שאני אתחיל מיום שלישי, שבו ברחתי כמה שיותר מהר מהגהנום כדי לחזור הבייתה ולמצוא אותו שם?

נהה....

נתחיל מערב שלישי (15.7.2008), בו קוויקי המקסים לקח אותי למסעדה הזו, כדי ששנינו נחגוג שנתיים.

עכשיו, בואו נעצור רגע. כי המקום הזה בהחלט שווה איזכור של יותר מלינק וזהו.

נתחיל מהמיקום האסטרטגי בעל הנוף המקסים, הכיסאות שהתחת הלא קטן שלי כ"כ נהנה לשקוע בהם ולנוח תוך כדי ישיבה, והעיצוב הנקי, אולי קצת פשוט, אבל מאוד יפה של המקום (אהבתי את המנורות מעל הבר, שמסתובבות לאט לאט ויוצרות תאורה שמזכירה נרות). נמשיך עם העובדה שהשירות רחוק מלכלול מלצריות צעירות שבאות אליך כל דקה וחצי לשאול אם אתה מוכן כבר להזמין או סתם להציק, מגיעים אליכם עם חיוך מנומס, עם מינון מאוד מדויק של הגעה לשולחן למטרות הזמנה ומינון מדויק של לעזוב אתכם לענייניכם בלי להציק באמצע סתם ללא סיבה, פשוט תענוג (הם לא סתם קיבלו את הטיפ הכי נדיב שאי פעם חילקנו, כמדומני).

ועכשיו, נמשיך עם האוכל.

המנות הראשונות כללו אמפנדס במילוי פירות-ים ופטריות מוקרמות בגבינות שונות (שזו מתחילה להסתמן כמנה שנזמין בכל מקום שרק יגיש לנו אחת כזאת ). הפטריות המוקרמות היו מאוד טעימות, אבל מה ש"הפתיע" היו האמפנדס, שמן הסתם רגילים למצוא בהם סתם בשר. המילוי שמשלב פירות ים יצר מנה טעימה ולא צפויה, ואפילו הרוטב התאים בול. התחלה טובה. (:

לעיקריות קוויקי הזמין סטייק אנטריקוט, שהתגלה כבעל טעם מיוחד (אח"כ המלצר גילה לנו שזה בגלל שהוא מנתח בשר מקומי ולא מיובא כמו ברוב המסעדות), ואני לקחתי, בהמלצתו של אותו קוויקי הנ"ל [] את אחת המנות המומלצות של המקום: קלאמרי ממולא בסגנון יווני (שאלו בעצם רצועות קלמרי, ממולאות בגבינות עם עגבניית שרי בקצה). גם על המנה הזו בא לי לעצור רגע, פשוט כי מדובר במנה ייחודית שלא ראיתי כמוה במסעדות מהסוג (לא שהספקתי להיות ביותר מדי מסעדות מהסוג, אך ניחא). כמו שהמלצר הזהיר, צריך לאהוב קלאמרי, וצריך לאהוב גבינות כדי לאהוב את המנה הזו. למזלי, אני אכן מתאימה לקטגורייה, כי זו מנה שלא הייתי רוצה לפספס. חוץ מהעובדה שבפני עצמו זה רעיון טעים למדי, ההגשה היפה (שגרמה לי להצטער שאני בלי מצלמה) כוללת את אותן רצועות מונחות על רוטב סויה מפוספס על הצלחת, עם רוטב פסטו מסביב, ועל הקלאמרי רוטב צ'ילי מתוק. שלושת הרטבים האלו הם לא משהו שהייתי חושבת לשלב ביחד, בחיים לא. טעמים שונים אחד מהשני, כשבעיקר הפסטו ידוע כשתלטן. אבל הוא מגיע בדיוק בכמות הנכונה, וגם שאר הרטבים באים בדיוק במינון הנכון ליצור שילוב מושלם עם הכל. טעים טעים, ושוב פעם, טעים. (אגב, במבט ראשון היא יכולה להיראות אפילו קצת קטנה, אבל אחרי כמה ביסים מגלים שהיא אכן ממלאת יותר ממה שנראה לעין.)

לאחר כמה "אוי..." שנפלטו לשנינו (כאשר "אוי" היא מסורת שהתחילה ביטבתה בעיר בסביבות החופש הקצר שהיה לי לפני תחילת הלימודים בטכניון, ומטרתה לסמן מסעדה שמגישה הרבה אוכל טעים) הגיע גם הקינוח, שהיה סוג של איבוד בתולים שכן מעולם לא אכלתי קרם ברולה בחיי. (כן כן.) דבר ידוע הוא שיש הרבה בורות עמוקים בהשכלה שלי, וקרם ברולה היה אחד מהם עד ליום שלישי. אז הנה עוד קינוח שלא אתבייש להזמין מעתה ולהאה במסעדות. אה, כן, כמובן- היה טעים! ^^

כל הערב לווה בנוף היפה מסביב (ואפילו ב-3 אניות של חיל הים שאו שהתאמנו או שבאמת חיפשו משהו במפרץ, כי מדי פעם הן לא התביישו לסנוור אותי מלמטה) ובחוויה מהנה במיוחד.

מקום לזכור. (:

[ולפני שאני אקבל מכות, תודה לאראמיס שהמליץ לקוויקי על המקום הזה ^^ ותודה לקוויקי שלא גילה לי עד הרגע האחרון מאוד לאן הולכים, כי אני אוהבת הפתעות.]

יום רביעי (16.7.2008) בבוקר עוד מצאתי את עצמי לשעתיים בטכניון, ואח"כ עוד יצאתי לשליחות מטעם אימא לקניית אוכל, אבל לא נורא.

בערב יצאנו קוויקי, אני ואימא (כן כן, היא הייתה שם. יומיים. ועוד בבמה האלטרנטיבית (בעיקר) ביום הראשון, עם דרישה לבמת מטאל ביום השני במקום הבמה הערבית. ) לעבר הטכניון. במעלית עוד במקרה פגשנו מישהו שגר בבניין, מסתבר שהוא לומד לתואר שני בהנדסת חשמל בטכניון עכשיו, והוא גר כמה קומות מעליי (יעיל, לעתיד, אם אני בכלל אצטרך לנצל את זה..), אז היינו נחמדים והקפצנו אותו עד זיו. בסביבות 7 וחצי הגענו ומסתבר שממש לא באיחור (זה מנהג כזה, להתחיל הופעות שעה אחרי מה שכתוב בתכנייה), אז הסתובבנו טיפונת בין הדוכנים בשדרה, פגשתי 2 אנשים שאני מכירה, וכשקוויקי התחיל להרגיש ממש לא שייך עזבנו והסתובבנו לבד, עד שהגענו די להתחלת ההופעה של בית הבובות. שמזל שנגמרה מהר. אני לא יודעת אם זו העובדה שעוד לא ממש החשיך אז, בסביבות 8, או שסתם השירים שלהם כאלה, אבל היה די משעמם. כ"כ משעמם שאפילו לא טרחתי לצלם (ואני לפעמים מצלמת כדי להבריח שיעמום, אבל זה אפילו לא היה שווה את זה...)

כשנגמר השיעמום בדיוק הגיע סר חופש, ככה שהלכתי לפגוש אותו ולהעביר את הכרטיסים שלו שהיו אצלי (מעניין למה P:). מה שכן, השארתי את קוויקי לבד מול הבמה כך שאצתי רצתי אליו בחזרה, שחלילה לא ירגיש מנודה.

אח"כ (מעתה והלאה "אחריהם או אח"כ" כשמדובר בהופעות זה ציון זמן של לפחות 40-45 דקות רווח) עלו לבמה הדג נחש שהצליחו להקפיץ והתחיל להיות נחמד.

אחריהם עלה עברי לידר, שמבחינתי נתן את ההופעה הכי שווה בכל הערב הזה. כיף לראות אותו ("עברי תוריד חולצה!" ), לא פחות כיף לשמוע אותו שר (או באמת אומר "חכו שנייה" לבנות שצורחות עליו לעשות להן ילד ) והאנרגיות אכן מדבקות.

אחרי ההופעה שלו התחילו לכאוב לנו יותר מדי הרגליים, והגב, וכל איבר שמטרתו הישענות על גדר ועמידה, אז החלטנו לוותר על המקומות האסטרטגיים תמורת מנוחה על הדשא מאחורה. תוך כדי פגשנו את צ'ירי ויו' החבר, וישבנו איתם קצת, ובהחלט היה נחמד. אפילו הלכנו להציץ בדוכן של עמותה כלשהי לחתולים (והחלטתי שכשאני עוברת לדירה משל עצמי אני קונה את השלטים שהיו שם לחדר שירותים ומקלחת, זה היה חמוד.)

את משינה ראינו כבר מאחור יחסית, העיקר ששמענו והיה נחמד עד שממש מתו לי הרגליים והלכנו לשבת די בצד. עדיין שמענו את ההופעה שהתקצרה בעיקר בגלל הרעש מפפסי, אבל גם הרגשתי שהם במילא לא נותנים את המקסימום שהיו יכולים לתת.

בדרך החוצה, בסוף כבר, פגשנו את אור וענת לרגעים ספורים. קוויקי היה די רעב ולאור הייתה בדיוק את ההפתעה שהיינו צריכים, קרפ על חשבון האגודה. ^^

תמונות תמצאו כאן.

והיה לילה, ויהי בוקר יום ראשון.

"יהי בוקר" זה אנדרסטייטמנט ללקום ב1 וחצי בצהריים ועוד להיות עייפים (ככה שבאמת טוב שלא קניתי כרטיסים למסיבת בריכה בסוף).

ויהי מהר מאוד שוב ערב (17.7.2008), ושוב קוויקי אנוכי ואימא הגענו לטכניון.

להופעה הראשונה, של הג'ירפות, הגענו די לקראת הסוף (אשמתי, ניסיתי להכניס 2 אנשים טובים וזה לקח זמן, ותודה ענקית לאור בעניין הזה.), אבל עדיין הספקנו לשמוע איזה 2 וחצי שירים, ובעיקר לראות את הסולן שלהם אונס צלמים ומאבטחים, היה משעשע.

אח"כ עלו לבמה כנסיית השכל [] שאירחו את פורטיס. היה שווה, גם אם אני משוחדת כבר בכל הנוגע אליהם. אחלה הופעה.

מה שמעניין הוא, שזו הופעה שלישית שלהם שאני רואה השנה (הרביעית, בקיסריה, באה ממש בקרוב) ואף הופעה היא לא כמו הקודמת! אני איכשהו נופלת כל פעם על הופעה שונה במקצת. הראשונה הייתה בפסטיבל האירי בת"א. שם כל העיבודים היו לא רק עם 18 נגנים, אלא עם עיבוד בסגנון אירי, במיוחד בשביל הפסטיבל. הפעם השנייה הייתה ביום הסטודנט ברופין, שם הם אירחו את פורטיס והיו עם 13 נגנים (נראה לי שספרתי אז 11 אבל לא משנה), שונה מהפעם הראשונה. הפעם השלישית ביום חמישי, אמנם הייתה עם פורטיס אבל משום מה (למרות הפרסום) הם היו בלי הנגנים שלהם, והצטרף ללהקה רק נגן כלי נשיפה אחד, כך שכל השירים נוגנו בעיבוד המקורי שלהם. שאגב, היה חוויה חדשה בשבילי כי לא שמעתי אותם עד כה כך. שמעתי רק את העיבודים החדשים ל'אוטוביוגרפיה' שכללו את כל כלי הנגינה הנוספים. ועדיין, היה שווה. (את ההופעה הבאה שלהם, אני אראה בכלל עם 40 נגנים, מה שאמור להיות בכלל מאוד יפה בעיניי, וכשזה בא חוץ מפורטיס גם עם קרן אן, אמור להיות מעולה).

עכשיו, רגע על פורטיס, AKA "פורטיס המשוגע". הוא אכן משוגע, ומביא המון אנרגיות לבמה. א-ב-ל, אני לא אוהבת כשהוא שר שירים של הכנסייה. תהרגו אותי, אבל כמו שאימא שלי ניסחה את זה יותר טוב ממני, כשהוא שר איתם "ואת מתפשטת", אני פשוט לא מאמינה לו. כשיורם, הסולן של הכנסייה שר את זה, מרגישים בקול שלו איך הוא מתכוון לכל מילה. כשפורטיס שר את זה, הכל הצגה אחת גדולה, וזה סתם בשביל השואו. יש שירים שהיה עדיף לא לערב אותו בהם, זה סתם דוגמא לאחד מהם. אני לא נגד לשלב אותו בהופעה, הוא באמת מביא אנרגיות שונות, אבל אולי עם שירים משלו בלבד. את השירים של כנסיית השכל, שהם ישירו בעצמם, כמו שהם עושים מעולה.

אחרי שסיימנו להנות מהכנסייה (ולפחות אני הייתי מוכנה לעוד קצת..) עלו החברים של נטאשה. אותם לא כזה יצא לי לשמוע לפני כן, אבל גם היה נחמד. אהבתי שאת כל השירים שאני מכירה ריכזו בסוף, לא אהבתי דבר אחד, שקשור יותר בי. ההופעה שלהם הייתה די ארוכה וכבר הייתי לא מעט שעות על הרגליים. כאבי הגב התחילו ממש להרוג אותי וגם הרגליים לא יכלו לסבול יותר. אין לי מושג איך שרדתי בעמידה עד סוף ההופעה. בכל מקרה, היה יפה. באתי עם אפס ציפיות להופעה שלהם, ונהניתי לשמוע את השירים, גם כאלו שאני לא מכירה. אהבתי גם את השילוב של כלי הנשיפה שנתנו לזה טאץ' ג'אזי שכזה. יפה.

ולבסוף - היהודים ^^ שנתנו בראש וגם היו ממש טובים. הדבר היחיד שהיה חסר לי זה אולי הופעה טיפה ארוכה יותר מצידם עם תוספת של עוד כמה שירים מ"פורטה".

אבל זהו, היה ממש כיף, וכשזה נגמר ב2 ורבע בערך, עוד הרגשתי (למרות העייפות הפיזית שאיכשהו בסוף כבר התעלמתי ממנה) שאני עוד מכונה להישאר לרקוד עם סקאזי ברקע (כן כן, אני יודעת שאני אצטער על המשפט הזה בעתיד). אבל נסענו הבייתה, וכך נגמר לו אמצע-לקראת-סוף-שבוע מהנה ביותר. (קוויקי, אלוהים יודע איך, עוד הצליח לנהוג הבייתה ב3 בלילה.)

תמונות מערב חמישי תוכלו למצוא כאן (קצת ג'ירפות וכנסיית השכל בעיקר) כאן (החברים של נטאשה והיהודים) וגם כאן (בעיקר היהודים).

Misc. של פלוסים ומינוסים:

+ אני לא יודעת אם זה קשור, אבל אולי זה עזר. בכל הימים שלפני יום הסטודנט, בכל הדיבורים עם אנשים בחווה או מחוץ לה, לגבי מי בא למתי ולמה, אמרתי לאנשים לחפש אותי בשורה הראשונה, כי אני באה בשביל ההופעות ליומיים. לא ציפיתי שזה באמת יקרה, ידעתי שאני אהיה היכנשהו מספיק קרוב, אבל זה בהחלט שווה להיות בשורה הראשונה בכל ההופעות שרציתי להיות בהן בשורה הראשונה, בשני הימים.

- בגלל הסעיף הנ"ל, הפסדתי חלק מההווי של פסטיבל הסטודנט שכלל מינגלינג בלתי פוסק בין כל האיזורים והמתחמים השונים וחיפוש אנשים מאסיבי (והיה את מי לחפש, בעיקר ביום הראשון) ככה שיצא שאת כל מי שאני מכירה והיה שם, פגשתי בממוצע ל-40 שניות בערך. (וזה רק אלו שהצלחתי לראות, אני יודעת שהסתובבו עוד אנשים שאני מכירה ולא ראיתי). נכון שהיה כיף בהופעות עם קוויקי לבד והכל, אבל סתם כיף לפעמים גם להסתובב במתחמים השונים ולהסתובב עם כמה אנשים בבת אחת.

+ כמו שניתן להבין, גם אם לא הייתי רוקדת סלסה באמת, וגם אם לא הייתי מתיישבת לעשן נרגילה תוך כדי צפייה בסרטים מצוירים (אמא שלי טענה שנקרעה מצחוק כשראתה את המתחם של יס פלאנט), או טריילרים, מה שזה לא היה, אני אוהבת את הרעיון הזה של מתחמים שונים שפרוסים לאורך כל השטח, ונותנים מענה לקהל השונה והמגוון שחי לו בטכניון. ח"ח על המסורת הזו.

+ בכלל, ח"ח על עניין "פסטיבל הסטודנט" ולא "יום הסטודנט". יומיים של הופעות ועוד מסיבת בריכה באמצע (השנה ויתרנו) זה דבר שווה.

- חיסרון בשורות ראשונות הוא כמות הצוציקים שנמצאים מסביבך ואיכשהו מנסים להידחף.

- מינוס עיקרי: עצם קיומם של הצוציקים! על הכרטיסים וגם בדפי המידע והכל כתוב שהכניסה מגיל 18 ומעלה. ביום הראשון, בהתחלה, עמדה לפנינו שורה שלמה של ילדים שספק אם חגגו 14 בכלל והיו נמוכים ממני בראש וחצי. ביום השני ראיתי לא מעט בני 17 (הם אמרו לידנו שהם בני 17), וזה עוד מילא, כשעוד מסביב ראיתי ילדים שבטוח, אבל בטוח לא עברו את ה16 או רחוקים מזה. זה בכל זאת פסטיבל הסטודנט, לא עיר הנוער.

+ היתרון השנה הוא שאיכשהו בכללי, היה מסביבנו קהל הרבה יותר מנומס מבשנה שעברה, כולם נהנים ובלי דחיפות מיותרות. (שנה שעברה זה היה די סיוט :/)

- עוד חיסרון לשורות הראשונות: את איכשהו מוצאת את עצמך ביותר מדי צילומים של הקהל. מה שכן, אם לא יודעים לחפש אותי גם לא תמצאו בין כל הפרצופים הקטנים שם.

+ יתרון, מבחינתי לפחות, לצד הימני של הבמה, מצלמת הרחף לא מגיעה לשם ואת לא מוצאת את הפרצוף שלך מרוח על 2 המסכים הגדולים בצידי הבמה.

זהו, נגמר הכיף, ואמנם צפויים לי פה ושם אירועים חיוביים, צריך לעשות את הסוויץ' בראש ולחזור לשיגרה.

כל אתמול (שישי) הלך לי על לישון בעיקר, ואיכשהו לסדר את השעון הביולוגי חזרה. זה לא ממש הצליח בהתחשב בעובדה שבקושי נרדמתי, ובקושי הצלחתי להרים את עצמי הבוקר גם אחרי קרוב ל-9 שעות שינה, אבל זהו. שיעורים, לימודים והשלמות פערים, here I (don't really) come.

=^_^=