|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
Friends Thesis - Part 2
פתיחה ותוכן עניינים ניתן למצוא כאן.
עבר:
[28.9.2009 מוצאי יום כיפור]
את החלק הזה תכננתי לכתוב בקצרה, ואם כבר לכתוב על אמצע התיכון והלאה. ישבתי אתמול בפינה כמעט נסתרת בקצה הרחוק של השכונה, בתוך גינה ליד אחד הבתים כשלפנינו פרוש המפרץ ומסביבנו חושך, ודיברנו על כל מיני דברים. באיזשהו שלב התחלנו לדבר על הנושא שמציק לי עכשיו עם החברים, ודווקא דיברנו יותר על העבר. כלומר, הוא יותר דיבר ואני הנהנתי בהסכמה והשחלתי משפטים פה ושם.
החלטתי לא לפספס את המומנטום ולהתחיל לכתוב על העבר לפני שסיימתי חלקים על ההווה.
אני לא זוכרת הרבה מהגן או מכיתות א'-ב', אבל אני זוכרת שהייתי ילדה די חברותית ואהבתי לשחק עם הילדים שהיו מסביב (בין אם אלו ילדים בגן, ילדים בגן השעשועים ליד הבית, ומה לא).
החל מכיתה ג' או ד' התחלתי ללמוד על בשרי את העובדה שילדים קטנים הם בכלל לא נחמדים. אני אעצור בזה, ובעובדה שזה לא באמת נגמר עד כיתה ו', בסופה למזלי התקבלתי לבי"ס רחוק והכרתי אנשים חדשים לגמרי. אני כן יודעת, שאילולא החוויה המתמשכת הזו הייתי אדם שונה לגמרי כיום. לטוב ולרע. לטוב, כי אי שם בפנים כן מתחבאת הילדה שרוצה להכיר ולשחק עם כולם, עם הדמיון המפותח והסקרנות. ולרע, כי זה כן גרם לי לפתח אישיות מסוימת ולזנוח דעות שטחיות שבמהרה היו משתלטות עליי, אני באמת ובתמים מפחדת שהייתי הופכת לאדם אגואיסטי שלא מתחשב בסביבה.
לגבי חברים באותה תקופה, זה לא שהייתי לבד, פשוט גם לא ממש הייתי "עם כולם". בכל שלב שהוא אני יכולה להצביע לפחות על 2-3 חברות/ידידים שהיו לי, גם כי גרנו בבניינים סמוכים וגם כי הלכתי לחוגים, הייתי בבי"ס ערב ובכל שלב היו סביבי אנשים שונים. אז לא הייתי בחבורת ה"מקובלים", על חלק מהחברות הקרובות אליי באיזשהו שלב עשו חרם, ולעיתים גיליתי שכאלו שהחשבתי לחברים כלל לא היו כאלה. לקחים שתמיד יש ללמוד, אבל בהחלט מערערים לחלוטין כל בסיס לביטחון בסובבים אותך.
את כיתה ו' סיימתי, אחרי תהפוכות מרובות עם חברה טובה מסוימת. נראה לי שזה היה הדבר הקרוב ביותר ל"Best Friend" שהיה לי אי פעם. כן, גם עד עכשיו. המשכנו קצת את הקשר עוד כשהייתי בכיתה ז', אבל כאן כבר נכנסה העובדה שלמדתי באיזור אחר, ובסוף כיתה ז' גם עברתי דירה (דווקא למקום שהיה פיזית יותר קרוב לאיפה שהיא גרה בזמנו, אבל איכשהו הקשר כבר הספיק להתנתק אוטומטית).
אז מגיע השלב הראשון (בערך, אני לא מחשיבה כ"כ מעבר בין גן לבי"ס) שבו הגעתי לאיזור חדש ואמרתי לעצמי "עכשיו אני אעשה דברים אחרת, זו הזדמנות לפתוח דף חדש". מאז, אמרתי לעצמי את המשפט הזה לפחות עוד 3 פעמים. נחשו מה? זה לא באמת שינה שום דבר.
לכיתה ז' כאמור, הגעתי משכונה מרוחקת מביה"ס, ולא ממש ידעתי מה צפוי לי. כשחיפשתי מקום לשבת בכיתה, גיליתי שכמעט כולם מסודרים כבר בקבוצות קטנות, של חברים שמכירים אחד את השני מהשכונה/יסודי. לכי תתערבי בזה? אז אחרי כמה שאלות של "אפשר לשבת כאן?" מצאתי שולחן פנוי. במידה מסוימת השולחן הזה היה ריק במזל, כי לא עבר הרבה זמן עד ששמעתי את השאלה מהשורה הקודמת בעצמי, וכך הכרתי את ליז. (במחשבה שנייה, אני כבר לא זוכרת מי מאיתנו ישבה קודם ליד השולחן הזה, אבל זו לא הנקודה, הנקודה היא, שאיכשהו, נפלתי עליה ממש במקרה). התחלנו לדבר ולהבין שמצבנו קצת דומה (שתינו הגענו משכונה אחרת, שתינו התקבלנו לכיתה מיוחדת), ומאז היסטוריה. מהר מאוד התחברנו ם עוד שתי בנות, ועוד אחת הגיעה מאוחר יותר. אז היו עוד אנשים פה ושם, אבל זה הגרעיון הבסיסי.
נקפוץ למהלך התיכון, בו פחות או יותר הייתי עם אותן הבנות, פלוס מינוס 2-3 אנשים או מהכיתה או ממקצועות בחירה שונים. אז מדי פעם נפגשנו, עם דגש על המדי פעם. לדעתי החיסרון שהכי בולט לי הוא העדר "משהו קבוע" מבחינת להיפגש או ללכת ביחד למקומות. כן, זה קרה מדי פעם, בחלק מהמקרים אפילו היה נחמד. אבל זה לא היה כ"כ תכוף, ולקבוע להיפגש היה לא פשוט במיוחד. הבעיה המרכזית לפי דעתי הייתה שכל אחת מאיתנו גרה באיזור וקצה שונה של העיר. זה אולי לא תירוץ במרכז הארץ ובמישור החוף, שם בחלק מהערים כדי להגיע משכונה מרוחקת אחת לשניה כל שעליך לעשות הוא ללכת רבע שעה ברגל (been there), אבל בחיפה הסיפור קצת מסתבך כשצריך לקחת אוטובוס של לפחות חצי שעה לכל כיוון. ללא מעט אנשים יש את הניסיון המוכר של לצאת עם כל החברים שלהם לכל מיני מקומות, אני חושבת שהניסיון שלי שואף למינימלי, פשוט כי לא הסתובבנו הרבה ביחד בשעות שמחוץ לביה"ס.
לגבי עומק החברות, אפשר לשייך את זה לתקופות. בחלק מהזמן במהלך התיכון אפשר להגיד שהכל היה בסדר גמור, הדבר הכי מוזר/עקום היה העובדה שלא הייתי באמת קרובה לאף אחת מהן לאורך זמן. "שיחות נפש" מה שנקרא או פשוט שיחות שהן מעבר ללימודים ונעליים, צצו מדי פעם במעין רוטציה שכזו, בה בכל מספר חודשים הייתי קרובה למישהי אחרת, ומישהי אחרת הייתה קרובה אליי. לא היה רצף, ובמידה מסוימת, זה בסדר, אני בהחלט מקבלת את זה כי ככה זה.
מאמצע י' במשך כשנה גם הייתי בארגון נוער והכרתי לא מעט אנשים טובים. מתוכו צמח הקשר עם הידיד הכי טוב שהיה לי בשנים שלאחר מכן. מתחת לקראש (הבאמת די הדדי), צמחה החברות הכי טובה וכייפית שהייתה לי. מאז שהתחלתי ללמוד בטכניון, ומאז שהוא התגייס, הקשר מעט התרחק, אבל רק מבחינת תכיפות השיחות (שבאו אחת לכמה חודשים טובים), פינה חמה בלב עדיין שמורה אצל כל אחד מאיתנו, וכשאנחנו כן מדברים השיחה באמת יכולה לגלוש לכל כיוון שהוא. אני חושבת שחוץ מה+1, הוא האדם היחיד שאני באמת אוכל לדבר איתו על הכל כשארצה, כי הוא מכיר אותי במשך שנים, והביישנות מזמן חלפה לה שם. הבעיה כרגע היא כאמור, שלא יוצא לנו לדבר כמעט.
מאמצע י"א גם הכרתי לא מעט אנשים טובים דרך פורום ה"פ שכתבתי בו בזמנו. מעולם לא אמרתי את הפרט הבא לאף אחד, אבל את היוזר שלי בפורום ההוא פתחתי שעות ספורות לפני שסבא שלי נפטר. האסקפיזם שהמקום סיפק לאחר מכן היה מבורך. גם אחרי שפרשתי שמרתי על קשר עם כמה אנשים. אף אחד מהם לא גר בחיפה, ולאחר מכן באו מפגשים בודדים, ועם הזמן גם הקשרים התמוססו לאט לאט.
עם סיום התיכון הגיע הש"ל בו לא באמת התחברתי עם אף אחת ובעיקר למדתי לפסיכומטרי והקדשתי לא מעט זמן לקריאת ספרים. וטוב שכך.
ושוב עברתי למקום חדש, ושוב אמרתי לעצמי ש"הנה זו הזדמנות לפתוח דף חדש", אבל גם כאן זה לא באמת קרה. הכרתי את הבניינים, אבל לא הכרתי אנשים שמתחילים ללמוד איתי, כי ובכן, כולם עדיין בצבא. אז לא היה מי שישמור לי מקום, ולא הייתה לי באמת סיבה להציק לאנשים ולשאול אם הם מכירים איפה זה אולמן. השבוע הראשון ללימודים החל ביום ראשון (זה לא תמיד ככה), רק ביום רביעי באמצע ההרצאה בחדו"א ניגשה אליי בחורה צעירה וקופצנית (לימים ידועה כאן כצ'ירי), והחלה לפטפט איתי. אח"כ בהפסקת הצהריים הכרתי דרכה עוד חברות אנשים באופן מעט שטחי. את חלקם הכרתי אח"כ כבר יותר לעומק, גם כי הם למדו איתי ופשוט כי נתקלתי בהם שוב (הארי וסשה למשל), אני לא זוכרת את שאר האנשים שהיו שם, יתכן וחלק מהם ראיתי פה ושם וזהו. מאז הכרתי אנשים דרך אנשים אחרים. בנוסף גם לא ממש יצאתי מהמסגרת וניסיתי להכיר אנשים שהם לא מהקבוצה בה לקחתי חלק. חבל לי על זה, כי נותרה רק שנה אחת כדי להכיר אנשים שכבר מצאו את החברים שלהם כאן.
חלק מהנקודה היא, שמרבית ההכרויות שלי עם אנשים הן פאסיביות. כלומר, לא באתי והצגתי את עצמי ומשם הכל התגלגל, אלא איכשהו הם הציגו את עצמם קודם, או הכרתי אותם דרך אנשים שאני מכירה. המנגנון האקטיבי של "הכרת אנשים" מושבת אצלי במשך שנים ארוכות.
אני אחזור לחלוקה המקורית שנתתי לחלק ה"עבר" ואסכם בקצרה:
- עברתי בין כמה וכמה מסגרות שונות בחיי, חלקן היו במקביל, ובכל פעם הבטחתי לעצמי שהמעבר למקום חדש יהווה פתיחת דף חדש לטובתי, שאני אשתפר בתחום החברתי ואהיה פתוחה יותר וחברותית יותר. זה בד"כ לא קרה, שוב ושוב הסתגרתי בתוך עצמי ולקח לי לא מעט זמן להכיר את קומץ החברים שהיו סביבי בכל פעם.
- לשמור על קשרים אחרי שעוזבים מסגרת מסוימת מאוד קשה לי. אני לא חובבת שיחות ארוכות בטלפון, אני מעדיפה כבר להיפגש פנים מול פנים. בשנים האחרונות, במהלך הלימודים אני גם לא מספיק ליד המחשב כדי לתחזק קשרים רחוקים דרך האינטרנט. עם הזמן אפילו הפסקתי להשתמש בתוכנות מסרים פשוט כי להפעיל אותן ב-11 וחצי בלילה, כשאני חוזרת, היה חסר טעם: או שלא היו חברים מחוברים, או שהם כן היו מחוברים והשיחה נגררה אל תוך הלילה, כשאני אמורה לנוח ולישון לקראת היום הבא. אני גולשת כאן להסקת מסקנות, אבל לסיכום העבר – הניסיון מוכיח שאני לא ממש טובה בלשמר קשרים קרובים אליי שנוצרו במסגרת מסוימת, מחוץ לאותה מסגרת.
- "Best Friends Forever" הוא מושג שלחלוטין זר לי, וגם על זה קצת חבל. נכון שחברים באים והולכים, ונכון שלכל אחד יש את החיים שלו, אבל לדעת שחוץ מבן זוג, קיימת עוד כתף קבועה להישען עליה, ועוד כזו שמכירה את האופי שלך ומכירה את ההתנהגות שלך לאורך שנים, עוזרת להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, והרבה יותר קל להיות שם בשביל אנשים שהקשר איתם קבוע ויציב כבר לא מעט זמן.
ונכון שלכל אחד יש את התקופות בהן הוא צריך את אותה כתף, כמו שיש תקופות בהן אין בה צורך והקשרים נהיים שטחיים יותר. אני מניחה שזו הנקודה שבה קשה לי לחזור אחורה ושוב לדבר על דברים רציניים יותר, ואולי זה ככה גם אצל אחרים.
- אחת הבעיות הגדולות שלי היא הכרות עם אנשים מהמרכז. נכון לרגע זה האנשים שכן השתייכו או שייכים למעגלים 1.5-2 (הידיד מ1.5 ירד ל-2 רק בגלל תכיפות השיחות והפירוט הבא) גרים במרכז הארץ. אז חלק גם נמצאים בחיפה לא מעט, אבל כאן נכנס ההבדל שבין עומק הקשר, והעובדה שפועל, אני לא פוגשת אותם במציאות מספיק. זה יוצר את אשליית הקרוב-רחוק, בה אנשים קרובים אליך נפשית, אבל יהיה לא פשוט להיפגש בעולם האמיתי.
אני חושבת שאסיים כאן את חלק ה"עבר". מהסיבה העיקרית שאינני מעוניינת לדוש בו. גם אחרי 2 עמודי word אלו עדיין החיים על רגל אחת (אולי אפילו על one toe), ואני מעדיפה להשאיר את העבר בעבר. לא בהכרח את האנשים, אבל את האופי ודרך הפעולה שלי.
חלק נכבד מהעבר יפורט בחלק של הנספחים, פשוט כי מגיעה להם הבמה שלהם, לדעתי.
כל מקרה ואופן פעולה מהעבר עיצבו את מי שאני כיום, לטוב ולרע. אני רוצה להתחיל להיגמל מ-22 שנים של הרגלים רעים של להיות בצד ולא לתקשר מספיק עם האנשים החשובים לי.
(ההמשך שהבטחתי בפוסט הקודם, יבוא בחלק הבא.)
| |
Friends Thesis - Part 1
הווה:
- חברים קרובים מול חברים רחוקים, מעגלי חברים קיימים ורבדים שונים שמשתלבים זה עם זה:
זו בעצם התגובה שלי לפוסט המקדים. אני די מסכימה/מזדהה עם התגובות הקיימות שם, פשוט רציתי לכתוב משהו כזה בעצמי.
מעגלי החברים:
1. המעגל הכי קרוב מכיל את בן הזוג (במקרה שלי גם רק אותו), ולא סתם.
לדעתי בני זוג צריכים לדעת לשתף אחד את השני בהכל, מבלי לרצות להסתיר דברים שמעיקים על הלב, לדעת שאפשר לסמוך על הצד השני ובאותה מידה שהוא יסמוך עליך, לשתף. זה כולל באותה מידה לדעת להשרות את תחושת הביטחון הזו, שניתן לסמוך עליי, שאפשר לדבר איתי על כל נושא שבעולם ולקבל את מלוא התמיכה שאני מסוגלת להעניק.
1.5 במעגל המאוד קרוב הכמעט-נושק למעגל הקודם נכנסים ה-Best Friends. אלו שהם כמו אחים בשבילך, אלו שתמיד יהיו שם בשבילך, אלו שיתמכו בך, אלו שלא תפחדו לדבר איתם על הכל. זה יכול להיות בן אדם אחד, 2 אנשים שונים שלא מכירים אחד את השני או חבורה קטנה.
מה שהכי חשוב (בשבילי) בשני המעגלים הראשונים הוא ההדדיות. באותה מידה בה אני אחלוק את חיי עם מישהו, אני אצפה מהצד השני לא להסס לדבר איתי על הכל גם כן. באופן ישיר, הקשר עם החברים הללו יהיה בתדירות גבוהה, לא משנה באיזה אמצעי: טלפון, מייל, מסרים מיידיים ופגישות תכופות.
2. המעגל הבא הוא החברים הסמי-קרובים. אני לא אחלוק איתם מידע רגיש או אינטימי, דברים עמוקים מדי וכו', אבל אני כן אשמח לדבר איתם לעיתים תכופות על החיים באופן כללי, היום-יום ונושאים לא עמוקים במיוחד וקצת יותר "שטחיים" (אם כי לא לגמרי) ממעגל 1.5. מה שכן, אני עדיין אצפה מהקשר להיות קבוע (כשקבוע הוא לא לדבר פעם בחצי שנה). אלו אנשים שאפשר לצאת איתם לבלות (גם אם זה סתם לשבת אצל מישהו ולדבר), ולהעביר לא מעט זמן ביחד. גם כאן אלו יכולים להיות אנשים בודדים וזו יכולה להיות קבוצה מאוחדת מסוימת.
2.5 עוד קבוצת ביניים. חלק לא קטן מהחברים שלי בהווה שייכים אליה.
הקשר איתם יחסית קבוע, אני פוגשת אותם לא מעט בלימודים ואפילו יכולה לפטפט איתם בהרצאות. אבל אני לא אכיר את החיים שלהם באמת (לא מה הם עושים בשעות הפנאי או דברים אישיים יותר), וכשאני אצא איתם זה בד"כ יכול להיות נחמד, אבל לא במידה מספקת.
לכאן גם נכנסים לא מעט אנשים שברגע שנכנס קריטריון המרחק הפיזי (כלומר, לא מתראים מכורח הנסיבות) הקשר יתמוסס באופן מהיר יותר.
3. למעגל האחרון שאכתוב עליו נכנסים בגדול מכרי ה"היי-ביי": אני מכירה אותם, יודעת איך קוראים להם ואולי כמה פרטים רנדומליים כללים (כמו מה הם עושים בחיים או מה הם לומדים). לעיתים אוכל לנהל איתם שיחה קצרה ושטחית, בעיקר אם יש עוד אנשים באיזור על מנת להניע אותה.
עבר מול הווה (בקצרה):
יש לא מעט אנשים שנעים ממעגל למעגל לאורך השנים. בייחוד קשרים קרובים שעם השנים התרחקו מסיבות שונות. יש מעגלים היברידיים של אנשים שאני אולי לא מדברת איתם באופן קבוע, אבל עדיין שמורה להם פינה חמה בלב, כך או אחרת. אנשים שאני כן מדברת איתם באופן קבוע, אבל פשוט לא יוצא לי להתראות איתם כמעט, ועוד.
שלב הממצאים:
הבעיה:
כיום, מעגל מס' 1.5 ריק אצלי לחלוטין.
יש כאלו שמסתדרים עם זה ולא שמים לב או לא אכפת להם. לי, בינתיים, זה די מפריע.
במעגל 2 נמצאים 2-3 אנשים (באופן מוזר, כולם קוראים כאן).
מרבית הקשרים שלי כרגע נעים על הקו בין 2.5-3.
באופן קצת יותר מפורט:
- החברות מהתיכון:
אני אסתכל לאמת בעיניים: מאז סוף י"ב, מבחינתי נראה כי הקשרים דועכים. דרכינו התפצלו ונסיבות החיים הובילו אותנו למסלולים מעט שונים, גם אם דומים, ואורח החיים בשנים האחרונות השתנה. החל מהפיצול של שירות לאומי vs. צבא (כשלשתיים יצא אפילו לשרת זמן מה באותו בסיס), ובהמשך עם זה שהתחלתי ללמוד בטכניון לבד. באופן טבעי ומובן, לא התראיתי איתן באופן יומיומי והשיחות נהיו עם הזמן נדירות ושטחיות יותר.
פעם בכמה זמן יצא לי לדבר עם אחת מהן על חיים קצת יותר אישיים, אבל גם זה היה ממש מדי פעם.
במפגשים האחרונים (סוף אוגוסט, כשעד כה ניסיתי לסכם את 3 השנים האחרונות לפיסקה אחת) הרגשתי לא בדיוק קשורה (שזו בעיה כללית שלי בפני עצמה, אני עוד אכתוב עליה בהמשך), משהו שלא הייתי אומרת על השאר. העובדה שאני לא באמת יודעת מה חדש אצלן ומה קורה איתן משליכה באופן ישיר על כך שלרוב אין לי באמת מושג על מה השיחה ולאן היא זורמת, ולא פשוט להשתלב ככה.
- יש 2-3 אנשים אנשים שאני מנסה לשמור איתם על קשר יחסית קבוע. כאמור, הם שייכים בעיקר למעגל מס' 2 מבחינת קירבה, אבל כמעט ולא יוצא לי להיפגש איתם פנים מול פנים סתם ככה. (בין אם בגלל מרחק פיזי ובין אם מחסור בתירוץ הולם או עוד חברים שיצטרפו, ועוד שלל סיבות שונות ומשונות).
- ויש את ה+1 שאני לומדת לדבר איתו באמת על הכל, בכל תחום שהוא, ושיתוף הפעולה שלי וגם שלו מפתיעים אותי לטובה ואני אוהבת את זה. אני לא מזלזלת בקשר שכזה ולא רוצה לגרוע ממנו.
המטרה היא למצוא אנשים שאפשר לדבר איתם ולסמוך עליהם יותר ממה שאני סומכת על אנשים כרגע. בקיצור: מישהו או שניים שימלאו בהצלחה את מעגל 1.5.
~*~
בחלק הבא:
חברים לספסל הלימודים ועל הבעייתיות המסוימת שבקשר עם עתודאים
חבר'ה, קליקות, ואיך להרגיש קשורה אליהם בכלל?
המשך: יבוא.
| |
תזת החברים - פרולוג ותוכן עניינים
כי אני רוצה כבר להקיא את זה החוצה, אחרי ששני לילות לא ישנתי והרצתי משפטים בראש (הסדר קצת הפוך, הרצתי את המשפטים כי נקלעתי למצבים של חוסר שינה). כי אחרי שיחה עם ה+1 הפרטי, כמה דברים פחות מטרידים, אבל זה רק בגלל האפקט של הכתיבה וה"הוצאה החוצה", ואני לא רוצה לכתוב על חלק מהדברים ולהשאיר חלק מאחור, אני רוצה את הכל ברצף ועל הנייר. ובחיי שכבר לא אכפת לי שתקראו את זה, כי זאת אני, בעבר ובהווה, ואלו ההחלטות שלי, שמשליכות עליי ועל אנשים שאני מכירה, יותר או פחות.
בינתיים אוסף הפוסטים הבאים נכתב על מחברת שורות ספירלית ועבה מספיק על מנת להכיל את הכל. יש לי ראשי פרקים, עוד לא כתבתי את הכל, ואפילו לא הקלדתי את הכל. אני מקווה לסיים עם זה עד מוצאי יום כיפור. במקור הדד-ליין היה הלילה, אני יודעת שלא אספיק ואני יודעת שעליי לישון בשלב כלשהו.
ההערה הכי חשובה שלי היא לגבי תגובות והיא מתחלקת לכמה חלקים: 1. אני לא הולכת לקרוא אף תגובה, ומן הסתם להגיב לאף תגובה, לפני שאני מסיימת להעלות לכאן את כל החלקים. (מבטיחה לכתוב "סוף" כשזה יגיע) 2. אי לכך ובהתאם לזאת, ההגבה על אחריותכם בלבד. 3. אני יודעת שהרוב לא יגיבו, זה גם לא מעניין אותי. אוסף הפוסטים המתוכנן הוא אך ורק בשבילי, על מנת לסדר את המחשבות, על מנת להבין מה קורה והכי חשוב - על מנת לקבל את ההחלטות הנכונות לגבי מה אני עושה הלאה מכאן. 4. אם אתם כן מגיבים, לפחות תשתדלו להיות ענייניים ולהגיב בנושא. אני אשתדל לחלק את זה לכמה קטעים שקשורים אחד לשני. 5. איך אתם מגדירים את החברים שסביבכם, אפשר לכתוב בתגובות כאן. ולא, אם אתם מכירים אותי, הכוונה שם בכלל לא איך אתם מגדירים אותי ביחס אליכם, אלא באמת באופן כללי, אם כי אני מעריכה את המידע. 6. אני לא הולכת לחסום תגובות, אבל באמת שאין טעם להגיב לפוסט הזה.
עוד הערה חשובה: סדרת הפוסטים הזו היא אישית. כמו שכתבתי, היא נועדה בראש ובראשונה בשביל עצמי. אין בנאמר לפגוע במי מכם שמכיר אותי באופן זה או אחר. זו לא המטרה. אין כאן האשמות, סגירת חשבונות, או איך שלא תקראו לזה. מקסימום, כלפי עצמי.
אני עוד אצטער על זה מתישהו, אבל here it goes. המטרה שלי עם סדרת הפוסטים היא לבחון קשרים חברתיים כאלו ואחרים, שיש לי כיום והיו לי בעבר. המטרה הכללית: שיפור התנהגותי בכל הקשור לאינטראקציה עם בני-אדם. האמצעי, גם אם לא היעיל ביותר, אך הוא זול, זמין, ומתאים לאנשים שנהנים לכתוב יותר מדי: "בואו נתכתב על זה". אני רוצה דווקא להתחיל עם ההווה, כי זה מה שבאמת משנה. חשוב לי גם להסתכל על העבר, ועל מה היה פעם, גם כי כרגע הדשא שם נראה ירוק יותר, וגם כדי להבין מה נשתנה. אני יודעת שחלק מהפתרונות בסוף הם בנאליים והתגובה האוטומטית אליהם היא "like daaa", אבל יש אנשים שלא תמיד קל להם ליישם את זה.
תוכן עניינים:
הווה: - חברים קרובים מול חברים רחוקים, מעגלי חברים קיימים ורבדים שונים שמשתלבים זה עם זה. - חבורות ו'קליקות' - איך להרגיש חלק מהן, ואיך מוצאים אחת חדשה? - על חברים עתודאים וקשרים שעתידים להתנתק - חידוש קשרים ויצירת קשרים חדשים
עבר :(בערך הכל ביחד) - מעברים בין מסגרות שונות וניתוק קשרים - wtf is BFF - ידידים קרובים וקשרים שקצת התרחקו - חבורות בתיכון, וקצת על משחקי קרוב-רחוק
נספחים: - חברים בלוגרים כאשליה (מעבר בין מעגלים שונים) - הקשר הישיר למשפחה והמחסור בדוגמא אישית
מסקנות לעתיד והשלכות: - שימור קשרים קיימים - להתחיל את הכל מחדש, מאפס - חיפוש הנישה שלי ופיתוח תחביבים, כחלק מפיתוח עצמי ומציאת נושאים משותפים ונושאי שיחה.
wish me luck. (זה לא באמת הולך להיות עד כדי כך ארוך, פשוט בתיכון לימדו אותי לכתוב ראשי פרקים לחיבורים, מסתבר שזה עובד.)
| |
7 עובדות
ליז החליטה להעביר לי את התענוג הנוכחי של "7 עובדות" שלא ידעתם עליי. עכשיו, כתבתי לא מעט פוסטים כאלה, ועם שמירה על מינימום של פרטיות אין לי כבר מושג מה לכתוב. בנוסף לכך, הייתי אמורה לכתוב פוסט נפרד על מעלליי יום חמישי, אז אל תתפלאו אם חלק מהעובדות זה בכלל סתם סיפורים.
אז ככה:
7 עובדות
1. יש איזשהו כינוי שכמה חברים (אני די בטוחה שזה התחיל מאחת הבנות) המציאו בסוף הסמסטר שעבר, שנורא מתאים לי. שמעתי אותם משתמשים בו, חצי במקרה, פעם או פעמיים במהלך הסמסטר הקודם, וזהו. וחשבתי שזה נורא חבל, כי אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה המציאו לי כינוי כ"כ מוצלח שאני באמת אוהבת, והוא מתאים לי. יכול להיות שהזכרתי את העובדה הזו, בזמנו כשרק שמעתי את הכינוי (אני זוכרת ששלחתי SMS לקוויקי). לפני לא הרבה זמן, שמעתי אותם משתמשים בו שוב, ממש מדי פעם, ונהיה לי נורא נחמד על הלב לגלות שהוא עדיין שורד.
מה שאף אחד לא יודע, זה שלא אמרתי להם, ככה, בקול רם שאני אוהבת אותו, הוא חמוד נורא ותודה שהמציאו אותו.
2. ביום חמישי הייתה הפעם הראשונה מזה כמה שנים שהלכתי לחדר כושר. אמנם בינתיים מוצבת בפניי המשימה להתמיד עם זה, ולהוסיף את השחייה בבריכה, אבל אחרי 10 דקות על ההליכון הודיתי בקול רם שהתגעגעתי לזה, וזה היה חסר לי.
בתור קארמה, חטפתי אח"כ מכה ברגל מהקרוס.
3. ביום חמישי פגשתי את קאי החמודה לראשונה בחיי במסיבת יום ההולדת שלה. היה מוי כיף! (ולחשוב שעל זה התכוונתי עוד לכתוב ממש פוסט, אבל כבר לא יהיה לי זמן)
יום חמישי יירשם בינתיים בדפי ההיסטוריה גם כיום שבו נסעתי עד לקוויקי בשביל הכי מעט זמן איכות ביחד. (16 שעות עברו מאז שהגעתי עד שעזבתי, פחות או יותר),
4. יש איזה מתכון של אהרוני שנענע החליטו לקשר מפינת הפרסומת לישרא, דווקא לפוסט נורא ישן שלי. (שגם הוא אגב פרוייקט, שבכלל לא אני התחלתי). זה נתן לי כמה כניסות מוזרות בשבוע שעבר, אבל מי אני שאתלונן?
5. הסיפרה 5 היא אחת מבין האהובות עליי, ואני תמיד אשתדל לכתוב בה דברים יותר מעניינים מספרות אחרות, בכל הפרוייקטים האלה של "דברים שלא ידעתם עליי" וכו'.
6. את הקורס היחיד שאני מחבבת הסמסטר (חוץ מגרמנית שזה בחירה חופשית) בכלל הכריחו (טוב, שיכנעו יפה) אותי לקחת, עם התירוץ ההגיוני ש"מקסימום תצא לך מזה ליבה" וכי הוא התיישב לי די טוב במערכת, והייתי צריכה את הנקודות.
עכשיו, אני בכלל חושבת על לקחת את קבוצת ההתמחות שלו.
7. גיליתי את זה ממש במקרה, אבל עד כה נכתבו 777 פוסטים בבלוג הזה. חשבתי שזה עובדה שאתם לא יודעים (כי אין לכם גישה לראות את זה מן הסתם) שיהיה מגניב לכתוב תחת הספרה 7.
רק אל תגידו לי שבאמת ציפיתם שאני אחשוף דברים ממש אישיים בפוסט הזה, יא?
חובתי כחלק מהפרויקט להעביר את זה לעוד שבעה אנשים (אז אל תאשימו אותי. ):
- Quicksand
- Queen of Heaven
- קאי
- אור
- ענת
- דר
- יוני
תהנו!
| |
5 דברים.
הכותרת אמורה להיות "אני אכתוב לשם שינוי פוסט לנושא החם, כי לכתוב פוסט על איך נדפקתי בשני המבחנים הראשונים, שהיו דווקא במקצועות שאני מחבבת פלוס הסמסטר, ויצאתי מכל אחד מהם בתחושה שבאמת פתרתי דברים במשך 3 שעות ואח"כ גיליתי שאני כנראה לא אעבור אף אחד מהם - זה מה-זה מבאס.", אבל זה ארוך מדי.
אז ככה, חמשת הדברים שתמיד-תמיד-תמיד יהיו לי לא משנה עם איזה תיק אצא מהבית (עד שכנראה תתפסו אותי בלי):
- חבילת מסטיקים בטעם רנדומלי שהוא בטוח לא מנטה, ושפתון לחות לשפתיים. (הם באותה שורה, כי איכשהו הם גם תמיד יהיו באותו כיס, לא משנה באיזה תיק.)
- פלאפון. אחד מהם. בד"כ שניהם. (ולפני שצועקים עליי על פינוק הדור ולמה לכל הרוחות יש לי שניים: הם זהים. בדיוק אותו דגם של פלאפון ישן נושן שכל מה שהוא יודע זה בעיקר להתקשר ולשלוח SMSים וזה כל מה שאני צריכה, אה וגם לפלוט המון המון קרינה, ואת זה אני פחות צריכה. אחד מהם בכלל שייך עקרונית לקוויקי ומשמש ב'תכלס כפלאפון העיקרי, כי איתו יוצא שאני מדברת יותר. השני, שלי, קיים לאם אימא תתקשר, או חלילה, כל אחד אחר שיעיז, ובכלל, הוא משמש כאחלה שעון מעורר.)
- צרור מפתחות מהבית (שסתם במקרה יש עליו גם מפתח לחדר של קוויקי במעונות P: וכן אני נהנית לציין את זה אז שקט.). כי כבר היו דברים מעולם וחזרתי הבייתה כשאימא שלי לא הייתה שם (למעשה, זה קורה יותר ממה שהיא חוזרת הבייתה ואני פתאום לא שם :/), וזה הכי לא כיף שבעולם להיתקע מחוץ לבית כשאין לך לאן ללכת. (הו, ימי הילדות כהשניים וחצי חברים שהיו לי גרו במרחק יריקה ממני.)
- ארנק. או לכל הפחות: הכרטיס לאוטובוס, תעודת סטודנט וכסף קטן ו/או כרטיס אשראי חסר תועלת.
- משקפיים. ראייה ושמש, בימי הקיץ החמים. בקיץ זוג אחד מוצא את עצמו בכל פעם בתיק, ואמנם משקפי הראייה זה לא משהו שבד"כ בתיק, אבל עדיין לא כדאי שאני אצא מהבית בלעדיהם, גם אם אני לא-כזאת-עיוורת.
זוהי חבילת הבסיס.
אם תרצו, אפשר להרחיב לחבילת ה"חמישה דברים שאני תמיד לוקחת בתיק ללימודים":
- קלמר, שתמיד מכיל יותר מדי צבעים ויש עליו ציור של חתול.
- קלמר נוסף, שהוא סתם מקום יעיל לאחסן בו שלל שטויות שסטודנטים צריכים, כמו DiskOnKey, אזניות קטנות (שלא עובדות, אין לי מושג למה הן עדיין שם), שדכן וכו'.
- יומן. כי מסתבר שאני בערך היחידה בסביבה שככה יודעת מתי יש מה ואיפה. ועם כל השינויים והתוספות שיש פה למערכת, זה נורא שימושי.
- קלסר עם דפים שבאופן מקרי לחלוטין (ואופן מקרי לחלוטין הוא כמובן "ישבתי בכיתה ואשכרה כתבתי") מכיל חומר לימודי כלשהו.
- בקבוק מים, כי אני צמאה רק מלחכות בתחנה.
או לחילופין, "חמישה דברים שאני תמיד לוקחת בתיק לקוויקי":
- בגדים (דאא.)
- בקבוק מים, הפעם כי רק הנסיעה זה יותר-מדי-זמן-ללא-מקור-שתיה-זמין-כלשהו.
- קרם לחות/ידיים ודברים מהסוג. (כי נו, אני לא באמת אתחיל לפרט את כיס הטואלטיקה שיש שם מעצם היותי בחורה בעייתית)
- סט איפור כלשהו
- גלולות. (כי תינוקות זה כיף כשהם שייכים לאחרים.)
וזהו ^^
(אני אהדוף את עצמי עכשיו להמשיך לראות וידאו בשדות. מישהו במקרה לוקח איתו אקדח לכל מקום? אני אשמח לפליטת כדור מקרית כרגע, לכיוון הרקה השמאלית שלי בבקשה.)
| |
תמצית חיי ב-6 מילים.
הפנטזיה והמציאות אינן זהות. אז מה?
רציתי לסיים ב-"פרפקציוניזם הורג." אבל אני מאמצת לחיקי את הגישה האופטימית לזמן מה.
זה מגניב.
תוספות, 16.2.2008
לסיכום הביקור אצל קוויקי בין חמישי לשישי:
התחלפנו בתפקידים. עכשיו אני גונבת שמיכות.
(או: בולנטיינז-דיי באתי להתארח. יצאתי עם מפתח. )
או סתם משהו מציק מהחיים:
צרות באות בשלשות. דברים טובים בפחות.
| |
אני כן / אני לא
פרוייקט הנושא החם התחיל ממנה. (אני כן מאמינה בקרדיטים.)
אני לא...
אני לא אוהבת חורף, כי קר ואפור לי מדי.
אני לא מקורית במיוחד (ולכן כמה מהמשפטים בפוסט עומדים להיות מועתקים, אבל רק כי אני מזדהה איתם לגמרי).
אני לא אוהבת ללכת להופעות לבד.
אני לא תלמידה מוצלחת במיוחד, או ליתר דיוק -
אני לא מסוגלת להשקיע בלימודים.
אני לא ממש מצליחה להבין למה.
אני לא מעשנת. ולעולם לא אנסה, תודה.
אני לא סובלת את העובדה שעדיין לצאת לפאב או למועדון אומר שאני אחזור עם "תחתונים מסריחים מניקוטין" כמו שאמא קבעה אחרי אתמול, זה עצוב.
אני לא נולדתי בארץ.
אני לא יודעת באמת מה יהיה איתי כשאני "אהיה גדולה". גם אם יש תכנית כללית בנושא.
אני לא מיוחדת, ולא בעלת שום כישרון יוצא דופן במיוחד.
אני לא נפתחת לאנשים בקלות (או בקושי אפילו), ואני לא מסוגלת לסמוך כמעט על אף אחד בעיניים עצומות.
אני לא אוהבת אנשים: סתומים, שקרנים, צבועים או לא סימפטיים, כאלו ואחרים.
אני לא רואה את עצמי באמת גרה באופן קבוע במדינה אחרת.
אני לא שלמה עם העובדה הזו, כי יש כ"כ המון דברים שצריכים להיות כאן אחרת.
אני לא משלמת דמי אבטחה במסעדות, כי גם אני יודעת שהכסף הזה לעולם לא מגיע למאבטחים עצמם.
אני לא אוהבת כוסברה, אניס, חצילים (למרות שכמויות מזעריות אני בסדר איתם, בערך)
אני לא מסוגלת להצטלם כי אני לא סובלת את איך שאני נראית. (ואז מה אם זה בשביל אנשים אחרים).
אני לא מסוגלת לקום מוקדם מדי בבוקר. מצד שני -
אני לא אוהבת להשאיר "דברים חשובים לעשות" לאחה"צ או לערב...
אני לא מסוגלת לקרוא ספרי הדרכה עצמית פסיכולוגיים שכאלה. בעיקר כאלה שמנסים להתחבא מאחורי סיפור עלילתי כלשהו (ניסתי לקרוא אחד כזה פעם). הם מייגעים ויותר גרוע, הניסיון לשנות אותך כ"כ בולט בהם שזה יוצר דחייה עצומה.
אני כן...
אני כן נהניתי בהופעה של היהודים אתמול, גם אם פחות או יותר הייתי שם לבד.
אני כן טובה בלזכור תאריכים (אולי לא היסטוריים, אבל של כל מיני אנשים שקשורים אליי.. ימי הולדת, או שלל ימים מיוחדים שכאלה). באופן שלפעמים יכול להיות ממש מפתיע.
אני כן רוצה לטייל בהמון מקומות בעולם.
אני כן אוכלת בשר, אבל בעיקר עוף. רק בשנתיים- שלוש האחרונות יוצא לי להתקל במנות בקר טעימות.
אני כן אוהבת לאכול (ורואים עליי, זה בסדר). כדי להצדיק את היותי בת מזל שור אמיתית, אוכל טעים אכן עושה לי את זה.
אני כן אוהבת אלכוהול. אבל גם מאמינה באיכות. (אני לא מבינה את הילדים שיושבים בפארקים סביב בקבוק וודקה מזויפת ב-20 שקל).
אני כן אוהבת להקשיב למוזיקה. יש שבועות במהלך הסמסטרים שאין לי דקה לשבת ולהקשיב למוזיקה, וזה יכול לשגע אותי.
אני כן מאמינה בכוח עליון כלשהו. תרצו, תקראו לזה אלוהים (אני לא קוראת לזה ככה), אבל אני כן מאמינה שיש איזה מהלך עניינים גדול שכזה, ושדברים קורים לנו מסיבה מסוימת (בין אם ללמד אותנו משהו על החיים, ובין אם לדחוף אותנו לכיוון מסוים או כל מיני סיבות דומות).
אני כן ביישנית באופן כרוני למדי. וזה לא בא ממקום של אגואיזם (כמו שמסתבר יש לא מעט שחושבים ככה על ביישנות), זה פשוט חוסר מסוגלת לבוא לאנשים ולדבר איתם. או מול קהל. או הרבה דברים שכאלה.
אני כן רוצה ללמוד פסיכולוגיה מתישהו בחיי. (אני לא אעשה את זה בזמן הקרוב מהפחד להזדהות עם יותר מדי תסמינים שליליים).
אני כן מכורה לשוקולד. ולפעמים אני מייחלת לעצמי להיגמל כבר.
אני כן אחתום בשלב כלשהו על כרטיס אד"י. אבל זה יקרה רק אחרי שאני אחליט, אחרי research די מעמיק, איזה איברים אני כן רוצה לקחת איתי לקבר.
אני כן אוהבת חתולים.
אני כן לוקחת ללב דברים שאני לא אמורה, ואני כן רצינית מדי לפעמים. (כן, אני מודעת לזה, ואני לא סובלת את זה בעצמי).
אני כן אוהבת לקרוא. ואפילו לכתוב. ושונאת את העובדה ששנים לא כתבתי שומדבר מעניין.
אני כן מפונקת בהמון תחומים. על חלקם אני אפילו לא מתכוונת לבקש סליחה.
אני כן רוצה לסיים את התואר בהצלחה. (וכל מה שיש לי בינתיים זו רק תקווה. אם יש אי שם יכולת, היא חבויה מאוד.)
אני כן אוסיף לכאן דברים בעתיד, כי זה בהחלט מעניין. ^^
סופ"ש כייפי לכולם!
| |
דפים:
|