פתיחה ותוכן עניינים ניתן למצוא כאן.

הווה:

- חברים קרובים מול חברים רחוקים, מעגלי חברים קיימים ורבדים שונים שמשתלבים זה עם זה:

זו בעצם התגובה שלי לפוסט המקדים. אני די מסכימה/מזדהה עם התגובות הקיימות שם, פשוט רציתי לכתוב משהו כזה בעצמי.

מעגלי החברים:

1.      המעגל הכי קרוב מכיל את בן הזוג (במקרה שלי גם רק אותו), ולא סתם.

לדעתי בני זוג צריכים לדעת לשתף אחד את השני בהכל, מבלי לרצות להסתיר דברים שמעיקים על הלב, לדעת שאפשר לסמוך על הצד השני ובאותה מידה שהוא יסמוך עליך, לשתף. זה כולל באותה מידה לדעת להשרות את תחושת הביטחון הזו, שניתן לסמוך עליי, שאפשר לדבר איתי על כל נושא שבעולם ולקבל את מלוא התמיכה שאני מסוגלת להעניק.

1.5       במעגל המאוד קרוב הכמעט-נושק למעגל הקודם נכנסים ה-Best Friends. אלו שהם כמו אחים בשבילך, אלו שתמיד יהיו שם בשבילך, אלו שיתמכו בך, אלו שלא תפחדו לדבר איתם על הכל. זה יכול להיות בן אדם אחד, 2 אנשים שונים שלא מכירים אחד את השני או חבורה קטנה.

            מה שהכי חשוב (בשבילי) בשני המעגלים הראשונים הוא ההדדיות. באותה מידה בה אני אחלוק את חיי עם מישהו, אני אצפה מהצד השני לא להסס לדבר איתי על הכל גם כן. באופן ישיר, הקשר עם החברים הללו יהיה בתדירות גבוהה, לא משנה באיזה אמצעי: טלפון, מייל, מסרים מיידיים ופגישות תכופות.

2.      המעגל הבא הוא החברים הסמי-קרובים. אני לא אחלוק איתם מידע רגיש או אינטימי, דברים עמוקים מדי וכו', אבל אני כן אשמח לדבר איתם לעיתים תכופות על החיים באופן כללי, היום-יום ונושאים לא עמוקים במיוחד וקצת יותר "שטחיים" (אם כי לא לגמרי) ממעגל 1.5. מה שכן, אני עדיין אצפה מהקשר להיות קבוע (כשקבוע הוא לא לדבר פעם בחצי שנה). אלו אנשים שאפשר לצאת איתם לבלות (גם אם זה סתם לשבת אצל מישהו ולדבר), ולהעביר לא מעט זמן ביחד. גם כאן אלו יכולים להיות אנשים בודדים וזו יכולה להיות קבוצה מאוחדת מסוימת.

2.5       עוד קבוצת ביניים. חלק לא קטן מהחברים שלי בהווה שייכים אליה.

הקשר איתם יחסית קבוע, אני פוגשת אותם לא מעט בלימודים ואפילו יכולה לפטפט איתם בהרצאות. אבל אני לא אכיר את החיים שלהם באמת (לא מה הם עושים בשעות הפנאי או דברים אישיים יותר), וכשאני אצא איתם זה בד"כ יכול להיות נחמד, אבל לא במידה מספקת.

לכאן גם נכנסים לא מעט אנשים שברגע שנכנס קריטריון המרחק הפיזי (כלומר, לא מתראים מכורח הנסיבות) הקשר יתמוסס באופן מהיר יותר.

3.      למעגל האחרון שאכתוב עליו נכנסים בגדול מכרי ה"היי-ביי": אני מכירה אותם, יודעת איך קוראים להם ואולי כמה פרטים רנדומליים כללים (כמו מה הם עושים בחיים או מה הם לומדים). לעיתים אוכל לנהל איתם שיחה קצרה ושטחית, בעיקר אם יש עוד אנשים באיזור על מנת להניע אותה.

עבר מול הווה (בקצרה):

יש לא מעט אנשים שנעים ממעגל למעגל לאורך השנים. בייחוד קשרים קרובים שעם השנים התרחקו מסיבות שונות. יש מעגלים היברידיים של אנשים שאני אולי לא מדברת איתם באופן קבוע, אבל עדיין שמורה להם פינה חמה בלב, כך או אחרת. אנשים שאני כן מדברת איתם באופן קבוע, אבל פשוט לא יוצא לי להתראות איתם כמעט, ועוד.

שלב הממצאים:

הבעיה:

כיום, מעגל מס' 1.5 ריק אצלי לחלוטין.

יש כאלו שמסתדרים עם זה ולא שמים לב או לא אכפת להם. לי, בינתיים, זה די מפריע.

במעגל 2 נמצאים 2-3 אנשים (באופן מוזר, כולם קוראים כאן).

מרבית הקשרים שלי כרגע נעים על הקו בין 2.5-3.

באופן קצת יותר מפורט:

-          החברות מהתיכון:

אני אסתכל לאמת בעיניים: מאז סוף י"ב, מבחינתי נראה כי הקשרים דועכים. דרכינו התפצלו ונסיבות החיים הובילו אותנו למסלולים מעט שונים, גם אם דומים, ואורח החיים בשנים האחרונות השתנה. החל מהפיצול של שירות לאומי vs. צבא (כשלשתיים יצא אפילו לשרת זמן מה באותו בסיס), ובהמשך עם זה שהתחלתי ללמוד בטכניון לבד. באופן טבעי ומובן, לא התראיתי איתן באופן יומיומי והשיחות נהיו עם הזמן נדירות ושטחיות יותר.

פעם בכמה זמן יצא לי לדבר עם אחת מהן על חיים קצת יותר אישיים, אבל גם זה היה ממש מדי פעם.

במפגשים האחרונים (סוף אוגוסט, כשעד כה ניסיתי לסכם את 3 השנים האחרונות לפיסקה אחת) הרגשתי לא בדיוק קשורה (שזו בעיה כללית שלי בפני עצמה, אני עוד אכתוב עליה בהמשך), משהו שלא הייתי אומרת על השאר. העובדה שאני לא באמת יודעת מה חדש אצלן ומה קורה איתן משליכה באופן ישיר על כך שלרוב אין לי באמת מושג על מה השיחה ולאן היא זורמת, ולא פשוט להשתלב ככה.

-          יש 2-3 אנשים אנשים שאני מנסה לשמור איתם על קשר יחסית קבוע. כאמור, הם שייכים בעיקר למעגל מס' 2 מבחינת קירבה, אבל כמעט ולא יוצא לי להיפגש איתם פנים מול פנים סתם ככה. (בין אם בגלל מרחק פיזי ובין אם מחסור בתירוץ הולם או עוד חברים שיצטרפו, ועוד שלל סיבות שונות ומשונות).

-          ויש את ה+1 שאני לומדת לדבר איתו באמת על הכל, בכל תחום שהוא, ושיתוף הפעולה שלי וגם שלו מפתיעים אותי לטובה ואני אוהבת את זה. אני לא מזלזלת בקשר שכזה ולא רוצה לגרוע ממנו.

המטרה היא למצוא אנשים שאפשר לדבר איתם ולסמוך עליהם יותר ממה שאני סומכת על אנשים כרגע. בקיצור: מישהו או שניים שימלאו בהצלחה את מעגל 1.5.

~*~

בחלק הבא:

חברים לספסל הלימודים ועל הבעייתיות המסוימת שבקשר עם עתודאים

חבר'ה, קליקות, ואיך להרגיש קשורה אליהם בכלל?

המשך: יבוא.

זה לקח תקופת מה של שכנועים, בעיקר בגלל העומס שלי, אבל אימא הצליחה לשכנע אותי לבוא איתה להצגה. ולא סתם הצגה. "המלט" של תיאטרון הקאמרי שרץ כבר לא מעט זמן, אבל הבנתי שיחסית לראשונה יוצא להצגות בכל הארץ.

במרחק של 24 שעות אחרי, אני עדיין מוכנה להודות שהיה מצוין. לא יצא לי לראות את "המלט" בביצועים "קלאסיים" בעבר, זה בכל זאת הראשון שאני רואה, ועצם היותו עיבוד מודרני לא גורע כלל מהחוויה, להפך, לעיתים זה הוסיף. עצם הרעיון לשבת על הבמה עצמה, כאשר כל ההצגה מתנהלת מולך וסביבך היה מאוד מעניין. מגניב אפילו.

המשחק מצוין, ואיתי טיראן בתור המלט התגלה כשחקן מוכשר ביותר שמשלב על הבמה כשרונות מעבר למשחק. (ולא, אני לא מתכוונת ל'איזה חתיך!' (*) שנפלט לי בהפסקה כשאימא שאלה איך ההצגה בעיניי עד עכשיו, אחרי כמה דקות בהתחלה באמת מתחילים לשים לב לכך שהוא פשוט מתגלה כמוכשר מאוד).

בחלק נכבד מהזמן ניסיתי להתעלם מכך שאני צופה במחזה של שייקספיר ולהתייחס לכך כמו לכל הצגה רגילה, אבל היה לי קשה. היו קטעים שבהקשבה אליהם עלה חיוך קטן אי שם בפנים, בין אם הטקסט היה מעורר חיוך ובין אם לא, ופשוט חשבתי לעצמי: "שייקספיר... |מאוהב|". לקראת הסוף, כשהצלחתי ממש להיכנס לאווירה, הישמע הצעדים על במת העץ שהיא כאן מתחתי ומולי גרמה לי לדמיין את אותה סיטואציה רק כמה מאות שנים אחורה. ונדמה לי כי מדובר בפידבק חיובי למדי.

בקיצור, "המלט" של הקאמרי, מומלץ בחום. ממש בחום.

נ.ב. לפני שאני שוכחת - החיסרון היחיד בהצגה הזו היא שבכל זאת, שייקספיר נשמע הרבה יותר טוב באנגלית, למרות התרגום המוצלח לעברית, ובעצם אם נחשוב על כל שפה אחרת (התירגומים לרוסית מצוינים), זה עדיין לא יהיה אותו דבר.

(*) הוא יותר חתיך מקרוב, עם תספורת קצרה יותר מבתמונה של אתר הקאמרי, וכל עוד הוא לא מוריד חולצה וחושף את העובדה שהוא מאמן כנראה את הידיים בעיקר. לא, הוא לא שמן, בדיוק ההפך. הגוף שלו צריך לקבל קצת צורה. לעזאזל, די, אני אפסיק לדבר על זה, זה ממש לא קשור.

"ואלס עם באשיר", שהלכתי לראות בקולנוע בקמפוס (כי "סרט שזוכה בפרס כמו גלובוס הזהב ומועמד לפרסים נוספים, וכבר מציג ממש פה במחיר מצחיק צריך ללכת לראות.") עם אור, ענת וחברים ביום שלישי התגלה פשוט כ"לא" אחד גדול. נדמה לי שהפרט החיובי היחיד שיש לי לומר עליו הוא "כל הכבוד על הגימיק של ליצור סרט סוג-של-תיעודי באנימציה". וזהו, באמת.

עריכה, 16.1.2009 (כי רק עכשיו הצלחתי למצוא):

היו לא מעט קטעים טובים בהמלט, אבל הקטע הבא, בתזמון הנוכחי פשוט הצליח להעביר צמרמורת.

זהו אחד מהיתרונות של המחזות של שייקספיר, טבע האדם לא משתנה בהרבה עם חלוף השנים. התנהגויות שהיו בעבר, דרכי פעולה ומחשבות, נמצאים בקרבנו גם בימים אלו, ואני מאמינה שימשיכו להיות רלוונטיים בעתיד.

Act IV, Scene IV A plain in Denmark.

[...]

HAMLET    Good sir, whose powers are these?

Captain      They are of Norway, sir.

HAMLET    How purposed, sir, I pray you?

Captain      Against some part of Poland.

HAMLET    Who commands them, sir?

Captain      The nephews to old Norway, Fortinbras.

HAMLET    Goes it against the main of Poland, sir, Or for some frontier?

Captain      Truly to speak, and with no addition,

                 We go to gain a little patch of ground

                 That hath in it no profit but the name.

                 To pay five ducats, five, I would not farm it;

                 Nor will it yield to Norway or the Pole

                 A ranker rate, should it be sold in fee.

HAMLET    Why, then the Polack never will defend it.

Captain      Yes, it is already garrison'd.

HAMLET    Two thousand souls and twenty thousand ducats

                 Will not debate the question of this straw:

                 This is the imposthume of much wealth and peace,

                 That inward breaks, and shows no cause without

                 Why the man dies. I humbly thank you, sir.

Captain      God be wi' you, sir.

                 [Exit]

ובלי קשר, הרגע הבנתי ש"Good bye" שכולנו אומרים בסוף שיחה, הוא ככל הנראה סוג של התפתחות לשונית של אותו "God be wi' you" בסוף הטקסט הזה.

הרי כשאומרים אותו מהר זה נשמע מאוד דומה.

[הייתי צריכה ללכת ללמוד בלשנות.]

אני לא מהאנשים שמתעסקים בפוליטיקה, וזה מעולם לא היה הבלוג שדיבר בנושא.

אבל יש דברים שהם מעל ומעבר.

זה מצחיק, הפטריוטיות הזו שאני מגלה בעצמי עם השנים. היא באה יחד עם העובדה שקשה לי לחשוב על מקום אחר לגור בו כל חיי, קשה לי לחשוב על עוד מדינה עם מגוון נופים כמו כאן (גם אם אפשר למנות לא מעט מדינות עם נופים מרהיבים בהרבה), מגוון בני אדם שונים (לטוב ולרע, אך בהחלט לטוב) ואקלים נוח (כן, גם אני בוכה על חמסינים, אבל בסופו של דבר לא חם פה מדי, ולא קר פה מדי, אנחנו במקום די נחמד באמצע).

ואפשר להיטמע בקלות די רבה כיום בכל מדינה אחרת, אבל אין עוד מקום שאפשר באמת להרגיש בו "בבית", בייחוד שגם אם לא שומעים את זה המון כיום, האנטישמיות קיימת בלא מעט מקומות בעולם.

ועם כל הרצון שסוף סוף נוכל לחיות כאן בשלום ושלווה, לא לדאוג לחיילים בגבולות, לא לפחד מטילים שנופלים יום יום בשטחים של בני אדם שכל פשעם הוא לרצות לחיות כמו בני אדם, כואב לי רק מעצם המחשבה על החזרת שטחים תמורת הסכם שלום, בייחוד כשזה מגיע לנושא כמו הגולן.

ההתנתקות כאבה. תראו מה יצא ממנה, קסאמים שלא מפסיקים ליפול על עוטף עזה, ומגיעים עד אשקלון.

רמת הגולן, מעבר להיותה אחד המקומות המקסימים בארץ, מעבר להיותה פחות או יותר מקור המים החשוב שלנו, היא גם נכס אסטרטגי שאני פשוט לא מבינה איך ניתן אפילו לחשוב על לוותר עליו?

כן, זה נורא נחמד להגיד משהו בסגנון "אבל אז יהיה שלום עם סוריה, ולא יהיו מלחמות, אז למה עדיין צריכים את זה?". הבעיה היא, שכמה שכואב לחשוב על זה, ברור שעוד יהיו מלחמות, זה לא מקום שקל לחיות בו. והמדינות השכנות שלנו, גם עם הסכם שלום, לא הכי מסמפטות אותנו. האיבה תמיד נמצאת אי שם. כולם רוצים לחיות בשלום, אבל ישראל היא בסופו של דבר מדינה קטנה שצריכה לחשוב על האינטרסים שלה.

(אני גם לעולם לא אבין את העניין הזה, של לרצות מאיתנו, אחת המדינות הקטנות בעולם, שטחים תמורת שלום. כאילו שחסרים לסוריה שטחי אדמה. זה טיעון מאוד ילדותי מצידי, אבל אני נדבקת אליו מפני שבעיניי הוא נכון. הם יכולים לרצות להוסיף לעצמם את הגולן מטעמי אסטרטגיה (כי הרי הרבה יותר קל להפציץ את ת"א כשאתה יכול לירות מרמה גבוהה) וכמובן גם מטעמי "מלחמה על מקורות מים", אבל הרי אלו בדיוק הסיבות שבגללן אנחנו צריכים לרצות את האיזור לעצמנו, ולא לנפנף בו בתור קלף מיקוח.)

אני יודעת דבר אחד, שהייתי שמחה לחיות כאן את מרבית חיי. אבל אני יודעת שלא ארצה להישאר אף רגע מיותר, במדינה שמחזירה איזור כמו הגולן, תמורת הסכם שלום לכאורה.