אתמול בערב (כשערב זו הגדרה כללית ללפנות לילה), אחרי שישבתי קצת עם הארי על הפרויקט בלינאריים חזרתי הבייתה וסשה שאל אותי מה עשיתי במהלך היום אחרי המעבדה (שסיימנו קצת לפני הזמן, בזכות זה שערב קודם ישבנו על פשוט לכתוב מה שאפשר במחשב לבד). בהתחלה, רציתי לענות לו "נו, סתם יום רגיל", כי לפעמים מאוחר בערב, הכל נראה אותו דבר.

ואז התחלתי לחשוב על מה אני עונה לו, וגיליתי שזה בכלל לא היה יום רגיל. וכנראה שעוד יבואו להם ימים לא רגילים שכאלה.

התפקיד הזה כמו שידעתי מביא איתו לא מעט אתגר. במיוחד מבחינתי. אני מצד אחד טלפונופובית שיש לה בעיה ליצור קשרים חדשים, ומצד שני נואשת לתקן את זה. אחת הסיבות שהשתכנעתי סופית להתמודד לאיזשהו תפקיד, זה אותו רצון לשנות את זה, הידיעה שאני יכולה להיות מישהי אחרת, ויותר מזה - ממש רוצה. כי ובכן, מגיע איזשהו שלב בחיים שמבינים שביישנות לא תביא אתכם רחוק. כמו גם חוסר תקשורת עם בני אדם.

בינתיים אני בשלבי חפיפה די ראשונית. לוח הזמנים של כולם קצת מטורף, ואני כבר מתקשה לקבוע זמנים. (כבר חטפתי מהארי פרצופים על זה שאמרתי לו שאין לי מושג מתי אני אסיים כדי שאוכל לבוא לעבוד איתו בערב שלישי). מוזר לחשוב שזו רק ההתחלה, ואח"כ זה יהיה אפילו אינטנסיבי יותר. אבל יודעים מה - אינטנסיבי יותר זה בדיוק מה שחסר לי בחיים כרגע. ללא טיפת ציניות.

אז אתמול למשל, אחרי שסיימנו את המעבדה 3/4 שעה לפני הזמן הספקתי ללכת לחווה רק ל-2 דקות, לבדוק את המייל וכבר ללכת לבית הסטודנט. קיבלתי משהו שביקשתי מהתזונאית שעובדת אצלנו (והספקתי להיות מופתעת לטובה מההענות לדד-ליין הדי קרוב שנתתי לה ומשיתוף הפעולה עצמו), אח"כ לחתום על טופס 101. משם, ללכת לכיוון טאוב ולפגוש שם ממש במקרה את ליז (מזל טוב על מציאת פינת הקפה המקומית שלך ^^) לפטפט קצת ולמצוא את אור שבגללו בכלל באתי לשם מלכתחילה. היריד חוברות נראה די נחמד, לפחות במשהו כמו רבע שעה שהעברתי בו. זכיתי לקבל קפה חינם (באופן משעשע מזו שאני מחליפה בתפקיד) ופנקייק, מה שהיה מבורך בהתחשב בעובדה שלא הספקתי לקחת איתי אוכל בבוקר, והתכוונתי לבלות בקמפוס יום שלם (כרגיל). לאחר מכן, ואחרי ששני אנשים שאלו אותי למה לא הלכתי ל'פורום חברות כנסת' שארגנו בצ'רצ'יל החלטתי שבמילא יש לי חצי שעה לשרוף עד לתרגול השלמה, שלדפוק נוכחות לא יזיק (בדיעבד ממש לא יזיק, כי היו"ר, הס"יור, מנהלת המשרד שלי ובעצם כל מי שקשור אליו, ועוד אנשים אכן נכחו שם) והלכתי לשם. כמה עשרות אנשים הופכים את האולם בצ'רצ'יל למקום שנראה די נטוש. מצד אחד חשבתי על כל אותם שיעורים שיכולתי להספיק לעשות (כלומר לרפרנס) בשעה הזו, אבל איכשהו נהיה לי מעניין לחשוב על מה ילך שם בסוף, בסופו של דבר אפילו לא שמעתי את כל הח"כיות מדברות, ודי רציתי לראות איזשהו קטע שבו סטודנטים היו שואלים שאלות. אני לא יודעת אם היה כזה, אבל כבר לא באמת משנה.

יצאתי משם אחרי כחצי שעה, אולי 20 דקות, כי היה תרגול השלמה (במקום שלישי הבא בגלל אותן בחירות) בלינאריים. אחריו הייתי בתרגול בקרה אחרון (הבא יהיה חזרה למבחן). אחרי זה קניתי לי טוסט וסלט במנדרין, כי איכשהו צריך להחזיק את עצמי עד מאוחר ולחזור הבייתה רק כדי לאכול ישרוף לי שעתיים לפחות די סתם. ישבתי לי לאכול את הטוסט שאיכשהו הצליח לפוצץ אותי (עבדכתם הנאמנה מאוד גאה בהישגי החד"כ שלה ובמשקל שנמדד בתחילת השבוע, היא אוהבת את הכיוון שאליו זה הולך ומקווה להמשך התקדמות =]) והחלטתי ללכת לבדוק את החדר בספרייה של הומניסטיים, שהובטח לי שיש שם מחשבים שאפשר לתרגל בהם גרמנית (בכל זאת, יום למחרת מבחן ועוד לא התחלתי ללמוד). למרות שבדקתי קודם את השעה, מסתבר שזה לא מעודכן. השעות של כל הימים נכונות חוץ מ -אופס- ימי רביעי. בזמן היחיד שהיה לי ללכת לשם, היא כבר מזמן הייתה סגורה. -_- אז חזרתי לחווה, לשם שינוי להמשיך לכתוב שיעורים להגשה וחיכיתי להארי שיסיים ללמוד ונלך כבר יחד למעונות שלהם. עזבתי כשהגענו להתקדמות מסוימת (שהיום הופרכה אגב, גם אם אתמול הגענו לצורה כללית של הגרף שאמור להיות שם) ולא יכולנו לתקן משהו מסוים. חזרתי הבייתה מוקדם יחסית (לקחת אוטובוס ב-9 זה באמת יחסית מוקדם בשבילי) כדי ללמוד לגרמנית. אז לא למדתי יותר מדי, אבל בחצות סגרתי את המחשב וניסיתי לרפרף על קטעים חשובים בחוברת עד שהתחילו להיעצם לי העיניים.

המבחן היום, חוץ מקטע כולל של 10 נקודות, שגם בו אני חושבת שלפחות חלק עשיתי נכון, עבר בסדר בצורה מפתיעה.

דברים מתחילים להסתדר לאט לאט. מילאתי טפסים לתיאום מס, התחלתי לקבל חומר שהייתי אמורה לקבל אמנם עוד בבוקר אבל זה כבר משהו, כשחשבתי שאני צריכה עכשיו להתחיל לרדוף אחרי אנשים שאפילו עוד לא פגשתי (דבר שלא נעים לי לעשות, לפחות בהתחלה, גם אם אני חייבת) גיליתי שיש לי דחייה של שבוע בערך לכל העסק. מצאתי תזמון מוצלח להתקשר לעורכת 'פקטור'.

מחר, חד"כ ועבודה.

שיהיה לכם סוף שבוע רגוע

סקאי, שעדיין לא יודעת למי היא תצביע בבחירות.

נדמה לי כי מזה שנתיים וחצי זהו השבוע הראשון שלא היה אפילו יום אחד בו לא הייתי בטכניון. עצוב.

ביום ראשון [25.1.2009] לא הלכתי לחדר כושר, כי הצטברו לי הרבה "דברים קטנים ומעצבנים" לעשות. בין היתר חשבתי לתומי אפילו להכין שיעורים במד"ח. לא הכנתי, ואפילו לא רפרנסתי וגורלו של הבונוס העקום יהיה כנראה ליפול לטמיון (אלא אם כן אמצא במפתיע זמן לרפרנס את 2 הגליונות האחרונים).

יום שני האחרון [26.1.2009] עבר כמו 2 ימי השני שקדמו לו לאחרונה. במריטת עצבים. אני לא בטוחה איך זה קרה, אבל אור הצליח לשכנע אותי להגיש מועמדות לתפקיד באס"ט. בהתחלה חשבתי לעצמי WTF? אח"כ חשבתי שנו, נניח שכן, יכול להיות כיף. אבל על איזה תפקיד ללכת?! על תפקידים קטנים עם מעט שעות והרבה עניין (כמו למשל רכז קולנוע) הייתה תחרות עד זוב דם כפי ששמעתי, ומה עוד אני יכולה לעשות? הגעתי למסקנה, שככל הנראה אני יכולה לכתוב. אז ביום שני ניגשתי סוף סוף למכרז, עם המון תמיכה נפשית מאור (). הבעיה העיקרית עם שני האחרון שהרגשתי שיש לי כ"כ הרבה על הראש ו"מה אני צריכה את זה עכשיו?" - כל המוטיבציה של יום שני שעבר נעלמה לה למקום לא ידוע, ובעיקר התחלפה בלחץ של הדד-ליין למיני פרוייקט בבקרה, ושלל דברים אחרים שבאים עם סוף כל סמסטר. (דברים שבאים בסוף כל סמסטר #1: האימרה: "למה לא הלכתי ללמוד תעשייה וניהול?")

המכרז שלי איכשהו התפצל לו לשניים ובנוסף לקטע המסורתי של לשבת מול אנשים לא מוכרים שבוחנים אותך (דבר שגורם לי לרצות לקבור את עצמי בכל זמן נתון) עוד הייתה לי קודם לכן משימת כתיבה כפולה. אחת מהן (זו שהייתי מעט יותר גאה בה, גם אם היא לא שווה פוליצר, כמו שצחקנו אז) אפילו גרמה למנהלת המשרד להודות שהיא ממש אהבה אותו. [] אותה משימת כתיבה אגב די עזרה לי במכרז עצמו, שאלו אותי משהו דומה ולפחות ידעתי מראש פחות או יותר מה להגיד. (תזכירו לי להפסיק להיות ממש גרועה ופחדנית כשאני עונה בע"פ על שאלות.)

אניווי, ברגע שזה נגמר, ואני מתכוונת ממש ברגע שיצאתי מחדר הישיבות טסתי לי אל המעונות, יש שיעורים לעשות. :/

ביום שלישי [27.1.2009] באתי מוכנה מראש, ידעתי שיש המון עבודה ושיש סיכוי עצום שעושים לילה לבן כדי להתמודד עם הפרוייקט הזה, שכבר לא נראה כ"כ מיני (כלומר mini. מיני הוא מעולם לא נראה במילא.). הבעיה העיקרית הייתה שהגענו לנושא בשאלות שבו אני קצת הפסקתי להקשיב בשיעורים וסשה מעולם לא טרח להיות נוכח בהן או לעקוב אחרי הקורס, דבר שיצר בעיה "קטנה". הנה דוגמא מוחשית להבדל בין לשבת בצד ובנפרד בהרצאות לבין לשבת עם 2 חברות ולפטפט כל הזמן על ענייני בנות וסתם דברים (כי איכשהו בפקולטה מלאת בנים, לפעמים מה שחסר זו בדיוק "שיחת בנות" טיפוסית על בגדים, בנים ומה לא.) - בהרצאות בבקרה בהן אני יושבת לבד, אני אשכרה מקשיבה ומשהו באמת מנסה להיכנס לי למוח (הדי ריק, יש לציין), רואים את זה אפילו בכמות ההערות שאני מוסיפה לחוברת השקפים. זה ממש לא מה שקורה כשאני לא יושבת לבד. [:/]

בכל אופן, אז ערב שלישי עוד היה נחמד. צ'ירי באה גם כן והכנו טוסטים וישבנו כולם (יו', צ'ירי, הארי, סשה ואנוכי) לאכול ולצחוק. סיימנו את היין של יו' ואת שתי הבירות של סשה ויהי נחמד.

מה שלא היה נחמד, זה לגלות שב-2 בלילה מתחיל להיות נורא, אבל נורא קר. שלשבת על כיסא מתכתי זה ממש לא נוח אם עושים את זה במשך משהו כמו 8 שעות רצוף ואפילו יותר. ובאופן כללי לבלות לילה שלם גם בלי לישון וגם בלי להתקדם הרבה בעבודה גדולה עם דד-ליין מתקרב זה ממש, אבל ממש לא טוב.

אי שם בעשרה ל-6 (בבוקר, כן?) אמרתי לסשה שדי, שיילך לישון, כי מישהו מאיתנו צריך להיות ער לקראת המעבדה שיש לנו ב-8 וחצי בבוקר, ורצוי שהמישהו הער מבינינו יהיה הוא. הלכתי לסלון והתיישבתי עם חוברת גרמנית בצד אחד, חוברת מעבדה בצד שני ובהיתי בשתיהן, עד שהחלטתי לקרוא קצת את החומר למעבדה. קצת אחרי 7 אנשים התחילו לקום לאט לאט. זה היה מאוד עצוב, אבל במצבי אז- מאוד משעשע. אחד-אחד הם יצאו, עמדו לכמה שניות, מצמצו ותהו האם אני באמת עדיין שם ולא עזבתי ערב קודם לכן. יו' היה הכי מצחיק בעניין הזה. החלק הממש עצוב היה שהייתי היחידה מכל האנשים שלא הלכה לישון, לא משנה לאיזה פרק זמן.

איכשהו במעבדה עוד הייתי ערה, והיה נחמד. בנינו שעון. טוב נו, סשה כרגיל עשה את רוב העבודה, אני שם על תקן קישוט לא יפה במיוחד. אבל לפחות היה מעניין קצת הפעם.

כשיצאנו משם, בסביבות 1 בצהריים ויתרתי אפילו על ללכת למכירת ספרים שעשו באולמן. הלכתי היישר לתחנת האוטובוס, כמה שיותר מהר הבייתה. עכשיו, לחזור הבייתה ב1:30 בצהריים זה דבר מאוד יוצא דופן עבורי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חזרתי הבייתה כשאור יום בחוץ (ואל תתחכמו לי עם עננים אפורים וגשם). לחזור בשעה כזו, ועוד כשיום קודם לכן בעצם בכלל לא חזרתי, הרגיש לרגע כמו לחזור מחופשה. בחיי, אני לא צוחקת. ברגע שחציתי את מפתן הדלת, קיבלתי טלפון מאימא. היא שכחה את המפתח לפתח תדלוק של האוטו [אל תשאלו] ויש סיכוי שאני אצטרך ליסוע לאיזשהי נקודה בדרך (שבה כנראה ייגמר לה הדלק) להביא לה אותו. זה כלל אגב גם אופציה לנסיעה עד איזור עכו. "טוב", עניתי לה, "אבל אני הולכת עכשיו לישון קצת, תתקשרי אליי כשאת צריכה אותי". הלכתי לישון, לא הרבה במיוחד. באיזשהו נס, היא הצליחה להגיע כמעט עד הבית. באיזשהו לא נס, כלומר, בזכות מרפי הגדול, עצרה אותנו משטרת תנועה בשנייה שיצאנו מתחנת הדלק. למה? כי לא הספקנו לשים חגורות. לא עזרה אף תחינה והשוטרים חסרי החיים האלה הוציאו אותנו עם דו"ח. למה אני מתלוננת? כי זו נקודה נורא מטופשת לשים בה משטרת תנועה. רחוב שקט ורגוע, בסה"כ מטר מיציאה מתחנת דלק. לא איזור שמועד במיוחד לפורענות תעבורתית. מקום שזועק "הבוס נתן לנו מכסת דוחות להשלים עד סוף החודש ואנחנו חייבים למלא אותה, יחד עם התקציב של המשטרה" בצורה קלאסית. בקיצור: #&^&$$^$@.

לקראת 7 וחצי בערב, אחרי שכבר חזרנו הבייתה, אכלנו צהריים (אגב, כל הקטע של הלא לישון כל היום הוריד לי את התיאבון לגמרי. אז באופן סופי בבחירה בין לא לישון ללא לאכול, הלא לישון מנצח. הוא חוסך את שניהם!) סוף סוף והרוחות נרגעו מעט, אחרי שניסיתי לשבת עם החוברת בגרמנית ולכתוב חיבור (שרק בשלישי גיליתי שצריך להגיש) וגיליתי שבמצב נטול שינה הרבה זמן זה בלתי אפשרי, החלטתי לנמנם קצת. אימא הייתה צריכה לצאת להצגה כלשהי ב-8 וקצת. אמרתי לה שכשהיא תלך אני אקום ואחזור לעבוד על דברים שאני צריכה. אני תמיד שומעת את טריקת הדלת, אז הנחתי שאני אתעורר ממנה. אני זוכרת ששמעתי אותה קצת מתארגנת לה, אבל טריקת הדלת שהתעוררתי ממנה הייתה לא זו שבה היא יצאה מהבית, אלא זו שהיא חזרה. זה היה משהו כמו 11 בלילה. עד 1 וחצי ניסיתי לכתוב בסיס לחיבור, שהייתי בטוחה שהוא להגשה בחמישי. בסוף גיליתי שלא, וטוב שכך, כי לא הספקתי לתת להארי לעבור עליו.

חמישי [29.1.2009] עבר עם לא מעט שינה בבוקר, עבודה מאוד שטחית על הפרוייקט בבקרה וטרמפ הבייתה מהארי בסביבות 6 וחצי.

ב20:00 כבר יצאתי בדרכי חזרה לטכניון, כי אחרי שגיליתי ביום שלישי רק אינטרנטית שבאופן מפתיע יותר או פחות שקיבלתי את התפקיד אליו התמודדתי (וביום רביעי בבוקר גיליתי בזכות ענת שיש לי אפילו פלאפון ומייל שאין לי עדיין גישה אליהם), כבר יש דברים לעשות. אמנם רק בשבוע הקרוב אני אמורה לעבור חפיפה, אבל התפקיד נורא דינמי וצריך להיות עם יד על הדופק. בינתיים חייתי כמה ימים בהכחשה שכזו [שתמשיך עד מחר], עכשיו צריך להתחיל לעבוד.

בשישי [30.1.2009] שוב הגעתי לטכניון אבל הפעם רק כדי לפצות על המחסור בחד"כ במהלך כל השבוע. הלכתי 4 ק"מ ועשיתי קרוס 3.5 ק"מ בקצב ממש טוב ואני נורא גאה בעצמי.  אני רק צריכה להשתפר כבר עם המכשירים, ולא להתעצל לעשות יותר ממה שאני עושה עכשיו.

היום (כן כן, שבת), שוב הייתי בטכניון מאותה סיבה של הלילה הלבן (אפילו קיבלתי טרמפ אחרי שגיליתי שהשעות המשוערות של האוטובוסים של אגד בשבת כאן הופכים בימים גשומים שכאלו ל"המלצה בלבד"). לפחות היום התקדמנו הרבה יותר ויש אופטימיות כלשהי לקראת מחר. היה נחמד, אפילו קצת משעשע (גיליתי שלסשה יש פחד בלתי מוסבר מרעמים מפחידים. משהו שאני אמנם מבינה, אבל ממש צחקתי עליו ~demonic smile~) ועם זאת, אני בכלל לא מרגישה שהיה לי סוף שבוע!

ולסיכום אופטימי:

look how cute:

ואני מצטערת, אבל אני חייבת גם את זה:

זהו, עכשיו, שיהיה לכם שבוע מצויין!

=^_^=

[זה לא הפוסט שזה היה אמור להיות, כי יש כ"כ הרבה מה לכתוב ואני חייבת לתמצת, אין זמן.]

נתחיל מיום חמישי שעבר, למרות שגם לפני זה היה משעשע (רעיונות של עתודאים: לגדל טונה בבריכה ותרנגולות על המרפסת. להשאיר ערכות כימיה ליד הבניין של הנדסה כימית, כמו שמשאירים תינוק באמצע הלילה ליד בית חולים. כשאת האחרון באמת עשינו.)

20.11.2008

קמתי מוקדם בבוקר. בכלל, זה היה שבוע ללא יותר מדי שינה. אני חושבת שאיכשהו בכל השבוע הזה ישנתי בממוצע 6 שעות בלילה. שזה אולי הרבה יחסית לאינסומנים כבדים, אבל מעט כדי להצליח לעמוד על הרגליים מספיק זמן. יום לפני זה אמנם גיליתי שלישון 4 שעות לפני מעבדה גורם לי להיות ממש בפוקוס, אבל רק לשעתיים הראשונות. בשעתיים האחרונות כמעט נפלתי.

בכל אופן, קמתי מוקדם, ועדיין הברזתי מתרגול כימיה (אני צריכה להפסיק להבריז מהם >.< לא הייתי באף אחד מתחילת הסמסטר) בגלל התירוץ של 'אמא לא מרגישה טוב' ועדיף שאני אהיה איתה בבית את השעתיים האלה מאשר להשאיר אותה לבד.

מגרמנית (זה משעשע שהתגובות לקורס גרמנית מתחלקות ל-2: "מכל השפות דווקא גרמנית שוברת שיניים?!" ולחילופין: "וואי, איזה מגניב!") יצאתי חצי שעה לפני הזמן כי שיכנעתי את אימא שכדאי שאני אסע איתה לרופא בת"א (ובצדק, לא מטעמים של התחשק לי להבריז מהלימודים, אלא כי לשם הביטחון היה עדיף שיהיה איתה מישהו). הדרך לתחנת הרכבת הייתה נטולת פקקים באופן מפתיע, הגענו מספיק זמן לפני, רק שמרפי החליט להתערב וחיפשנו חנייה פחות או יותר עד השנייה האחרונה. עלינו לרכבת של 2 וחצי בפוקס.

למרפאה אנחנו כבר יודעות להגיע ברגל, זה לא רחוק מתחנת הרכבת. ועדיין, איכשהו אימא פנתה רחוב אחד מוקדם מדי. מה שהתגלה כמאוד מעניין, כי מצאנו ככה את בית האופרה/הקאמרי וכל המרכז לאומנויות הבמה. זה היה מעניין כי יום לפני היא הייתה צריכה להיות שם עם חברה באופרה. הן לא נסעו בסוף (אימא חולה ולחברה נפטר דוד כמעט שבוע קודם לכן), אבל היא כבר הספיקה לחפש באינטרנט דרכי הגעה באוטובוס. דבר מיותר כשמגלים שזה נמצא משהו כמו 10 דקות הליכה רגועה למדי מעזריאלי.

בדרך חזרה מהרופא נכנסו לשם, ויצאנו עם הבטחה שבגלל שהכרטיסים ההם לא מומשו, יחכו לה 2 כרטיסים ליום שני אח"כ. איזה נחמד (:

ברכבת חזרה, ואפילו קצת קודם בעצם, אימא התחילה להרגיש יותר טוב. מה ששם אותנו בדילמה חדשה. בעיקרון ביקשתי מקוויקי להיות בסטנד-ביי לזה שהוא יצטרך לבוא לכאן, כי יש לנו זוג כרטיסים להופעה של עברי לידר. נכון ליום רביעי לא היה הרבה סיכוי שאימא תלך (כן, היא בליינית לא קטנה בשנה ומשהו האחרונות), אבל היא התחילה להרגיש טוב, ומצד אחד הופעה של עברי לידר זה משהו ללכת עם החבר. מצד שני, הסיבה היחידה שהיו 2 כרטיסים זה כי אימא התכוונה ללכת בכל מקרה, ואני סתם לא התנגדתי לראות אותו גם. בקיצור, זה לא בדיוק היה מתפקידי לבחור. ולמרות שממש רציתי להיות שם עם קוויקי, היה את הטיעון ההגיוני שהכרטיסים שלה, ואם היא מרגישה מספיק טוב כדי להיות שם, אחרי כל הימים שהיא הרגישה על הפנים, מגיעה לה להנות קצת.

כשהגענו לחיפה אימא הצהירה שהיא רעבה. אז לפני ההופעה עוד הספקנו לזלול חצי מנת פלאפל כל אחת. לא אוכל איכות, אבל ככה שזה כשאין זמן וכאלה.

עברי היה מעולה, אבל אני מחבבת את המוזיקה והשירים ועל כן אני משוחדת.

לא יצא לי לשמוע את השירים מהאלבום החדש עד ההופעה, ואלו שהוא ביצע מאוד מצאו חן בעיניי. הבחור יודע לכתוב, אין ספק.

אגב, משהו שהגעתי אליו בהופעה הזו: לכל הפרחות/פקצות/ילדות מעצבנות יש את אותו קול!!! כל אלו שמזייפות בשירים במקום לתת לזמר לשיר, כל אלו שתמיד צועקות "עברי תעשה לי ילד", למרות שגם אם הוא היה סטרייט הוא לא היה מציץ לעברן - לכולן, בכל מקום, יש את אותו קול מעצבן! לא יאומן.

תמונות להמחשה:

אחרי ההופעה, שנגמרה בסביבות 11 וחצי או לקראת 12 (אני לא זוכרת, אבל היא הייתה נטו שעה ו-50 דקות), מכיוון שחצי מנת פלאפל זה לא בדיוק אוכל שמספיק אחרי שלא אוכלים כל היום, החלטנו ליסוע לBlack המקומי ולבדוק האם הוא עונה על הציפיות שהותיר הסניף בסינמה סיטי. יש להם מבצע מאוד חביב ללילה. המבורגר עם צ'יפס ב35 ש"ח (שזה פחות מכמה שעולה ההמבורגר בנפרד בשעות היום). לפחות אימא הייתה ממש ממש רעבה, וזכרתי עד כמה האוכל שם ממלא, אז הכיוון היה נכון. הזמנו לתוספת את הרוטב גוואקאמולי שאני ממש אוהבת אצלם (והיה אח"כ אישור מאימא שזה טעים) ובצל מטוגן.

היה טעים היה נחמד, וזה נתן סוג של סיום חביב ליום ארוך.

הבעיה הייתה שהיום הזה לא נגמר. ב-2 ומשהו בלילה יצאנו משם. במקרה גם חנינו במקום הנכון (כי מסתבר שהם סוגרים את החניון של לב המפרץ, אבל החניון של איזור הסרטים נשאר פתוח. זה פתאום גרם לי להיזכר איך האוטו של קוויקי נשאר לישון שם פעם, לפני קצת יותר משנתיים, אחרי המופע של קוקה-קולה, אם אני לא טועה) אבל היציאה הייתה מוזרה. כלומר, חדשה, לא הכרנו אותה. נסענו בעיקרון בכיוון הנכון, וראינו שיש דוקרנים ביציאה. יצאתי החוצה לבדוק שהם בכיוון הנכון, והם באמת היו. בחשש קל אך ללא יותר מדי ברירה (זה לא שהייתה יציאה אחרת, ובכל זאת בדקתי) יצאנו. העניין הוא שיצאנו תוך כדי שמיעת "פפבום" לא סימפטי. אלוהים יודע איך (ואלוהים סוג-של יודע. מי שהתקין את הדוקרנים לא סיים עד הסוף, ככה שחסר סט אחד בכל קצה, ככה שיש מצבים שאם נוסעים קצת קרוב לקצה, או בזוית מסוימת, הם לא ירדו כמו שצריך וידקרו את הגלגלים) הם פינצ'רו לנו גלגל קדמי אחד. דווקא אחד מתוך שניים קדמיים חדשים וטובים שאימא החליפה לא מזמן. (גם זה לא מרצון אחרי שחבורת ונדליסטים החליטה להרוס קצת את האוטו שבזמנו רק נקנה, בעודו עומד בחנייה). עד שמצאנו מי שיעזור לנו להחליף גלגל (ותודה ענקית [not] לכל המכוניות שחלפו ביציאה מהקניון עם מבט בוהה, ולעיתים פליטת "יואו, איזה באסה פנצ'ר בלילה גשום!") ועד שזה קרה, כבר היה 3 ומשהו בלילה. ככה שהלכתי לישון באותו יום, או לילה, או לפנות בוקר, איך שלא תסתכלו על זה, בסביבות 4 או 4 וחצי בלילה. (רק בתור תזכורת קטנה, קמתי ב7 בבוקר.)

למחרת, או ליתר דיוק, כמה שעות לאחר מכן, העיר אותי טלפון מקוויקי (כן, רק העיר, למרות שתכננתי לקום הרבה לפני)

יחסית לסופ"ש קצר של משהו כמו 24 שעות, היה מאוד נחמד ^^

גילינו שהרול של ברגר קינג די חביב בתור אוכל. שמזרנים רכים מדי זה לא בהכרח טוב (אבל להשתלט על מיטות של שותפים זה דווקא לפעמים כן ) ושנחמד לנמנם כשבחוץ יורד גשם זלעפות.

מה שכן אי שם אחה"צ של יום שבת התחלתי להתעטש קצת יותר מדי, עד למסקנה הבלתי נמנעת של "אופס, כנראה התקררתי". כבר התחלתי להתרגל לרעיון של לחיות שבוע עם אותו "אופס התקררתי", רק שכשחזרתי הבייתה, ושתיתי תה והכל, הלכתי לישון. לישון הרבה לא יצא לי כי בקושי יכולתי לנשום. בסביבות 5 וחצי לפנות בוקר אפילו הצלחתי איכשהו להקיא את הנשמה, חוויה לא סימפטית במיוחד שנמנעתי מלחוות במשך שנים מאוד רבות. ההשערה שלי בדיעבד הוא כנראה הרעלת ויטמינים, או כדורים, או משהו כזה. אבל אין לי מושג.

את כל יום ראשון העברתי במיטה. איכשהו הצלחתי טיפה לישון בבוקר אח"כ, וככה גררתי את רוב היום. בלי לצאת פיזית מהמיטה ולנסות לישון כמה שיותר. הלכתי לאיבוד לכמה אנשים מהטכניון, ואפילו לטלפונים לא הייתי מסוגלת לענות.

בפינת הבאסה של אותו יום ניצבה מסיבת היומולדת של הארי, שפספסתי. והחלק האירוני בכל הסיפור הוא שבמשך כל השבוע הקודם עמלתי על לשכנוע/לגרור/ללחוץ חברתית על כך שיעשה משהו לכבוד היומולדת. גם כי צריך לעשות משהו לפתיחת השנה, גם כי רצינו סופסוף לנסות את הסקנד פלור, וגם כי ימי הולדת שעדיין לא בשיא העומס, חייבים לחגוג.

בסוף הייתי היחידה מכל רשימת המוזמנים שלא באה. מי אמר מרפי ולא קיבל?

אחרי יום ראשון שכזה, כל יום שני עמד בסימן שאלה. יש לי 2 הרצאות חשובות (את ראשון פחות היה לי אכפת להפסיד). חשבתי שאולי אני אצליח לבוא. כשהתעוררתי, כל מה שסתם לי את הגרון עד אז נעלם, וחשבתי לי ש"הנה, יופי, הכל בסדר. אולי זה בכלל היה איזה וירוס של 24 שעות?". הספקתי להגיע למטבח, לספר לאימא שאני מרגישה יותר טוב, ואז כמעט התעלפתי. הכמעט זה רק כי היא הייתה בסביבה להביא לי מיץ לשתות. אני חושבת שאם הייתי לבד בבית כבר הייתי נופלת לרצפה. אחרי זה, בחילה קלה וכאב ראש, החלטתי שלפחות השעתיים הראשונות של הבוקר לא בשבילי. חזרתי לישון קצת והחלטתי לקום לקראת 10 לראות מה קורה.

לטכניון אמנם הגעתי, רק חבל שהמקום היחיד בהרצאה של 3 שעות רצופות היה בשולחן שנמצא בדיוק בין 2 מזגנים. וסופרפוזיציה של קור של שני מזגנים זה לא בדיוק הדבר הכי טוב בשבילי.

ביום שלישי, אחרי שבשני כבר חשבתי שהכל מתחיל להיות בסדר, שוב הרגשתי לא משהו, אבל לפחות הלא-משהו המוכר של ההתקררות.

ביום רביעי (26.11.2008), במעבדה, גילינו שאסור לשאול שאלות את המדריך. הכל חוזר כמו בומרנג. וזה דווקא אחרי שהמעבדה הקודמת דווקא עברה די בסדר, נראה לי. oO זה לא הולך להיות פשוט הסיפור הזה, בכל מקרה. בצהרי יום ד' מצאתי את אחת החברות וישבתי לפטפט איתה במשך יותר משעה. צריך להקדיש יותר צהריימים כאלה לדברים כאלה, נראה איך זה יצא.

תוך שכנוע עצמי התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. שכנוע עצמי ותה עם לימון עובדים מצוין. אה כן, גם הופעות טובות.

בסביבות 5 וחצי היינו עם אימא על הרכבת לת"א (כן כן, דז'וו מיום חמישי, ולחשוב שהיא עוד הייתה שם גם ביום שני). בחלק האמנותי לדרך עמד לחץ לא קטן מזה שלא מצאנו את המפתחות מהבית איתנו. טלפון לחברה, שבכלל הייתה מחוץ לעיר, וכשכבר הגענו לת"א היא סיפרה שהמפתחות נשארו בתוך הדלת. אחרי שקצת נרגענו כי היא לקחה אותם אליה, המשכנו בדרכנו.

אחרי האופרה ביום שני, נתנו לאימא איזה שובר לקפה, ואם כבר הגענו מספיק מוקדם, החלטנו לנצל אותו. אז ישבנו לנו קצת על כוס קפה ועוגיות. ואחרי זה הגענו להיכל התרבות.

כשבאים עם לא הרבה ציפיות מצליחים להנות יותר, אבל לא בהכרח. את רופוס ווינרייט (Rufus Wainwright אם בא לך לחפש אותו ביוטיוב, מומלץ אגב.) לא ממש הכרתי. אימא שמעה אותו בסרט על לאונרד כהן לפני כמה חודשים, ואז השמיעה לי איזה שיר שלו מיוטיוב (את החידוש להללויה ונראה לי שעוד משהו) וזה פחות או יותר כל מה ששמעתי ממנו. זה היה מספיק טוב כדי שאני אסכים להצטרף להופעה הזו, ואני לא מצטערת. הבחור ללא כל ספק מוכשר. מנגינות שמתחשק לטבוע בהן ומילים שכשהן לא לוקחות אותך לטיול בעולם הן עדין סוחפות.

היו הרבה חלקים משעשעים, כי הרופוס הזה גם יודע להופיע. קטעי מעבר עם סיפורים משעשעים, ובכלל התנהגות כריזמטית. גם הבלבול במילים ובמנגינה בשירים שהוא ביצע עם אמא שלו (זמרת בפני עצמה) הצליחו לשעשע עם השנינות והחן מסביב.

אבל חלק משעשע ולא קשור לחלוטין היה כשישבתי ומחקתי מהמצלמה תמונות מההופעה של עברי לידר, כדי שיהיה מקום (אין לי הרבה תמונות מההופעה של רופוס, מה שכבר צילמתי, היה לוידאו. אז גם אין לי יותר מדי וידאו, אבל זה רק מסקנה של להשיג כרטיס זיכרון גדול יותר בשביל הופעות.) ראיתי בזוית העין איזה צבע מוכר, ואז הרמתי קצת את העיניים וראיתי ג'קט מוכר ואז המשכתי להרים אותן וקלטתי שעברי לידר עובר ממש מולי (יחד עם גל אוחובסקי ועוד מישהי), עם אותו ג'קט שבו הוא הופיע אז. חטפתי סוג-של 12-year-old-fangirl-moment אבל כשאימא חזרה (היא יצאה לקנות 3 דיסקים של אותו רופוס, עליהם היא שמה עין עוד קודם) סיפרתי לה את מי ראיתי ובתגובה היא ענתה: "כן, יש מלא סלבריטיז בחוץ!". חוץ מהרגשה רגעית של "שיואו איזה מגניב" (כי סליחה, בתור לא-תל אביבית אני ממש לא רגילה לפרצופים מוכרים שעוברים מולי בכל רגע) זה דווקא נורא נחמד להגיע להופעה שאליה הגיעו גם אמנים שאת בעצמך מעריכה. מעין "אם הוא גם אוהב את המוזיקה שלו, אז הוא אפילו עוד יותר בסדר". (הפכתי את זה ליותר עקום ממה שהתכוונתי. אוף, לא משנה.)

תמונות להמחשה:

ב11 וחצי בערב בערך היינו על הרכבת חזרה, ועם כל הטיול של לאסוף את המפתחות רק בסביבות 2 יכולתי ללכת לישון. הלכתי קצת אחרי. ומן הסתם בבוקר למחרת לא יכולתי לקום בזמן.

אז הגעתי רק לגרמנית, ואת שאר היום הצלחתי ממש לשרוף.

בערב, הלכנו להצגה "הרטיטי את ליבי" של הקאמרי (זה בסדר, הפעם לא בת"א). אני ממש לא הצלחתי להחליט האם אני אוהבת מתוך זה את חנוך לוין או לא. כי אפשר לחלק את הקטעים ההומוריסטיים ל50-50, כי חלק אהבתי והם הצחיקו אותי וחלק ממש לא. אבל בגדול הייתה הצגה נחמדה מאוד. :)

וזהו. את סוף השבוע הזה אני מעבירה בניסיונות To catch up עם הררי שיעורי הבית שכבר נוחתים עלינו (עד כדי כך שחוץ מלסמן ביומן אני ממש מסתובבת עם פתקי to do list איתי כל כמה ימים) וגם אם זה לא פרודוקטיבי כמו שחשבתי, לפחות משהו.

שיהיה לכולם שבוע טוב!

[אני מצידי אעדכן כשיחזרו להיות לי חיים.]

אחד מתוך שני שירים שתקועים לי בראש:

Cigarettes And Chocolate Milk / Rufus Wainwright

cigarettes and chocolate milk
these are just a couple of my cravings
everything it seems i like's a little bit stronger
a little bit thicker, a little bit harmful for me

if i should buy jellybeans
have to eat them all in just one sitting
everything it seems i like's a little bit sweeter
a little bit fatter, a little bit harmful for me

and then there's those other things
which for several reasons we won't mention
everything about them is a little bit stanger, a little bit harder
a little bit deadly

it isn't very smart
tends to make one part
so brokenhearted

sitting here remembering me
always been a shoe made for the city
go ahead accuse me of just singing about places
or scrappy boy's faces have general run out of town

playing with prodigal sons
takes a lot of sentimental valiums
can't expect the world to be your raggedy andy
while running on empty, you little old doll with a frown

you got to keep in the game
retaining mystique while facing forward
i suggest a reading of a lesson in tightropes
or surfing your high hopes of adios kansas

it isn't very smart
tends to make one part
so brokenhearted

still there's not a show on my back
holes or a friendly intervention
i'm just a little bit heiress, a little bit irish
a little bit tower of pisa
whenever i see ya
so please be kind if i'm a mess

cigarettes and chocolate milk
cigarettes and chocolate milk

שבוע ארוך כמו זה לא היה לי כבר הרבה זמן. הרבה מאוד זמן. ולא שלא היו שבועות ארוכים, הם היו ארוכים מרוב שיעמום. השבוע הזה הוא exeption נפלא שמראה עוד יותר מימי הסטודנט שכיף זה מעייף, אבל עדיין- ממש כיף!

יום ראשון 27.7.2007

חלק א': המקרה המוזר על כרטיס הסטודנט שעשה מינהור

יום ראשון הוא לא יום ארוך למדי, רק לעיתים משעמם. 2 הרצאות שהראשונה, של שעתיים, לא מובנת והשנייה, של 3 שעות, חוץ מהיותה לא נגמרת, מספיק קשה. אז קצת לפני תחילת ההפסקה הראשונה בהרצאה השנייה, פרשתי ממש לא בשיא, והלכתי לאמאדו, להגיש שיעורים בהסתברות. חשבתי שאחזור לפני שההפסקה נגמרת, אז הוצאתי מהארנק את כרטיס הסטודנט הישן, שמתי בכיס והלכתי לי לדרכי. הלכתי, וחזרתי. שום דבר מעניין (פרט אולי לקטע המצחיק שקיבלנו 10 (מתוך 10, אל דאגה) על גליון אחד, שההערה היחידה בו היא "נעלם לכם סעיף?!" על זה שהיה חסר לנו סימון לסעיף, ובעצם שילבנו שתי תשובות לאחת...). החזרתי את כרטיס הסטודנט לארנק, את הארנק לתיק וישבתי לי בשקט (שקט זה דבר יחסי..). בהפסקה השנייה, נמאס לי מההרצאה עם מרצה שהיה בכלל מחליף, לא אהבתי שהוא בעיקר הקריא משקפים שאין לי, אז הוצאתי את הארנק כולו מהתיק והלכתי לחוות המחשבים לבדוק האם יש את השקפים האלה באתר כדי להדפיס. מצאתי, אבל היה יותר מדי להדפיס, לא היה לי ממש זמן או כוח, אז חזרתי לכיתה, כשכניסה וביציאה, השתמשתי בכרטיס החדש. החזרתי את הארנק לתיק וזהו, סבלתי בשקט עוד שעה. אחרי שהכל נגמר, הלכתי לחווה אחרת, לשבת ולעשות את עצמי עושה שיעורים, או משהו כזה. אחרי יותר משעה, נכנס אחד האנשים שלומד איתנו בסמסטר, ונראה כאילו הוא מחפש מקום לשבת. הוא לא מצא, אז הוא סתם נעמד והסתובב, אז הסתובבתי רגע אחרוה כדי לראות מי תקוע באמצע שכזה. אחרי רגע הוא פתאום אומר לי: "נראה לי שהכרטיס סטודנט שלך בחווה השנייה." עכשיו, ארחי כל הפסקה הנ"ל, לא קשה להבין שהיה לי מאוד מוזר לשמוע משפט שכזה. אני יכולה להישבע שהחזרתי את הכרטיס לארנק, והארנק תמיד היה איתי. הוצאתי את הארנק מהתיק, והכרטיס הישן, אכן לא שם. "הוא על אחת העמדות למעלה." "O_O", עניתי, והלכתי לשם לחפש. המקום הראשון שחשבתי עליו הוא המקום שבו ישבתי בהפסקה קודם לחפש שקפים. המקום היה תפוס ולא היה שם זכר לכרטיס שלי. הלכתי לאט לאט, מנסה להסתכל על העמדות לראות איפה בכל זאת הוא יכול להיות, ולא מצאתי. כשכבר באתי לצאת מהחווה, נכנס הבחור ממקודם, וראה שאני לא מוצאת אותו, הוא כיוון אותי לאיפה שהכרטיס היה, וזה בכלל היה מוזר. הוא התגלה ליד עמדה באיזור מנוגד לחלוטין מאיפה שהייתי באותו יום. בכלל, זה איזור שאני בחיים לא יושבת בו, שלא לדבר שהכרטיס היה איתי כל היום ולא יכולתי לשכוח אותו שם לפני שבועות או משהו כזה. והוא עוד היה לא בעמדה שליד המעבר, אלא ליד חלון. בקיצור, במקום שלא רק שלא מצאתי את עצמי בו באותו יום, אלא בכלל אי פעם. זה היה ממש הזוי!

סיפרתי את זה לסשה, והגענו למסקנה שהכרטיס שלי למד לבד לעשות מינהור קוונטי דרך מחיצות הארנק. אה כן, אגב, הוא גם נמצא בכלל במחיצה שכזו, שאין מצב שהוא נפל ממנה תוך כדי הליכה או משהו, פשוט אין מצב.

לסיכום: הזוי.

חלק ב': Cultural 2

חזרתי הבייתה ונסעתי עם אימא לראות את ההצגה "סרט צרפתי" של בית לסין.

ובכן, היה חביב ונחמד. מחובתי לציין שאולי חוץ מהסצנה האחרונה, בכל אחת ואחת מהסצנות ידעתי לצפות מראש מה יהיה תוכן הדיאלוג, מה יקרה הלאה וכו'. שזה סוג של חיסרון.

אבל היה בהחלט חביב, אז אני לא אתלונן יותר מדי. העברת זמן נחמדה לשמה.

יום שני 28.7.2008

ערב בנות/פאב ביתי אצל ליז. או מה שעתיד להיזכר כ"הערב בו נהיה לי חם בבלטה"

ובכן, יום זה כבר התחיל די עייף, כי אחרי ההצגה הלכתי לישון קצת מאוחר, והייתי צריכה לקום מוקדם. יום שני יצא היחיד שאני מתחילה בו ב8 וחצי, וכל שבוע מחדש אני נזכרת כמה זה לא כיף.

חזרתי הבייתה ממש מוקדם (יחסית) והברזתי מתרגול כדי להגיע אליה כמה שיותר מוקדם. לקראת 5 וחצי נראה לי, זה אפילו קרה. תכננתי להגיע מוקדם כי לא בניתי על להישאר לישון כמו כולם. אחד הפאקים של טכניון ולימודים על הבוקר. אז הגעתי מוקדם, עזרתי לארגן דברים והספקתי לראות את הסרט "אראגון" בטלויזיה עד שכולן בכלל התחילו להגיע. (שזה אומר שכולן איחרו, ממש. )

עכשיו, אני לא יודעת מה בדיוק לספר, אבל היה ממש כיף. היה מלא אוכל ויותר חשוב מזה, היה מלא אלכוהול! בירות, וודקה ווויסקי, וודקה עם מיץ שיצר סוג-של קוסמו', וג'לי-שוטס! שיצאו מאוד מקוריים [] אבל נורא טעימים. ^^

היה כיף לראות את כולן, והיה כיף לראות את משחק הפנטומימה שהתרחש במרפסת הזולה החדשה. מסתבר שלא צריך הרבה אלכוהול, כדי שלחבורת בנות כמו שלנו יהיה הרבה יותר קל לנחש מושגים כמו "דוגי-סטייל" "אוגר חרמן" והרבה F words מאשר מושג פשוט ואקטואלי אחד כמו "התחממות גלובלית", שבשלב כלשהו כשלליז נמאס לצייר עיגולים גדולים באויר אחרי שכולם כבר ניחשו שמדובר במשהו שקשור ל"חם", היא ניסתה לגעת בריצפה, ואני ממש לא זוכרת מי הראשונה שאמרה את זה, אבל נפלט לאויר הצירוף "חם לי בבלטה", שמהיום, יאומץ בתור ביטוי נרדף להתחממות גלובלית, או למצב המגורים הטבעי לאורך מישור החוף. מהיום, במקום לומר "בוא'נה אח'שלי, איזה חם פה!" או "שיואו, הלחות הזו הרסה לי את הפן המאמם!" אימרו "חם לי בבלטה!" והכל יהיה ברור.

אחרי כמה שעות טובות של שטויות, והצעה מפתה לטרמפ על הבוקר, כך שאספיק לחזור הביתה ומשם לטכניון, נשארתי גם אני לישון. עכשיו הקטע הוא שמאוד קשה ללכת לישון ב2 בלילה עם הרבה אלכוהול בדם. לפעמים זה מרדים, בייחוד אותי, אבל איכשהו בקושי הצלחתי לישון והשעה 6 וחצי בבוקר מיהרה להגיע. עם כל האלכוהול במערכות, הרעלתי את עצמי עם כוס קפה ויצאנו לדרך חזרה לחיפה. שוב מצאתי את עצמי במצב העייף הזה, אך עם מספיק אדרנלין בדם כדי להמשיך לתפקד למחרת. לפחות רוב היום...

אני לא מאמינה שיצא לי לכתוב כ"כ קצת על הערב החברתי הכי שווה מזה המון זמן, אבל אוף, קשה לכתוב על דברים כייפיים!

הייתי גם מראה לכם תמונות מחורפנות, אבל גם ככה נראה לי שיצא עליי חוזה, אז אני אוותר.

אצלה יש כמה, שאני צילמתי, הידד לעצמי.

אבל חוצמזה, תראו איזה חמודים קיבלתי במתנה (בנוסף לערכה מפנקת שאני אכן אשתמש בה בסוף עונת המבחנים ועוד לא הספקתי לצלם):

אז... יום שלישי 29.7.2008

חלק א': במבה!!!11

עוד לפני כשבועיים קבעתי עם איש הפיצה (הכינוי נדבק מסמסטר שעבר, הצעות לכינויים רנדומליים לאנשים יתקבלו בברכה) שאנחנו חייבים להשיג במבה-נוגט כדי לטעום. הוא עבר באחד הימים בכל המקומות האפשריים בטכניון ולא מצא. אז בסוף השבוע שעבר הוא אמר שהוא יקנה במבה ליד הבית ויביא. אמרתי "טוב נו" בלי יותר מדי ציפיות, וביום שלישי, כשהגעתי לחווה, דבר ראשון הוא קופץ עליי עם שקית במבה נוגט! ייאי! הוא אפילו לקח ממש קצת ואמר שזה בשבילי. כיף (:

האמת, הטעם בהחלט מוזר, אבל אני אוהבת את השילוב של מותק-מלוח בבת אחת, אז זה היה טעים.

במבהההה!

חלק ב': ערב טוסטים, ריקודים ושיעורים מציקים

יום שלישי הוא אחד הימים הארוכים ומייגעים בשבוע. ישבתי עם עיניים חצי עצומות בכל התרגול בהסתברות וזה בערך אמצע היום. אחרי שהיום נגמר, ניסיתי להספיק לרפרנס שיעורים מסשה במציק, ומצאתי את עצמי גם בדירת העתודאים כי קבעתי עם צ'ירי, שהייתה אצלם, להתכונן למבחן ההו-כה-מסובך בריקודי-עם. [shoot me.]

עם כל העד שלקחתי את השיעורים, ועד שהצקתי ליו' וצ'ירי והתאמנו והכל, יצא שנשארתי אצלם עד הארוחת ערב-לילה שלהם, שכללה את הספיישל טוסטים שלהם.

"קנינו שתי כיכרות לחם ו2 חבילות גבינה, נראה לכם שזה יספיק?" ... "לא."

הטוסטים אמנם יצאו נורא טעימים, והיה נחמד לשבת ולפטפט, אבל רק בחצות חזרתי הבייתה, ורק לקראת 1 הלכתי באמת לישון.

יום רביעי 30.7.2008

כמו שחזיתי בערב שלישי, למרות שאמרתי את זה בצחוק, כמעט איחרתי ל"מבחן", נו, בלי מרכאות, בבוקר. השעון המעורר צלצל כמו שצריך ב-8, פקחתי את העיניים ועצמתי אותן בחזרה. לאחר זמן לא רב שהרגיש לי כמו רבע דקה פקחתי אותן שוב, שמעתי את אימא מדבר בטלפון מהסלון ועצמתי אותן שוב, ממש רק לרגע. כלומר, עד 10 בבוקר, אז אימא החליטה לבדוק האם הכל בסדר איתי. התארגנתי הכי מהר שאפשר (כלומר: נראיתי ממש זוועה, יותר מבד"כ כל אותו יום) ואיכשהו אפילו הגעתי עד 11 לטכניון. המבחן עצמו לא היה יותר מדי מסובך חוץ מהעובדה שעד עכשיו תמיד רקדנו עם הפסקות באמצע, ופתאום היה צריך לשרוד 5 ריקודים, חלקם די מהירים ולא פשוטים עד כדי כך, רצוף. עם הפסקה ממש קצרה באמצע, ואח"כ שוב אותם 5 רצוף. לא שיא הכיף, אבל העיקר שעבר. אני מקווה שהוא זוכר שהציונים צריכים לנוע בין 90 ל-100...

יריד חוברות

בצהרי יום ד', אחרי שהייתי פחות מרבע שעה בסדנת מיתוג (נו נו נו לעצמי) הלכתי עם צ'ירי להסתובב בצהרי יום ד'. לפני שלכנו לחפש לה חולצות (לא מצאנו, דוכן הבגדים היחיד שאנטי מדי ולא באמת ניתן ללבישה יומיומית, בטוח לא הכאילו חולצות שם) עוד הספקנו לאכול הרבה אבטיחים, ויו' תרם לי את השובר לבירה שלו. שלשם שינוי אפילו לא הייתה גולדסטאר! (הידד, מישהו שם למעלה מתחיל להקשיב לי. איכשהו. אמנם יש לאן להתקדם, אבל לפחות זה.) מה שגרם לי להצטער שאני לא סוחבת את המצלמה לכל מקום באמת זו העובדה שבקבוקי הבירה היו מונחים בתוך בריכת תינוקות מתנפחת עם מים קרים וקרח בתוכה. המראה היה משעשע נורא, כשעמדה ליד זה עוד בריכה עם אבטיחים. הר קטן של אבטיחים. נחמד ^^

אז הספקתי לאכול קרטיב רמזור (ולצבוע את הלשון בצבעי מאכל מסרטנים כנראה), לשתות כוס של טובורג (אמרתי לזה שמזג שלא אכפת לי בין טובורג לקרלסברג, בתגובה הוא אמר במבט לא מאמין "איך לא אכפת לך?" וניסיתי בדרכי הלא מוצלחת אמנם להחמיא על כך שזה לא גולדסטאר, אבל זה עדיין לא משהו שבאמת משנה לי, אני אוהבת דברים אחרים.), הייתה אחלה מוזיקה, ואני חושבת שבמצטבר אכלתי לפחות איזה חצי אבטיח. oO

אז אמנם הברזתי מסדנא חשובה, אבל הדברים האלה לא קורים הרבה והיה בהחלט נחמד.

בערב, אחרי שעה וחצי בחווה, ואחרי שכבר חנכתי לעצמי את פינת הקפה החדשה בפקולטה במחשבה שצפוי לי ערב ארוך מול המחשב, נשברתי, חטפתי געגועי בית, ונסעתי הבייתה. ההרגשה הייתה ממש כמו ביום ראשון, לחזור הבייתה מהלימודים אחרי שכמה ימים לא הייתי בכלל בבית, וזה די ככה.

והיום, חמישי, למי שאיבד את הספירה, היה יום מהיר שכזה.

חטפתי כאב גב די רציני בהרצאה בשדות, ובמקום ללכת לחווה ללמוד [ולפצות על כל הכלום של השבוע], חזרתי הבייתה ונשכבתי במיטה לנוח.

ואני חושבת שרוב שאר הזמן עד הערב, הלך על לכתוב את הפוסט הזה, שהיה חייב להיכתב.

השבוע העמוס עוד לא נגמר, במוצ"ש הופעה של כנסיית השכל בקיסריה, ואני ממש מקווה שיהיה טוב.

שיהיה לכולם סופ"ש מושי-מושלם!

שאני אתחיל מיום שלישי, שבו ברחתי כמה שיותר מהר מהגהנום כדי לחזור הבייתה ולמצוא אותו שם?

נהה....

נתחיל מערב שלישי (15.7.2008), בו קוויקי המקסים לקח אותי למסעדה הזו, כדי ששנינו נחגוג שנתיים.

עכשיו, בואו נעצור רגע. כי המקום הזה בהחלט שווה איזכור של יותר מלינק וזהו.

נתחיל מהמיקום האסטרטגי בעל הנוף המקסים, הכיסאות שהתחת הלא קטן שלי כ"כ נהנה לשקוע בהם ולנוח תוך כדי ישיבה, והעיצוב הנקי, אולי קצת פשוט, אבל מאוד יפה של המקום (אהבתי את המנורות מעל הבר, שמסתובבות לאט לאט ויוצרות תאורה שמזכירה נרות). נמשיך עם העובדה שהשירות רחוק מלכלול מלצריות צעירות שבאות אליך כל דקה וחצי לשאול אם אתה מוכן כבר להזמין או סתם להציק, מגיעים אליכם עם חיוך מנומס, עם מינון מאוד מדויק של הגעה לשולחן למטרות הזמנה ומינון מדויק של לעזוב אתכם לענייניכם בלי להציק באמצע סתם ללא סיבה, פשוט תענוג (הם לא סתם קיבלו את הטיפ הכי נדיב שאי פעם חילקנו, כמדומני).

ועכשיו, נמשיך עם האוכל.

המנות הראשונות כללו אמפנדס במילוי פירות-ים ופטריות מוקרמות בגבינות שונות (שזו מתחילה להסתמן כמנה שנזמין בכל מקום שרק יגיש לנו אחת כזאת ). הפטריות המוקרמות היו מאוד טעימות, אבל מה ש"הפתיע" היו האמפנדס, שמן הסתם רגילים למצוא בהם סתם בשר. המילוי שמשלב פירות ים יצר מנה טעימה ולא צפויה, ואפילו הרוטב התאים בול. התחלה טובה. (:

לעיקריות קוויקי הזמין סטייק אנטריקוט, שהתגלה כבעל טעם מיוחד (אח"כ המלצר גילה לנו שזה בגלל שהוא מנתח בשר מקומי ולא מיובא כמו ברוב המסעדות), ואני לקחתי, בהמלצתו של אותו קוויקי הנ"ל [] את אחת המנות המומלצות של המקום: קלאמרי ממולא בסגנון יווני (שאלו בעצם רצועות קלמרי, ממולאות בגבינות עם עגבניית שרי בקצה). גם על המנה הזו בא לי לעצור רגע, פשוט כי מדובר במנה ייחודית שלא ראיתי כמוה במסעדות מהסוג (לא שהספקתי להיות ביותר מדי מסעדות מהסוג, אך ניחא). כמו שהמלצר הזהיר, צריך לאהוב קלאמרי, וצריך לאהוב גבינות כדי לאהוב את המנה הזו. למזלי, אני אכן מתאימה לקטגורייה, כי זו מנה שלא הייתי רוצה לפספס. חוץ מהעובדה שבפני עצמו זה רעיון טעים למדי, ההגשה היפה (שגרמה לי להצטער שאני בלי מצלמה) כוללת את אותן רצועות מונחות על רוטב סויה מפוספס על הצלחת, עם רוטב פסטו מסביב, ועל הקלאמרי רוטב צ'ילי מתוק. שלושת הרטבים האלו הם לא משהו שהייתי חושבת לשלב ביחד, בחיים לא. טעמים שונים אחד מהשני, כשבעיקר הפסטו ידוע כשתלטן. אבל הוא מגיע בדיוק בכמות הנכונה, וגם שאר הרטבים באים בדיוק במינון הנכון ליצור שילוב מושלם עם הכל. טעים טעים, ושוב פעם, טעים. (אגב, במבט ראשון היא יכולה להיראות אפילו קצת קטנה, אבל אחרי כמה ביסים מגלים שהיא אכן ממלאת יותר ממה שנראה לעין.)

לאחר כמה "אוי..." שנפלטו לשנינו (כאשר "אוי" היא מסורת שהתחילה ביטבתה בעיר בסביבות החופש הקצר שהיה לי לפני תחילת הלימודים בטכניון, ומטרתה לסמן מסעדה שמגישה הרבה אוכל טעים) הגיע גם הקינוח, שהיה סוג של איבוד בתולים שכן מעולם לא אכלתי קרם ברולה בחיי. (כן כן.) דבר ידוע הוא שיש הרבה בורות עמוקים בהשכלה שלי, וקרם ברולה היה אחד מהם עד ליום שלישי. אז הנה עוד קינוח שלא אתבייש להזמין מעתה ולהאה במסעדות. אה, כן, כמובן- היה טעים! ^^

כל הערב לווה בנוף היפה מסביב (ואפילו ב-3 אניות של חיל הים שאו שהתאמנו או שבאמת חיפשו משהו במפרץ, כי מדי פעם הן לא התביישו לסנוור אותי מלמטה) ובחוויה מהנה במיוחד.

מקום לזכור. (:

[ולפני שאני אקבל מכות, תודה לאראמיס שהמליץ לקוויקי על המקום הזה ^^ ותודה לקוויקי שלא גילה לי עד הרגע האחרון מאוד לאן הולכים, כי אני אוהבת הפתעות.]

יום רביעי (16.7.2008) בבוקר עוד מצאתי את עצמי לשעתיים בטכניון, ואח"כ עוד יצאתי לשליחות מטעם אימא לקניית אוכל, אבל לא נורא.

בערב יצאנו קוויקי, אני ואימא (כן כן, היא הייתה שם. יומיים. ועוד בבמה האלטרנטיבית (בעיקר) ביום הראשון, עם דרישה לבמת מטאל ביום השני במקום הבמה הערבית. ) לעבר הטכניון. במעלית עוד במקרה פגשנו מישהו שגר בבניין, מסתבר שהוא לומד לתואר שני בהנדסת חשמל בטכניון עכשיו, והוא גר כמה קומות מעליי (יעיל, לעתיד, אם אני בכלל אצטרך לנצל את זה..), אז היינו נחמדים והקפצנו אותו עד זיו. בסביבות 7 וחצי הגענו ומסתבר שממש לא באיחור (זה מנהג כזה, להתחיל הופעות שעה אחרי מה שכתוב בתכנייה), אז הסתובבנו טיפונת בין הדוכנים בשדרה, פגשתי 2 אנשים שאני מכירה, וכשקוויקי התחיל להרגיש ממש לא שייך עזבנו והסתובבנו לבד, עד שהגענו די להתחלת ההופעה של בית הבובות. שמזל שנגמרה מהר. אני לא יודעת אם זו העובדה שעוד לא ממש החשיך אז, בסביבות 8, או שסתם השירים שלהם כאלה, אבל היה די משעמם. כ"כ משעמם שאפילו לא טרחתי לצלם (ואני לפעמים מצלמת כדי להבריח שיעמום, אבל זה אפילו לא היה שווה את זה...)

כשנגמר השיעמום בדיוק הגיע סר חופש, ככה שהלכתי לפגוש אותו ולהעביר את הכרטיסים שלו שהיו אצלי (מעניין למה P:). מה שכן, השארתי את קוויקי לבד מול הבמה כך שאצתי רצתי אליו בחזרה, שחלילה לא ירגיש מנודה.

אח"כ (מעתה והלאה "אחריהם או אח"כ" כשמדובר בהופעות זה ציון זמן של לפחות 40-45 דקות רווח) עלו לבמה הדג נחש שהצליחו להקפיץ והתחיל להיות נחמד.

אחריהם עלה עברי לידר, שמבחינתי נתן את ההופעה הכי שווה בכל הערב הזה. כיף לראות אותו ("עברי תוריד חולצה!" ), לא פחות כיף לשמוע אותו שר (או באמת אומר "חכו שנייה" לבנות שצורחות עליו לעשות להן ילד ) והאנרגיות אכן מדבקות.

אחרי ההופעה שלו התחילו לכאוב לנו יותר מדי הרגליים, והגב, וכל איבר שמטרתו הישענות על גדר ועמידה, אז החלטנו לוותר על המקומות האסטרטגיים תמורת מנוחה על הדשא מאחורה. תוך כדי פגשנו את צ'ירי ויו' החבר, וישבנו איתם קצת, ובהחלט היה נחמד. אפילו הלכנו להציץ בדוכן של עמותה כלשהי לחתולים (והחלטתי שכשאני עוברת לדירה משל עצמי אני קונה את השלטים שהיו שם לחדר שירותים ומקלחת, זה היה חמוד.)

את משינה ראינו כבר מאחור יחסית, העיקר ששמענו והיה נחמד עד שממש מתו לי הרגליים והלכנו לשבת די בצד. עדיין שמענו את ההופעה שהתקצרה בעיקר בגלל הרעש מפפסי, אבל גם הרגשתי שהם במילא לא נותנים את המקסימום שהיו יכולים לתת.

בדרך החוצה, בסוף כבר, פגשנו את אור וענת לרגעים ספורים. קוויקי היה די רעב ולאור הייתה בדיוק את ההפתעה שהיינו צריכים, קרפ על חשבון האגודה. ^^

תמונות תמצאו כאן.

והיה לילה, ויהי בוקר יום ראשון.

"יהי בוקר" זה אנדרסטייטמנט ללקום ב1 וחצי בצהריים ועוד להיות עייפים (ככה שבאמת טוב שלא קניתי כרטיסים למסיבת בריכה בסוף).

ויהי מהר מאוד שוב ערב (17.7.2008), ושוב קוויקי אנוכי ואימא הגענו לטכניון.

להופעה הראשונה, של הג'ירפות, הגענו די לקראת הסוף (אשמתי, ניסיתי להכניס 2 אנשים טובים וזה לקח זמן, ותודה ענקית לאור בעניין הזה.), אבל עדיין הספקנו לשמוע איזה 2 וחצי שירים, ובעיקר לראות את הסולן שלהם אונס צלמים ומאבטחים, היה משעשע.

אח"כ עלו לבמה כנסיית השכל [] שאירחו את פורטיס. היה שווה, גם אם אני משוחדת כבר בכל הנוגע אליהם. אחלה הופעה.

מה שמעניין הוא, שזו הופעה שלישית שלהם שאני רואה השנה (הרביעית, בקיסריה, באה ממש בקרוב) ואף הופעה היא לא כמו הקודמת! אני איכשהו נופלת כל פעם על הופעה שונה במקצת. הראשונה הייתה בפסטיבל האירי בת"א. שם כל העיבודים היו לא רק עם 18 נגנים, אלא עם עיבוד בסגנון אירי, במיוחד בשביל הפסטיבל. הפעם השנייה הייתה ביום הסטודנט ברופין, שם הם אירחו את פורטיס והיו עם 13 נגנים (נראה לי שספרתי אז 11 אבל לא משנה), שונה מהפעם הראשונה. הפעם השלישית ביום חמישי, אמנם הייתה עם פורטיס אבל משום מה (למרות הפרסום) הם היו בלי הנגנים שלהם, והצטרף ללהקה רק נגן כלי נשיפה אחד, כך שכל השירים נוגנו בעיבוד המקורי שלהם. שאגב, היה חוויה חדשה בשבילי כי לא שמעתי אותם עד כה כך. שמעתי רק את העיבודים החדשים ל'אוטוביוגרפיה' שכללו את כל כלי הנגינה הנוספים. ועדיין, היה שווה. (את ההופעה הבאה שלהם, אני אראה בכלל עם 40 נגנים, מה שאמור להיות בכלל מאוד יפה בעיניי, וכשזה בא חוץ מפורטיס גם עם קרן אן, אמור להיות מעולה).

עכשיו, רגע על פורטיס, AKA "פורטיס המשוגע". הוא אכן משוגע, ומביא המון אנרגיות לבמה. א-ב-ל, אני לא אוהבת כשהוא שר שירים של הכנסייה. תהרגו אותי, אבל כמו שאימא שלי ניסחה את זה יותר טוב ממני, כשהוא שר איתם "ואת מתפשטת", אני פשוט לא מאמינה לו. כשיורם, הסולן של הכנסייה שר את זה, מרגישים בקול שלו איך הוא מתכוון לכל מילה. כשפורטיס שר את זה, הכל הצגה אחת גדולה, וזה סתם בשביל השואו. יש שירים שהיה עדיף לא לערב אותו בהם, זה סתם דוגמא לאחד מהם. אני לא נגד לשלב אותו בהופעה, הוא באמת מביא אנרגיות שונות, אבל אולי עם שירים משלו בלבד. את השירים של כנסיית השכל, שהם ישירו בעצמם, כמו שהם עושים מעולה.

אחרי שסיימנו להנות מהכנסייה (ולפחות אני הייתי מוכנה לעוד קצת..) עלו החברים של נטאשה. אותם לא כזה יצא לי לשמוע לפני כן, אבל גם היה נחמד. אהבתי שאת כל השירים שאני מכירה ריכזו בסוף, לא אהבתי דבר אחד, שקשור יותר בי. ההופעה שלהם הייתה די ארוכה וכבר הייתי לא מעט שעות על הרגליים. כאבי הגב התחילו ממש להרוג אותי וגם הרגליים לא יכלו לסבול יותר. אין לי מושג איך שרדתי בעמידה עד סוף ההופעה. בכל מקרה, היה יפה. באתי עם אפס ציפיות להופעה שלהם, ונהניתי לשמוע את השירים, גם כאלו שאני לא מכירה. אהבתי גם את השילוב של כלי הנשיפה שנתנו לזה טאץ' ג'אזי שכזה. יפה.

ולבסוף - היהודים ^^ שנתנו בראש וגם היו ממש טובים. הדבר היחיד שהיה חסר לי זה אולי הופעה טיפה ארוכה יותר מצידם עם תוספת של עוד כמה שירים מ"פורטה".

אבל זהו, היה ממש כיף, וכשזה נגמר ב2 ורבע בערך, עוד הרגשתי (למרות העייפות הפיזית שאיכשהו בסוף כבר התעלמתי ממנה) שאני עוד מכונה להישאר לרקוד עם סקאזי ברקע (כן כן, אני יודעת שאני אצטער על המשפט הזה בעתיד). אבל נסענו הבייתה, וכך נגמר לו אמצע-לקראת-סוף-שבוע מהנה ביותר. (קוויקי, אלוהים יודע איך, עוד הצליח לנהוג הבייתה ב3 בלילה.)

תמונות מערב חמישי תוכלו למצוא כאן (קצת ג'ירפות וכנסיית השכל בעיקר) כאן (החברים של נטאשה והיהודים) וגם כאן (בעיקר היהודים).

Misc. של פלוסים ומינוסים:

+ אני לא יודעת אם זה קשור, אבל אולי זה עזר. בכל הימים שלפני יום הסטודנט, בכל הדיבורים עם אנשים בחווה או מחוץ לה, לגבי מי בא למתי ולמה, אמרתי לאנשים לחפש אותי בשורה הראשונה, כי אני באה בשביל ההופעות ליומיים. לא ציפיתי שזה באמת יקרה, ידעתי שאני אהיה היכנשהו מספיק קרוב, אבל זה בהחלט שווה להיות בשורה הראשונה בכל ההופעות שרציתי להיות בהן בשורה הראשונה, בשני הימים.

- בגלל הסעיף הנ"ל, הפסדתי חלק מההווי של פסטיבל הסטודנט שכלל מינגלינג בלתי פוסק בין כל האיזורים והמתחמים השונים וחיפוש אנשים מאסיבי (והיה את מי לחפש, בעיקר ביום הראשון) ככה שיצא שאת כל מי שאני מכירה והיה שם, פגשתי בממוצע ל-40 שניות בערך. (וזה רק אלו שהצלחתי לראות, אני יודעת שהסתובבו עוד אנשים שאני מכירה ולא ראיתי). נכון שהיה כיף בהופעות עם קוויקי לבד והכל, אבל סתם כיף לפעמים גם להסתובב במתחמים השונים ולהסתובב עם כמה אנשים בבת אחת.

+ כמו שניתן להבין, גם אם לא הייתי רוקדת סלסה באמת, וגם אם לא הייתי מתיישבת לעשן נרגילה תוך כדי צפייה בסרטים מצוירים (אמא שלי טענה שנקרעה מצחוק כשראתה את המתחם של יס פלאנט), או טריילרים, מה שזה לא היה, אני אוהבת את הרעיון הזה של מתחמים שונים שפרוסים לאורך כל השטח, ונותנים מענה לקהל השונה והמגוון שחי לו בטכניון. ח"ח על המסורת הזו.

+ בכלל, ח"ח על עניין "פסטיבל הסטודנט" ולא "יום הסטודנט". יומיים של הופעות ועוד מסיבת בריכה באמצע (השנה ויתרנו) זה דבר שווה.

- חיסרון בשורות ראשונות הוא כמות הצוציקים שנמצאים מסביבך ואיכשהו מנסים להידחף.

- מינוס עיקרי: עצם קיומם של הצוציקים! על הכרטיסים וגם בדפי המידע והכל כתוב שהכניסה מגיל 18 ומעלה. ביום הראשון, בהתחלה, עמדה לפנינו שורה שלמה של ילדים שספק אם חגגו 14 בכלל והיו נמוכים ממני בראש וחצי. ביום השני ראיתי לא מעט בני 17 (הם אמרו לידנו שהם בני 17), וזה עוד מילא, כשעוד מסביב ראיתי ילדים שבטוח, אבל בטוח לא עברו את ה16 או רחוקים מזה. זה בכל זאת פסטיבל הסטודנט, לא עיר הנוער.

+ היתרון השנה הוא שאיכשהו בכללי, היה מסביבנו קהל הרבה יותר מנומס מבשנה שעברה, כולם נהנים ובלי דחיפות מיותרות. (שנה שעברה זה היה די סיוט :/)

- עוד חיסרון לשורות הראשונות: את איכשהו מוצאת את עצמך ביותר מדי צילומים של הקהל. מה שכן, אם לא יודעים לחפש אותי גם לא תמצאו בין כל הפרצופים הקטנים שם.

+ יתרון, מבחינתי לפחות, לצד הימני של הבמה, מצלמת הרחף לא מגיעה לשם ואת לא מוצאת את הפרצוף שלך מרוח על 2 המסכים הגדולים בצידי הבמה.

זהו, נגמר הכיף, ואמנם צפויים לי פה ושם אירועים חיוביים, צריך לעשות את הסוויץ' בראש ולחזור לשיגרה.

כל אתמול (שישי) הלך לי על לישון בעיקר, ואיכשהו לסדר את השעון הביולוגי חזרה. זה לא ממש הצליח בהתחשב בעובדה שבקושי נרדמתי, ובקושי הצלחתי להרים את עצמי הבוקר גם אחרי קרוב ל-9 שעות שינה, אבל זהו. שיעורים, לימודים והשלמות פערים, here I (don't really) come.

=^_^=

אני מסתכלת כרגע על שני דפים שמונחים לפני. בשניהם יש מערכת שעות לסמסטר חורף, ואת שניהם הכנתי כששביתת המרצים התחילה. על האחד יש את המערכת שלי בזמן השביתה, ואלוהים, כמה שהיא נחמדה. הדף שני לעומת זאת מכיל משהו שקצת מפחיד להסתכל עליו - המערכת בלי שביתה. עם כל התלונות, ועם כל זה שאנחנו באמת הולכים להידפק, וממש חזק, וממש במובן לא טוב של העניין, עדיין נחמד שקיבלנו מעין פיצול שכזה לאחד הסמסטרים הלא קלים בתואר.

זה מצחיק, אני בכלל לא תכננתי לכתוב עכשיו פוסט. כלומר, אולי קצת רציתי, כי ככה זה אחרי ששני הפוסטים האחרונים שלך הם שיחות עם אנשים, ואחד לפניהם הוא סתם עוד רשימה. אבל העניין הוא שלפני לא יותר מדי זמן חזרתי הבייתה ואני עומדת בפני שבוע עמוס, סליחה, אני עומדת בפני משהו שהוא סוג-של "פתיחת סמסטר" מחדש, ואחרי שמתרגלים להתעורר מאוחר, ללכת לישון מאוחר ולשים קצת פס על שיעורי בית (בידיעה ש"נו, הסמסטר יימשך עוד חודשיים לפחות ובטח יידחו את המבחנים", חה, Not.) צריך להיזכר איך חיים של סטודנטית אמורים להיראות, ורביצה במעונות אצל החבר לא נכללת בעניין לרוב. (unfortunately).

כדי לפתוח את הדף החדש הזה, צריך סיכום נאה (ולצורך העניין שורה וחצי על כל דבר, פסקאות מבולבלות וחסרות פשר נחשבות בהחלט ל"נאה") כדי לסגור את כל מה שהיה עד עכשיו, או לפחות את השבוע וחצי האלה בהם לא כתבתי מה באמת עבר עליי. וכן, אני מודעת לעניין שזה לא מעניין הרבה אנשים, אפילו אותי לא ממש. אבל אחרת, בשביל מה לכל הרוחות יש לי בלוג? (אל, פשוט אל תענו על זה.)

אז אחרי יום השוטטות המאוד חביב בקניון עם ליז, הדבר המעניין הבא היה ברביעי (9.1.08) - יריד תעסוקה, או כמו שאנחנו אכן קוראים לו "יום איסוף עטים סמסטריאלי". טוב, בסדר, אני קוראת לו ככה. השאר באמת הולכים להתראיין. אז אמנם לא אספתי הרבה עטים (עדיין ניצחתי בתחרות האיסוף, חצי ניצחון טכני בהתחשב בעובדה שסשה והארי ממש 'השתדלו' לא לאסוף עטים) אבל יצאתי עם כמה וכמה ממתקים, כוס חביבה מאינטל, שק-של-סבתא מאלביט, וקרפ של לה-גופרה (שהיה ממש טעים!) עם טונה של תוספות, גם בחסות אלביט, ואם אפשר למדוד את זה - אז גם קנאה ענקית בת' שיצא בערך עם 3 שקים מפוצצים במתנות, והצליח בדרכו המתוחכמת להוציא כל מתנה אפשרית שרק נתנו שם. ותאמינו לי, נתנו המון. אפילו היא כתבה על זה.

באותו יום גם לשם שינוי יצא "פקטור" חדש, ומשעשע למדי. קטעים ממנו תוכלו לקרוא אצל אראמיס (חבל לצטט את מה שכבר צוטט. )

למחרת בליל חמישי-שישי הייתה הופעה של היהודים בביט. היא אמנם התחילה בחצות וחצי, וגם כשכבר באתי בנעליים נוחות התחיל לכאוב לי הגב, אבל זה מסוג הדברים ששוכחים מהם, כשלהקה כמו "היהודים" נותנת לכם הופעה משובחת של שעתיים וחצי. מכאן רק נאמר "להופעה הבאה, עם קוויקי".

סוף השבוע הזה התאפיין בבדידות כפוייה למדי, אבל לפחות לקוויקי נחסך ריב קשה-מדי עם אבא, וזה כבר טוב.

השבוע האחרון התאפיין ביותר מדי אירועים-או-ימי-הולדת. אז מזל טוב לכל מי שמגיע לו מזל טוב! (שזה כולל את פטל והבלאקג'ק, ואותנו עם שנה וחצי של "איזה יופי! הצד השני עדיין לא זרק אותי!")

ביום שני (14.1.08) נסענו לקרובים ביקנעם, והיה חביב למדי פרט לנסיעה לשם. היא כללה ויכוח די קולני עם אימא על כל העניין המתמיד של "אין לי שום פיסת פרטיות כשאת יושבת אצלי כל היום בחדר מול המחשב". וזה די עצוב כשרוב מה שאני עושה בחדר הפרטי שלי זה לישון בלילה. זה נורא יפה מצידי להבין אותה ואת העובדה שגם היא צריכה את המחשב וכדי לארגן מעין חדר עבודה ולהוציא את המחשב מהחדר שלי צריך לא מעט עבודה (ובינינו גם זמן וכסף שאני לא חושבת שיש לנו כרגע). וזה באמת נורא יפה מצידי שאני מבינה את זה, אבל כשהיא אומרת שהיא "מבינה" גם אותי ואת זה שהמחשב בחדר שלי, היא לא באמת מבינה אותי. באף אחד מהטיעונים שלה לא הייתה שום טיפת הבנה ורק תלונות וטענות, וזה עוד נפל עליי אחרי שגם ככה מצאתי את עצמי נורא "מבינה" את כל העולם ומתחשבת, ושאם היא רק הייתה שמה סטופר, היא הייתה מגלה שגם כשאני נשארת בסופי שבוע בבית, היא מקבלת המון שעות-מחשב. בערך פי שניים ממני. ואני עדיין צריכה להבין? ומה עם לנסות להבין שאני לא מסוגלת תמיד ללמוד על הספה המסריחה בסלון? ושאולי מדי פעם בא לי לכבות לכל הרוחות את המחשב ולשבת לקרוא קצת, בחדר שלי, על המיטה שלי, ואז מה שהדירה הזו שלה והיא משלמת את כל המיסים? בשביל מה עברנו דירה וקיבלתי חדר משלי? כדי לחזור אחורה? כדי שהשטח המנוצל באמת של הדירה יכלול עדיין 2 וחצי חדרים? (קצת סלון, מטבח, ואה, כן, החדר שלי. העליתי שוב את העניין שאפילו במעונות יש יותר פרטיות לאנשים, ומלא מעט ביקורים ברוב סוגי המעונות בטכניון, עצוב לי לדעת שאני ממש צודקת.) בקיצור, כמו שאתם שמים לב, זה העלה לי יותר מדי עצבים שנורא התקשיתי להסתיר במהלך הארוחה אצל הקרובים, שבאמת הייתה נחמדה. חוצמזה, קיבלתי לא מעט בגדים במתנה. בעיקר כאלה שלא באמת הספיקו להילבש. השלל כולל: 2 מכנסי דגמ"ח חביבים, אחד מהם עשוי קורדרוי והוא שחור, והוא עונה לי על לא מעט צרכים, בעיקר של מכנס-שחור-יפה-שגם-אפשר-ללבוש-בחורף-כשקר, עוד מכנס דק ועשוי יפה, ולא מעט חולצות, אבל הן בעיקר לאביב/קיץ.

ומעצם היותי נקבה, בגדים חדשים גרמו לי להירגע קצת.

הדבר המוזר בעניין הוא שביום שלישי, אחרי שחזרתי יחסית מאוחר (פשוט כי מרוב עצבים כבר העדפתי להישאר בטכניון ולנסות ללמוד שם, מאשר לחזור הבייתה ורק להתעצבן על זה ששוב אין לי אויר משלי בחדר), קיבלתי מאימא puppy face עם "את לא תעזבי למעונות, נכון?" - שאגב, נענה בקשיחות המירבית שרק הצלחתי לגייס, כי די, נמאס לי שהיא עושה צחוק מעניינים רציניים. ברוב הפעמים אני מחייכת אליה במצבים כאלה, כשהריב כבר מאחוריי והכל, ולמרות שיכולתי בקלות לעשות את זה, פשוט הגיע הזמן שהיא תתייחס לעניין קצת ברצינות. כי כן, קל לקרוא לי מפונקת, וקל לדעת שאני לא באמת אעזוב למעונות (כמו התגובה הסופר-חמודה-אך-ביקורתית-לעניין של קוויקי אתמול: "אבל את לא יכולה לעזוב למעונות! מי יכין לך אוכל?" -שגרמה לי לפרץ צחקוקים ארוך), אבל העובדות האפורות בשטח, טיפה, אבל לפחות טיפה, בעדי. השאלה חזרה על עצמה גם ביום רביעי, וגם היא נענתה לא בחיבה מרובה.. אני מקווה שמשהו יחדור קצת לאנשהו. בין אם זה מצפון ובין אם זה שכל ישר.

ברביעי (16.1.08) יצא שגם הייתי רוב היום בטכניון.. אחרי התרגול בבוקר התנחלתי קצת אצל הארי, צחקנו קצת על הבראוניז של י' וסשה ("הצלחתם לייצר מסטיק בטעם שוקולד!"), ובעיקר בזבזתי לא מעט זמן במקום לעשות שיעורים. חבל, אבל לא נורא כ"כ כי היה מבדר. העתקתי לעצמי כמה פרקים של דקסטר, שהאמת, כבר אין לי מושג מתי אני אשב לראות. בדרך להרצאה במד"ח ראינו שלט על הרצאה שהתקימה באותו ערב, והחלטנו ללכת ותוך כדי גם לגייס עוד אנשים, ולו רק לשם הבידור שבדבר. בכל זאת הרצאה בטכניון על "איך למצוא בן/בת זוג" זה חייב להיות מצב מבדר. האנשים הבריזו, אבל כשהארי ואני באנו להרצאה בערב, האולם כבר היה מפוצץ. החלטנו להישאר בכל זאת, וטוב שכך, כי חוץ מזה שהיה מעניין היה גם מצחיק, ובכלל ההרצאה הועברה ע"י איריס בר-און ששמעתי על תכנית הרדיו שלה מקוויקי פעם. אני בהחלט מקווה שהיא תחזור שוב, כי נהנינו מכל רגע.

ביום חמישי יכולתי להיות בצילומים של זה, אבל ויתרתי לעומת הזנות החדשה שלי, וגם בשביל להגיע בשישי בבוקר, ולא יותר מדי אחה"צ, לקוויקי.

(והלינק כאן אפילו לא בשבילכם. רק כי הסיפורים של אימא על מה הלך שם הצחיקו אותי בבוקר שישי, ואני יודעת שאפילו קטע הראיון הזה עוד יצחיק אותי בעתיד.)

סוף השבוע אצל קוויקי היה קצר מהרגיל כי הוא נטש לעבודה, אבל עדיין היה נחמד, כמו תמיד. מסרתי לידיו אחת ולתמיד את הספר שקניתי ל-New Year (או לשנה וחצי, זה במילא די קרוב) ויש לי תחושה שעל הספר הזה הוא יעבור הרבה יותר מהר מעל מובי דיק.

וזהו, ממחר - חזל"ש. ועל כן נאמר: אוף.

ישמצב שנקבל 4 עוברים בינאריים לבחירתנו ואני שוקלת לנצל אותם ברצינות על כל אחד מקורסי המתמטיקה שאנחנו לומדים עכשיו. אין שום סיכוי שתוך שבועיים אני אדע מצוין מרוכבות. או מד"ח. או טורייה. מעניין איך העניין הזה יעבוד באמת...

עד כאן, לילה טוב, ושבוע מוצלח לכולם,

23.1.2008 , עריכה:

קוויקי שלח לי הערב את הקישור לקומיקס הזה, וזה כ"כ מתאר את המצב שלי!

עצוב משהו...