עכו. "טוב", עניתי לה, "אבל אני הולכת עכשיו לישון קצת, תתקשרי אליי כשאת צריכה אותי". הלכתי לישון, לא הרבה במיוחד. באיזשהו נס, היא הצליחה להגיע כמעט עד הבית. באיזשהו לא נס, כלומר, בזכות מרפי הגדול, עצרה אותנו משטרת תנועה בשנייה שיצאנו מתחנת הדלק. למה? כי לא הספקנו לשים חגורות. לא עזרה אף תחינה והשוטרים חסרי החיים האלה הוציאו אותנו עם דו"ח. למה אני מתלוננת? כי זו נקודה נורא מטופשת לשים בה משטרת תנועה. רחוב שקט ורגוע, בסה"כ מטר מיציאה מתחנת דלק. לא איזור שמועד במיוחד לפורענות תעבורתית. מקום שזועק "הבוס נתן לנו מכסת דוחות להשלים עד סוף החודש ואנחנו חייבים למלא אותה, יחד עם התקציב של המשטרה" בצורה קלאסית. בקיצור: #&^&$$^$@.

לקראת 7 וחצי בערב, אחרי שכבר חזרנו הבייתה, אכלנו צהריים (אגב, כל הקטע של הלא לישון כל היום הוריד לי את התיאבון לגמרי. אז באופן סופי בבחירה בין לא לישון ללא לאכול, הלא לישון מנצח. הוא חוסך את שניהם!) סוף סוף והרוחות נרגעו מעט, אחרי שניסיתי לשבת עם החוברת בגרמנית ולכתוב חיבור (שרק בשלישי גיליתי שצריך להגיש) וגיליתי שבמצב נטול שינה הרבה זמן זה בלתי אפשרי, החלטתי לנמנם קצת. אימא הייתה צריכה לצאת להצגה כלשהי ב-8 וקצת. אמרתי לה שכשהיא תלך אני אקום ואחזור לעבוד על דברים שאני צריכה. אני תמיד שומעת את טריקת הדלת, אז הנחתי שאני אתעורר ממנה. אני זוכרת ששמעתי אותה קצת מתארגנת לה, אבל טריקת הדלת שהתעוררתי ממנה הייתה לא זו שבה היא יצאה מהבית, אלא זו שהיא חזרה. זה היה משהו כמו 11 בלילה. עד 1 וחצי ניסיתי לכתוב בסיס לחיבור, שהייתי בטוחה שהוא להגשה בחמישי. בסוף גיליתי שלא, וטוב שכך, כי לא הספקתי לתת להארי לעבור עליו.

חמישי [29.1.2009] עבר עם לא מעט שינה בבוקר, עבודה מאוד שטחית על הפרוייקט בבקרה וטרמפ הבייתה מהארי בסביבות 6 וחצי.

ב20:00 כבר יצאתי בדרכי חזרה לטכניון, כי אחרי שגיליתי ביום שלישי רק אינטרנטית שבאופן מפתיע יותר או פחות שקיבלתי את התפקיד אליו התמודדתי (וביום רביעי בבוקר גיליתי בזכות ענת שיש לי אפילו פלאפון ומייל שאין לי עדיין גישה אליהם), כבר יש דברים לעשות. אמנם רק בשבוע הקרוב אני אמורה לעבור חפיפה, אבל התפקיד נורא דינמי וצריך להיות עם יד על הדופק. בינתיים חייתי כמה ימים בהכחשה שכזו [שתמשיך עד מחר], עכשיו צריך להתחיל לעבוד.

בשישי [30.1.2009] שוב הגעתי לטכניון אבל הפעם רק כדי לפצות על המחסור בחד"כ במהלך כל השבוע. הלכתי 4 ק"מ ועשיתי קרוס 3.5 ק"מ בקצב ממש טוב ואני נורא גאה בעצמי.  אני רק צריכה להשתפר כבר עם המכשירים, ולא להתעצל לעשות יותר ממה שאני עושה עכשיו.

היום (כן כן, שבת), שוב הייתי בטכניון מאותה סיבה של הלילה הלבן (אפילו קיבלתי טרמפ אחרי שגיליתי שהשעות המשוערות של האוטובוסים של אגד בשבת כאן הופכים בימים גשומים שכאלו ל"המלצה בלבד"). לפחות היום התקדמנו הרבה יותר ויש אופטימיות כלשהי לקראת מחר. היה נחמד, אפילו קצת משעשע (גיליתי שלסשה יש פחד בלתי מוסבר מרעמים מפחידים. משהו שאני אמנם מבינה, אבל ממש צחקתי עליו ~demonic smile~) ועם זאת, אני בכלל לא מרגישה שהיה לי סוף שבוע!

ולסיכום אופטימי:

look how cute:

ואני מצטערת, אבל אני חייבת גם את זה:

זהו, עכשיו, שיהיה לכם שבוע מצויין!

=^_^=