זה לקח תקופת מה של שכנועים, בעיקר בגלל העומס שלי, אבל אימא הצליחה לשכנע אותי לבוא איתה להצגה. ולא סתם הצגה. "המלט" של תיאטרון הקאמרי שרץ כבר לא מעט זמן, אבל הבנתי שיחסית לראשונה יוצא להצגות בכל הארץ.

במרחק של 24 שעות אחרי, אני עדיין מוכנה להודות שהיה מצוין. לא יצא לי לראות את "המלט" בביצועים "קלאסיים" בעבר, זה בכל זאת הראשון שאני רואה, ועצם היותו עיבוד מודרני לא גורע כלל מהחוויה, להפך, לעיתים זה הוסיף. עצם הרעיון לשבת על הבמה עצמה, כאשר כל ההצגה מתנהלת מולך וסביבך היה מאוד מעניין. מגניב אפילו.

המשחק מצוין, ואיתי טיראן בתור המלט התגלה כשחקן מוכשר ביותר שמשלב על הבמה כשרונות מעבר למשחק. (ולא, אני לא מתכוונת ל'איזה חתיך!' (*) שנפלט לי בהפסקה כשאימא שאלה איך ההצגה בעיניי עד עכשיו, אחרי כמה דקות בהתחלה באמת מתחילים לשים לב לכך שהוא פשוט מתגלה כמוכשר מאוד).

בחלק נכבד מהזמן ניסיתי להתעלם מכך שאני צופה במחזה של שייקספיר ולהתייחס לכך כמו לכל הצגה רגילה, אבל היה לי קשה. היו קטעים שבהקשבה אליהם עלה חיוך קטן אי שם בפנים, בין אם הטקסט היה מעורר חיוך ובין אם לא, ופשוט חשבתי לעצמי: "שייקספיר... |מאוהב|". לקראת הסוף, כשהצלחתי ממש להיכנס לאווירה, הישמע הצעדים על במת העץ שהיא כאן מתחתי ומולי גרמה לי לדמיין את אותה סיטואציה רק כמה מאות שנים אחורה. ונדמה לי כי מדובר בפידבק חיובי למדי.

בקיצור, "המלט" של הקאמרי, מומלץ בחום. ממש בחום.

נ.ב. לפני שאני שוכחת - החיסרון היחיד בהצגה הזו היא שבכל זאת, שייקספיר נשמע הרבה יותר טוב באנגלית, למרות התרגום המוצלח לעברית, ובעצם אם נחשוב על כל שפה אחרת (התירגומים לרוסית מצוינים), זה עדיין לא יהיה אותו דבר.

(*) הוא יותר חתיך מקרוב, עם תספורת קצרה יותר מבתמונה של אתר הקאמרי, וכל עוד הוא לא מוריד חולצה וחושף את העובדה שהוא מאמן כנראה את הידיים בעיקר. לא, הוא לא שמן, בדיוק ההפך. הגוף שלו צריך לקבל קצת צורה. לעזאזל, די, אני אפסיק לדבר על זה, זה ממש לא קשור.

"ואלס עם באשיר", שהלכתי לראות בקולנוע בקמפוס (כי "סרט שזוכה בפרס כמו גלובוס הזהב ומועמד לפרסים נוספים, וכבר מציג ממש פה במחיר מצחיק צריך ללכת לראות.") עם אור, ענת וחברים ביום שלישי התגלה פשוט כ"לא" אחד גדול. נדמה לי שהפרט החיובי היחיד שיש לי לומר עליו הוא "כל הכבוד על הגימיק של ליצור סרט סוג-של-תיעודי באנימציה". וזהו, באמת.

עריכה, 16.1.2009 (כי רק עכשיו הצלחתי למצוא):

היו לא מעט קטעים טובים בהמלט, אבל הקטע הבא, בתזמון הנוכחי פשוט הצליח להעביר צמרמורת.

זהו אחד מהיתרונות של המחזות של שייקספיר, טבע האדם לא משתנה בהרבה עם חלוף השנים. התנהגויות שהיו בעבר, דרכי פעולה ומחשבות, נמצאים בקרבנו גם בימים אלו, ואני מאמינה שימשיכו להיות רלוונטיים בעתיד.

Act IV, Scene IV A plain in Denmark.

[...]

HAMLET    Good sir, whose powers are these?

Captain      They are of Norway, sir.

HAMLET    How purposed, sir, I pray you?

Captain      Against some part of Poland.

HAMLET    Who commands them, sir?

Captain      The nephews to old Norway, Fortinbras.

HAMLET    Goes it against the main of Poland, sir, Or for some frontier?

Captain      Truly to speak, and with no addition,

                 We go to gain a little patch of ground

                 That hath in it no profit but the name.

                 To pay five ducats, five, I would not farm it;

                 Nor will it yield to Norway or the Pole

                 A ranker rate, should it be sold in fee.

HAMLET    Why, then the Polack never will defend it.

Captain      Yes, it is already garrison'd.

HAMLET    Two thousand souls and twenty thousand ducats

                 Will not debate the question of this straw:

                 This is the imposthume of much wealth and peace,

                 That inward breaks, and shows no cause without

                 Why the man dies. I humbly thank you, sir.

Captain      God be wi' you, sir.

                 [Exit]

ובלי קשר, הרגע הבנתי ש"Good bye" שכולנו אומרים בסוף שיחה, הוא ככל הנראה סוג של התפתחות לשונית של אותו "God be wi' you" בסוף הטקסט הזה.

הרי כשאומרים אותו מהר זה נשמע מאוד דומה.

[הייתי צריכה ללכת ללמוד בלשנות.]

ביום שני ויקי מצאה לנו 3 מקומות רצופים, מה שאומר - פוסט כבשים חדש!

ויקי ואנוכי נתנו להארי רעיונות לסוגי כבשים, והרי התוצאות:

טוב, ראשית, זו לא כבשה. זו מפלצת הספגטי המעופפת-

וזו, כבשה טרייה:

וזו, כבשה ממש ממש קטנה:

ואחת שמחזיקה פרחים:

ואחת שלא הבנתי את הקטע שלה, אבל היא גרמה לויקי והארי לצחקק:

Chainsaw Sheep:

Evil Sheep:

כבשה שמנסה לרקוד, או לעוף, אני לא סגורה על זה:

Cool Sheep:

Trojan Sheep:

King of Sheep:

and now, for the geek part:

תא יחידה גבישי של כבשה:

פונקציית גל של כבשה:

Sheep NOT:

SheepFET (הגרסה הכבשתית לטרנזיסטור MOS):

BiPolar Sheep Transistor:

Sheep Register:

מסקנה עצובה מיום רביעי:

למצוא מחשב פנוי בחוות המחשבים של חשמל בצהרי יום ד' גשומים במיוחד, זה יותר קשה מלמצוא חנייה בת"א.

(כאילו, הייתי צריכה לשים דברים שלי ליד מחשב כשמי שפינה אותו עוד לא סיים לארוז את שלו, כי לא היה מקום, ואחרי עוד עמד מישהו שרצה לתפוס את אותו מחשב. גאד דמיט.)

חג חנוכה שמח וסופ"ש טוב!

^_^

הייתה זו הרצאה טיפוסית בלינאריים. ישבנו לנו כולם מאחורה (כי קשה לתפוס מקום). את הלוח - קשה לראות, אפילו קשה יותר להקשיב למה שלמרצה יש להגיד. אז מה עושים? פותחים סדנת קישקושים!

ביקשתי מויקי שתצייר לי כבשה.

אז היא ציירה. אבל לא רציתי שהכבשה תהיה לבד, אז ציירתי סביבה עננים:

הארי ראה את זה, והחליט לצייר את הגרסה שלו לאותה כבשה (שאגב, אם לא שמתם לב בעלת גוף סגול, ראש ורגליים כחולים וצמר תכלכל):

(המיאו שלי, כמובן.)

שבוע לאחר מכן, אותה שעה, כמעט אותו מקום. להקשיב, עדיין קשה. אז מה עושים? ממשיכים לצייר!

הפעם גם לי וגם לויקי היו דרישות מהארי, אז הנה חלק מהקשקושים (היו עוד, הם יתווספו מאוחר יותר):

wall-e הרובוט:

כבשה חדשה:

מישהו מרושע:

ממוטה:

ושיבוט של ממוטה: (כי במקרה קודם דיברנו על איזה מקום שהודיע שתמורת כמה מליונים נכבדים של דולרים הם יכולים לעשות שיבוט של ממוטה. הארי החליט לחסוך להם את הכסף)

ביקשתי שיצייר לי אריה:

ואח"כ גם חתול, אבל זה מה שיצא:

זהו!

אם מישהו במקרה רוצה לצייר לי גם כבשה, הוא מוזמן (:

השבוע הבא הולך להיות די עמוס, כדאי לי להרגיש טוב.

ביום רביעי, החלטתי להיזכר בהיותי אדם תרבותי כשאני רוצה, והלכתי עם אימא להצגת תיאטרון. עוד אחת מחכה לי ביום ראשון, אבל בינתיים, הרשו לי לספר לכם, ש"הבן הבכור" של תאטרון גשר, היא מההצגות האלה שאסור לפספס.

ההצגה הרוסית במקור, עברה עיבוד שמתאים במיוחד לארץ ועדיין נשארה משעשעת וטרגית במקומות הנכונים.

הבימוי מצוין, אני נהנית לראות שהבימוי לא נגמר במשחק ובתפאורה אלא מגיע עד לפרטים הכי קטנים (הכיסאות בבית, שמתאימים בכמות רק לבני המשפחה וכל כיסא נוסף הוא שרפרף או משהו מאולתר, האופן שבו משה איבגי, שמשחק את האבא מקלף את התפוח, שגרם לי, וככל הנראה גם לאימא, לשבת בעיניים פעורות מתדהמה כי ככה בדיוק סבא שלי קילף תפוחים ועוד הרבה פרטים קטנים שמשמרים את הסגנון הרוסי איכשהו), וחוץ מהבימוי גם המשחק מצוין. (ועם בן בכור שנראה ככה גם אני לא הייתי מתנגדת לאח שכזה ^.~)

משה איבגי בכלל ראוי לח"ח על המשחק ועוד יותר על הרוסית שלו. הוא מצליח לדבר לאורך כל ההצגה בעברית עם מבטא רוסי מרשים, וברוסית שוטפת, בלי טיפת מבטא ישראלי. כשהוא רק עלמה לבמה בתחילת ההצגה, ולא זכרתי מראש מי שמחק בה, חשבתי לעצמי "היי, זה משה איבגי!", וכעבור דקה כשהוא מיד מדבר רוסית עם השכן שלו, בהצגה, המחשבה ההיא התערערה, כי ממש לא ציפיתי לאמינות שכזו עם הרוסית.

העלילה עצמה מאוד מעניינת, אימא סיפרה לי על הבדלים בין המקור לגרסא הזו, אבל הם נדרשים על מנת להתאים את הסיפור לזמנים כיום ולארץ בכלל.

בקיצור (כי אין לי הרבה זמן מול המחשב כאן ברופין), נהניתי מכל רגע, ואני ממליצה בחום. בין אם יש לך יום פנוי או לא, זה בהחלט שווה את זה.

אתמול גם היינו בהופעה של פורבידן. לא שמעתי אותם המון זמן, וגם היו כל מיני תקלות בדרך, ויחד עם זאת, החבר'ה משתפרים מפעם לפעם, כיף לראות את זה.

[זה מעניין, המעבר הזה, בין הצגת תיאטרון להופעת מטאל ב24 שעות... ]

אני בכלל לא אוהבת אפור!

למעשה, זהו אחד הצבעים שאני הכי לא אוהבת. הוא יושב לו יפה באותה רשימה יחד עם כתום וצהוב וזהב לפעמים, ועוד שלל צבעים שאני איכשהו אף פעם לא מסתדרת איתם. ותראו מה זה? פתאום הוא מככב לו בתפקיד הראשי של העיצוב.

אז אני יכולה להאשים את עצמי, ואת תמונת הכותרת, שהייתה בתחילה השראה לעיצוב (נוסף) בשחור-לבן, אבל מהר מאוד (כמה שניות זה מאוד מהר) הבנתי שזה דורש אפור, אז שיהיה אפור.

אני לא דורשת או אפילו מבקשת שבחים, כי תמונת הכותרת מטושטשת להחריד, אבל בכל זאת צילמתי אותה לבד, ואני אוהבת את העובדה שהטשטוש בשחור-לבן נותן לורד איזשהו מראה "מלאכי" (יש לכם מילה יותר פלצנית ל"It looks like a ghost!"?).

אה, ובסופו של דבר זה פיוז, כי העיצוב היפהפה הקודם שליז הכינה לי אפילו לא מיצה את עצמו, אבל זו אני בתקופת מבחנים, משחקת בפוטושופ במקום עם המשוואות של שרדינגר.

שינויים מינוריים נעשו ברשימות, שינויים גדולים יותר אולי יבואו בעתיד.

ובנוסף גם החלפתי את האייקון החביב של פטל בתמונה חדשה (הסיבה היחידה לכך שעם החלפות העיצובים ראיתי ששחור-אדום לא מתאים לי להכל, אז פשוט הכנתי כזה חדש, עם צילום אחר שלי. אני לא מקורית מי-יודע-מה, ככה שתודה לפטל על הרעיון בכלל.):

אה, כן, ותודה לאבא של קוויקי על זר הורדים שנחת אצלו בחדר בסוף השבוע שעבר, ונתן לי השראה לצילום בוק לא קטן שלהם. ^^

אחרי נמנום של כשעה אחה"צ, תוך כדי התעוררות חצי שעה מאוחר מדי, הפסדת חצי פרק של טופ גיר (רק כדי לגלות שבמילא ראיתי אותו ויכולתי דווקא להמשיך לישון עוד חצי שעה-שעה), אני יכולה לחלק את היום הזה לשניים.

עד לנמנום, ולאחריו.

אין הרבה הבדל, חוץ מהעובדה שבחלק הראשון היה מבחן שלא הלך לי כמו שצריך, לא כי היה ממש קשה מדי, אלא כי לא זכרתי למשל נוסחה יעילה שהייתה פותרת לי תרגיל אחד, עקרון אחר שהיה ממש עוזר לי עם השני ושיטת פתרון אחרת שהייתה נותנת לי לפחות לסיים עד הסוף את התרגיל השלישי (לא בהכרח בסדר הזה של התרגילים, אבל מילא). על כן נאמר: אוף עם עצמי.

החלק השני הוא החלק שממנו פחות או יותר מתחיל שבוע חופש, שגם אם אני אשתדל ללמוד בו קצת, הוא עדיין יהיה חופשי קצת, ואני מקווה להנות מכל רגע, ויותר חשוב, לשם שינוי, לחזור עם כוחות מחודשים, כי אני אצטרך הרבה מאוד מהם.

מצחיק, אני צריכה לחשוב עכשיו על איזה בגדים לקחת לשבוע הקרוב, אם רק היה ליד רופין ים, זה היה מרגיש כמעט כמו הנסיעה לאילת.

הרבה זמן לא ביקרתי באתר שלה, כיף לראות שם דברים חדשים.

את התמונה הזו צילמתי ממש קצת אחרי תחילת הסמסטר הראשון ורציתי להעלות עוד מזמן. זה היה באמצע ה"פיקניק חתולים" שעשינו עם צ'ירי ועוד כמה אנשים רנדומליים שהואילו בטובם להצטרף אז. הפיקניק קיבל את שמו לא על שם המזון שאכלנו, אלא בעיקר כי הסתובבו בדשא של "עזה" יותר מדי חתולים באותו זמן, חלקם הביעו עניין רק בגבינות השונות, אחד מהם גם הביע עניין בחתולה הכי יפה שהסתובה לה שם, כמו פרינססה, עם הפרווה הלבנה הזו, וכפות הרגליים הלבנות לגמרי גם כן (שהיו ניגוד מושלם לפסים הכהים שלה). אכן מזל ששיחקתי באותו זמן עם הפלאפון של צ'ירי, כדי להספיק לתפוס את המבט הזה של החתולה המתוקה, שגורם לי לאהוב נורא את התמונה הזו..

חג פסח שמח לכולם!

=^_^=

נ.ב. כמו שקוויקי כתב כאן, כל המחשבים יהיו סגורים ברופין בחול המועד (אלוהים, למה?) ככה שאתם יכולים לנשום לרווחה, לא יהיו עדכונים בשבוע הקרוב, אלא אם כן יהיו לי רעיונות לפוסטים של 250 תוים, ולקוויקי יהיה כוח לתת לי את הפלא' שלו. P:

[או אולי וואנבי..]

... נכנסנו קוויקי ואני אל מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית. כן כן, כיתתנו את רגלינו באמצע החום (או שמא נאמר, הרוח שלא הפסיקה לנשוב והעיפה לי את כל החדר באויר הבוקר) אל עבר לא פחות ולא יותר ממקום תרבותי המאכסן בתוכו אמנות.

התחלת הביקור הזה הניבה 2 מסקנות פשוטות:

א. מפעל הפיס יכול להיות יעיל ביותר כשזה מגיע ל-100% הנחה לכרטיסי כניסה למוזיאונים.

ב. כשאני מקבלת שובר כניסה חינם למוזיאון בדואר, לנסות לקרוא את מה שכתוב מעליו, באותיות די גדולות. כי אני עלולה כבר לא לאהוב את זה. [הו וול, יחי הנחות סטודנטים.]

יש שם עכשיו 2 תערוכות. האחת עוסקת בארכיטקטורה, ולא שיש לי משהו נגד ארכיטקטורה בכלל, אני נהנית לראות מבנים מעניינים, אבל את החלק הזה ראינו בסוף, ולא הערכתי יתר על המידה. אם כבר, אז מה שהיה ניתן להעריך יותר הוא הצילומים שנעשו במבנים השונים יותר, מאשר את עצם המבנה עצמו.

נושא התערוכה השנייה הוא אוריגמי [עוד לינק], ומזה נהניתי כבר יותר. אפילו יצא לי ללמוד דברים חדשים כמו העובדה שיש מספר לא מבוטל של שיטות וסגנונות קיפול נייר, שלא לדבר על כך שיש גם כמה וכמה סוגי ניירות שונים המיועדים לאוריגמי. היו שם אפילו לא מעט עבודות שובות עין שברגע שהתמונות יועברו מהשמואל של קוויקי אל המחשב של אחד מאיתנו, אני מקווה להוסיף אותן לכאן.

זה בינתיים:

מודה ומתוודה שדווקא את קיפולי הנייר בצורת חיות שונות אהבתי יותר, בחלקן היה ניתן לראות ממש עבודה מדוקדקת על פרטים קטנים, וחלקן פשוט היו שובות לב וחמודות. עבודה נוספת שאהבנו הייתה רצף קיפולים בצורת ריקוד, על מדף ארוך אחד היו כשבעה או שמונה קיפולי נייר שנראו אולי כמו הלבוש של האדם הרוקד, אך כשמסתכלים על כולם יחד, אחד ליד השני, ניתן ממש לראות תנועה שעוברת ביניהם.

אחרי שעוברים על כל איזור האוריגמי, מגיעים למיצב יפה בפני עצמו של "רוח בפחית". נכנסים לחדר שבו מוצבות על מעמדים שורות-שורות של פחיות מתכת, שבתוכן כלואה רוח שנאספה במקומות שונים בעולם. בנוסף לכך על הקיר מאחור מופעים צילומים המתעדים את רגע איסוף הרוח, ע"י כל מיני אנשים. פרט חביב שאולי ראוי לאיזה ניתוח פסיכולוגי קל הוא שלרוב המוחלט של האנשים, היה האינסטינקט של לאסוף את הרוח תוך כדי הנפחת הפחית למעלה מעל הראש. בודדים האנשים שפשוט נתנו לרוח להיכנס בעודם מחזיקים את הפחית באופן רגיל, או סתם בגובה יד ממוצעת, הרוב פשוט הניפו את היד למעלה. בכל אופן, זה היה עוד משהו שבהחלט היה שווה הצצה.

כשאני כותבת קטעים כאלה, אני מגלה עד כמה אוצר המילים שלי שואף לשל ילדה בת 10, פלוס מינוס.

>.<

אחרי המוזיאון הלכנו לשבת קצת בטיילת לואי, עם הנוף הנחמד שהיא מציעה, עד שקוויקי נהיה רעב.

כשקוויקי נהיה רעב, גילינו עוד כמה דברים:

א. בדינרש מגישים מנות לא-קטנות-בעליל תמורת 25-30 ש"ח בלבד. אוכל מוצלח שיכול להשביע יותר מבן אדם אחד, כפי שהתגלה.

ב. בטטות זה דבר טעים. בטטות, מסתבר, זה דבר שהולך טעים גם עם פסטה ברוטב שמנת.

ג. אני אוהבת שנאפס תות.

ד. שנאפס תות עם קצת ספרייט זה חביב ביותר.

ה. שנאפס תות עם טיפה יותר ספרייט, הופך פשוט לספרייט בטעם תות ולא למון-ליים, וזה בהחלט פחות שווה, כי לא מרגישים את האלכוהול.

ו. אני צריכה להשיג בקבוק שנאפס.

אחרי האוכל המוצלח [שחזר עוד עם קוויקי הבייתה] ישבנו קצת בגן האם.

כל הסיטואציה בכלל הזכירה לי איך שנפגשנו עם ליז ולנה לפני כשנתיים, כשליז רק התגייסה, ואח"כ כשלקחנו את תעודות הבגרות, והיה לנו מסלול די דומה של דינרש-גן האם וכו'.. וזה יוצא נורא נחמד כי:

פינת המזל-טוב: מזל טוב לליז על השיחרור שהגיע היום בשעה טובה ומוצלחת! ^^

עוד תגלית שגיליתי היום היא שממש קר בחוץ בערב. ברררר....

או שמשהו מאוד מוזר עובר על הקאונטרים בישרא-בלוג, או שנהייתי נורא פופולרית בשבוע האחרון, כשלא פעם שמתי לב שהקאונטר שלי קופץ מעל 100 כניסות ביום. ללא עידכון. זה מפחיד ומוזר ונחמד כאחד.

זה קצת מטורף, לפני כיומיים, הלכתי לישון מאוחר בלילה, כשהקאונטר היה על 23401 כניסות, בערך. למחרת ב-10 וחצי בבוקר, הוא הראה 23575. זה מעל 170 כניסות בלילה, ואני לא מתעסקת עם המספרים האלה בד"כ, באמת, פשוט בימים האחרונים זה בולט באופן לא-שגרתי בעליל.

למישהו יש הסבר לתופעה? כי אם לא, אני סתם אשמח אם תגידו היי, או משהו.

שלכם [או שממש לא],

סקאי,

שיש לה (טוב לאימא טכנית, אבל זה לא באמת משנה) Hugo Boss Deep Red והיא לא תהסס להשתמש בו!