שבוע ארוך כמו זה לא היה לי כבר הרבה זמן. הרבה מאוד זמן. ולא שלא היו שבועות ארוכים, הם היו ארוכים מרוב שיעמום. השבוע הזה הוא exeption נפלא שמראה עוד יותר מימי הסטודנט שכיף זה מעייף, אבל עדיין- ממש כיף!

יום ראשון 27.7.2007

חלק א': המקרה המוזר על כרטיס הסטודנט שעשה מינהור

יום ראשון הוא לא יום ארוך למדי, רק לעיתים משעמם. 2 הרצאות שהראשונה, של שעתיים, לא מובנת והשנייה, של 3 שעות, חוץ מהיותה לא נגמרת, מספיק קשה. אז קצת לפני תחילת ההפסקה הראשונה בהרצאה השנייה, פרשתי ממש לא בשיא, והלכתי לאמאדו, להגיש שיעורים בהסתברות. חשבתי שאחזור לפני שההפסקה נגמרת, אז הוצאתי מהארנק את כרטיס הסטודנט הישן, שמתי בכיס והלכתי לי לדרכי. הלכתי, וחזרתי. שום דבר מעניין (פרט אולי לקטע המצחיק שקיבלנו 10 (מתוך 10, אל דאגה) על גליון אחד, שההערה היחידה בו היא "נעלם לכם סעיף?!" על זה שהיה חסר לנו סימון לסעיף, ובעצם שילבנו שתי תשובות לאחת...). החזרתי את כרטיס הסטודנט לארנק, את הארנק לתיק וישבתי לי בשקט (שקט זה דבר יחסי..). בהפסקה השנייה, נמאס לי מההרצאה עם מרצה שהיה בכלל מחליף, לא אהבתי שהוא בעיקר הקריא משקפים שאין לי, אז הוצאתי את הארנק כולו מהתיק והלכתי לחוות המחשבים לבדוק האם יש את השקפים האלה באתר כדי להדפיס. מצאתי, אבל היה יותר מדי להדפיס, לא היה לי ממש זמן או כוח, אז חזרתי לכיתה, כשכניסה וביציאה, השתמשתי בכרטיס החדש. החזרתי את הארנק לתיק וזהו, סבלתי בשקט עוד שעה. אחרי שהכל נגמר, הלכתי לחווה אחרת, לשבת ולעשות את עצמי עושה שיעורים, או משהו כזה. אחרי יותר משעה, נכנס אחד האנשים שלומד איתנו בסמסטר, ונראה כאילו הוא מחפש מקום לשבת. הוא לא מצא, אז הוא סתם נעמד והסתובב, אז הסתובבתי רגע אחרוה כדי לראות מי תקוע באמצע שכזה. אחרי רגע הוא פתאום אומר לי: "נראה לי שהכרטיס סטודנט שלך בחווה השנייה." עכשיו, ארחי כל הפסקה הנ"ל, לא קשה להבין שהיה לי מאוד מוזר לשמוע משפט שכזה. אני יכולה להישבע שהחזרתי את הכרטיס לארנק, והארנק תמיד היה איתי. הוצאתי את הארנק מהתיק, והכרטיס הישן, אכן לא שם. "הוא על אחת העמדות למעלה." "O_O", עניתי, והלכתי לשם לחפש. המקום הראשון שחשבתי עליו הוא המקום שבו ישבתי בהפסקה קודם לחפש שקפים. המקום היה תפוס ולא היה שם זכר לכרטיס שלי. הלכתי לאט לאט, מנסה להסתכל על העמדות לראות איפה בכל זאת הוא יכול להיות, ולא מצאתי. כשכבר באתי לצאת מהחווה, נכנס הבחור ממקודם, וראה שאני לא מוצאת אותו, הוא כיוון אותי לאיפה שהכרטיס היה, וזה בכלל היה מוזר. הוא התגלה ליד עמדה באיזור מנוגד לחלוטין מאיפה שהייתי באותו יום. בכלל, זה איזור שאני בחיים לא יושבת בו, שלא לדבר שהכרטיס היה איתי כל היום ולא יכולתי לשכוח אותו שם לפני שבועות או משהו כזה. והוא עוד היה לא בעמדה שליד המעבר, אלא ליד חלון. בקיצור, במקום שלא רק שלא מצאתי את עצמי בו באותו יום, אלא בכלל אי פעם. זה היה ממש הזוי!

סיפרתי את זה לסשה, והגענו למסקנה שהכרטיס שלי למד לבד לעשות מינהור קוונטי דרך מחיצות הארנק. אה כן, אגב, הוא גם נמצא בכלל במחיצה שכזו, שאין מצב שהוא נפל ממנה תוך כדי הליכה או משהו, פשוט אין מצב.

לסיכום: הזוי.

חלק ב': Cultural 2

חזרתי הבייתה ונסעתי עם אימא לראות את ההצגה "סרט צרפתי" של בית לסין.

ובכן, היה חביב ונחמד. מחובתי לציין שאולי חוץ מהסצנה האחרונה, בכל אחת ואחת מהסצנות ידעתי לצפות מראש מה יהיה תוכן הדיאלוג, מה יקרה הלאה וכו'. שזה סוג של חיסרון.

אבל היה בהחלט חביב, אז אני לא אתלונן יותר מדי. העברת זמן נחמדה לשמה.

יום שני 28.7.2008

ערב בנות/פאב ביתי אצל ליז. או מה שעתיד להיזכר כ"הערב בו נהיה לי חם בבלטה"

ובכן, יום זה כבר התחיל די עייף, כי אחרי ההצגה הלכתי לישון קצת מאוחר, והייתי צריכה לקום מוקדם. יום שני יצא היחיד שאני מתחילה בו ב8 וחצי, וכל שבוע מחדש אני נזכרת כמה זה לא כיף.

חזרתי הבייתה ממש מוקדם (יחסית) והברזתי מתרגול כדי להגיע אליה כמה שיותר מוקדם. לקראת 5 וחצי נראה לי, זה אפילו קרה. תכננתי להגיע מוקדם כי לא בניתי על להישאר לישון כמו כולם. אחד הפאקים של טכניון ולימודים על הבוקר. אז הגעתי מוקדם, עזרתי לארגן דברים והספקתי לראות את הסרט "אראגון" בטלויזיה עד שכולן בכלל התחילו להגיע. (שזה אומר שכולן איחרו, ממש. )

עכשיו, אני לא יודעת מה בדיוק לספר, אבל היה ממש כיף. היה מלא אוכל ויותר חשוב מזה, היה מלא אלכוהול! בירות, וודקה ווויסקי, וודקה עם מיץ שיצר סוג-של קוסמו', וג'לי-שוטס! שיצאו מאוד מקוריים [] אבל נורא טעימים. ^^

היה כיף לראות את כולן, והיה כיף לראות את משחק הפנטומימה שהתרחש במרפסת הזולה החדשה. מסתבר שלא צריך הרבה אלכוהול, כדי שלחבורת בנות כמו שלנו יהיה הרבה יותר קל לנחש מושגים כמו "דוגי-סטייל" "אוגר חרמן" והרבה F words מאשר מושג פשוט ואקטואלי אחד כמו "התחממות גלובלית", שבשלב כלשהו כשלליז נמאס לצייר עיגולים גדולים באויר אחרי שכולם כבר ניחשו שמדובר במשהו שקשור ל"חם", היא ניסתה לגעת בריצפה, ואני ממש לא זוכרת מי הראשונה שאמרה את זה, אבל נפלט לאויר הצירוף "חם לי בבלטה", שמהיום, יאומץ בתור ביטוי נרדף להתחממות גלובלית, או למצב המגורים הטבעי לאורך מישור החוף. מהיום, במקום לומר "בוא'נה אח'שלי, איזה חם פה!" או "שיואו, הלחות הזו הרסה לי את הפן המאמם!" אימרו "חם לי בבלטה!" והכל יהיה ברור.

אחרי כמה שעות טובות של שטויות, והצעה מפתה לטרמפ על הבוקר, כך שאספיק לחזור הביתה ומשם לטכניון, נשארתי גם אני לישון. עכשיו הקטע הוא שמאוד קשה ללכת לישון ב2 בלילה עם הרבה אלכוהול בדם. לפעמים זה מרדים, בייחוד אותי, אבל איכשהו בקושי הצלחתי לישון והשעה 6 וחצי בבוקר מיהרה להגיע. עם כל האלכוהול במערכות, הרעלתי את עצמי עם כוס קפה ויצאנו לדרך חזרה לחיפה. שוב מצאתי את עצמי במצב העייף הזה, אך עם מספיק אדרנלין בדם כדי להמשיך לתפקד למחרת. לפחות רוב היום...

אני לא מאמינה שיצא לי לכתוב כ"כ קצת על הערב החברתי הכי שווה מזה המון זמן, אבל אוף, קשה לכתוב על דברים כייפיים!

הייתי גם מראה לכם תמונות מחורפנות, אבל גם ככה נראה לי שיצא עליי חוזה, אז אני אוותר.

אצלה יש כמה, שאני צילמתי, הידד לעצמי.

אבל חוצמזה, תראו איזה חמודים קיבלתי במתנה (בנוסף לערכה מפנקת שאני אכן אשתמש בה בסוף עונת המבחנים ועוד לא הספקתי לצלם):

אז... יום שלישי 29.7.2008

חלק א': במבה!!!11

עוד לפני כשבועיים קבעתי עם איש הפיצה (הכינוי נדבק מסמסטר שעבר, הצעות לכינויים רנדומליים לאנשים יתקבלו בברכה) שאנחנו חייבים להשיג במבה-נוגט כדי לטעום. הוא עבר באחד הימים בכל המקומות האפשריים בטכניון ולא מצא. אז בסוף השבוע שעבר הוא אמר שהוא יקנה במבה ליד הבית ויביא. אמרתי "טוב נו" בלי יותר מדי ציפיות, וביום שלישי, כשהגעתי לחווה, דבר ראשון הוא קופץ עליי עם שקית במבה נוגט! ייאי! הוא אפילו לקח ממש קצת ואמר שזה בשבילי. כיף (:

האמת, הטעם בהחלט מוזר, אבל אני אוהבת את השילוב של מותק-מלוח בבת אחת, אז זה היה טעים.

במבהההה!

חלק ב': ערב טוסטים, ריקודים ושיעורים מציקים

יום שלישי הוא אחד הימים הארוכים ומייגעים בשבוע. ישבתי עם עיניים חצי עצומות בכל התרגול בהסתברות וזה בערך אמצע היום. אחרי שהיום נגמר, ניסיתי להספיק לרפרנס שיעורים מסשה במציק, ומצאתי את עצמי גם בדירת העתודאים כי קבעתי עם צ'ירי, שהייתה אצלם, להתכונן למבחן ההו-כה-מסובך בריקודי-עם. [shoot me.]

עם כל העד שלקחתי את השיעורים, ועד שהצקתי ליו' וצ'ירי והתאמנו והכל, יצא שנשארתי אצלם עד הארוחת ערב-לילה שלהם, שכללה את הספיישל טוסטים שלהם.

"קנינו שתי כיכרות לחם ו2 חבילות גבינה, נראה לכם שזה יספיק?" ... "לא."

הטוסטים אמנם יצאו נורא טעימים, והיה נחמד לשבת ולפטפט, אבל רק בחצות חזרתי הבייתה, ורק לקראת 1 הלכתי באמת לישון.

יום רביעי 30.7.2008

כמו שחזיתי בערב שלישי, למרות שאמרתי את זה בצחוק, כמעט איחרתי ל"מבחן", נו, בלי מרכאות, בבוקר. השעון המעורר צלצל כמו שצריך ב-8, פקחתי את העיניים ועצמתי אותן בחזרה. לאחר זמן לא רב שהרגיש לי כמו רבע דקה פקחתי אותן שוב, שמעתי את אימא מדבר בטלפון מהסלון ועצמתי אותן שוב, ממש רק לרגע. כלומר, עד 10 בבוקר, אז אימא החליטה לבדוק האם הכל בסדר איתי. התארגנתי הכי מהר שאפשר (כלומר: נראיתי ממש זוועה, יותר מבד"כ כל אותו יום) ואיכשהו אפילו הגעתי עד 11 לטכניון. המבחן עצמו לא היה יותר מדי מסובך חוץ מהעובדה שעד עכשיו תמיד רקדנו עם הפסקות באמצע, ופתאום היה צריך לשרוד 5 ריקודים, חלקם די מהירים ולא פשוטים עד כדי כך, רצוף. עם הפסקה ממש קצרה באמצע, ואח"כ שוב אותם 5 רצוף. לא שיא הכיף, אבל העיקר שעבר. אני מקווה שהוא זוכר שהציונים צריכים לנוע בין 90 ל-100...

יריד חוברות

בצהרי יום ד', אחרי שהייתי פחות מרבע שעה בסדנת מיתוג (נו נו נו לעצמי) הלכתי עם צ'ירי להסתובב בצהרי יום ד'. לפני שלכנו לחפש לה חולצות (לא מצאנו, דוכן הבגדים היחיד שאנטי מדי ולא באמת ניתן ללבישה יומיומית, בטוח לא הכאילו חולצות שם) עוד הספקנו לאכול הרבה אבטיחים, ויו' תרם לי את השובר לבירה שלו. שלשם שינוי אפילו לא הייתה גולדסטאר! (הידד, מישהו שם למעלה מתחיל להקשיב לי. איכשהו. אמנם יש לאן להתקדם, אבל לפחות זה.) מה שגרם לי להצטער שאני לא סוחבת את המצלמה לכל מקום באמת זו העובדה שבקבוקי הבירה היו מונחים בתוך בריכת תינוקות מתנפחת עם מים קרים וקרח בתוכה. המראה היה משעשע נורא, כשעמדה ליד זה עוד בריכה עם אבטיחים. הר קטן של אבטיחים. נחמד ^^

אז הספקתי לאכול קרטיב רמזור (ולצבוע את הלשון בצבעי מאכל מסרטנים כנראה), לשתות כוס של טובורג (אמרתי לזה שמזג שלא אכפת לי בין טובורג לקרלסברג, בתגובה הוא אמר במבט לא מאמין "איך לא אכפת לך?" וניסיתי בדרכי הלא מוצלחת אמנם להחמיא על כך שזה לא גולדסטאר, אבל זה עדיין לא משהו שבאמת משנה לי, אני אוהבת דברים אחרים.), הייתה אחלה מוזיקה, ואני חושבת שבמצטבר אכלתי לפחות איזה חצי אבטיח. oO

אז אמנם הברזתי מסדנא חשובה, אבל הדברים האלה לא קורים הרבה והיה בהחלט נחמד.

בערב, אחרי שעה וחצי בחווה, ואחרי שכבר חנכתי לעצמי את פינת הקפה החדשה בפקולטה במחשבה שצפוי לי ערב ארוך מול המחשב, נשברתי, חטפתי געגועי בית, ונסעתי הבייתה. ההרגשה הייתה ממש כמו ביום ראשון, לחזור הבייתה מהלימודים אחרי שכמה ימים לא הייתי בכלל בבית, וזה די ככה.

והיום, חמישי, למי שאיבד את הספירה, היה יום מהיר שכזה.

חטפתי כאב גב די רציני בהרצאה בשדות, ובמקום ללכת לחווה ללמוד [ולפצות על כל הכלום של השבוע], חזרתי הבייתה ונשכבתי במיטה לנוח.

ואני חושבת שרוב שאר הזמן עד הערב, הלך על לכתוב את הפוסט הזה, שהיה חייב להיכתב.

השבוע העמוס עוד לא נגמר, במוצ"ש הופעה של כנסיית השכל בקיסריה, ואני ממש מקווה שיהיה טוב.

שיהיה לכולם סופ"ש מושי-מושלם!

ביום רביעי, החלטתי להיזכר בהיותי אדם תרבותי כשאני רוצה, והלכתי עם אימא להצגת תיאטרון. עוד אחת מחכה לי ביום ראשון, אבל בינתיים, הרשו לי לספר לכם, ש"הבן הבכור" של תאטרון גשר, היא מההצגות האלה שאסור לפספס.

ההצגה הרוסית במקור, עברה עיבוד שמתאים במיוחד לארץ ועדיין נשארה משעשעת וטרגית במקומות הנכונים.

הבימוי מצוין, אני נהנית לראות שהבימוי לא נגמר במשחק ובתפאורה אלא מגיע עד לפרטים הכי קטנים (הכיסאות בבית, שמתאימים בכמות רק לבני המשפחה וכל כיסא נוסף הוא שרפרף או משהו מאולתר, האופן שבו משה איבגי, שמשחק את האבא מקלף את התפוח, שגרם לי, וככל הנראה גם לאימא, לשבת בעיניים פעורות מתדהמה כי ככה בדיוק סבא שלי קילף תפוחים ועוד הרבה פרטים קטנים שמשמרים את הסגנון הרוסי איכשהו), וחוץ מהבימוי גם המשחק מצוין. (ועם בן בכור שנראה ככה גם אני לא הייתי מתנגדת לאח שכזה ^.~)

משה איבגי בכלל ראוי לח"ח על המשחק ועוד יותר על הרוסית שלו. הוא מצליח לדבר לאורך כל ההצגה בעברית עם מבטא רוסי מרשים, וברוסית שוטפת, בלי טיפת מבטא ישראלי. כשהוא רק עלמה לבמה בתחילת ההצגה, ולא זכרתי מראש מי שמחק בה, חשבתי לעצמי "היי, זה משה איבגי!", וכעבור דקה כשהוא מיד מדבר רוסית עם השכן שלו, בהצגה, המחשבה ההיא התערערה, כי ממש לא ציפיתי לאמינות שכזו עם הרוסית.

העלילה עצמה מאוד מעניינת, אימא סיפרה לי על הבדלים בין המקור לגרסא הזו, אבל הם נדרשים על מנת להתאים את הסיפור לזמנים כיום ולארץ בכלל.

בקיצור (כי אין לי הרבה זמן מול המחשב כאן ברופין), נהניתי מכל רגע, ואני ממליצה בחום. בין אם יש לך יום פנוי או לא, זה בהחלט שווה את זה.

אתמול גם היינו בהופעה של פורבידן. לא שמעתי אותם המון זמן, וגם היו כל מיני תקלות בדרך, ויחד עם זאת, החבר'ה משתפרים מפעם לפעם, כיף לראות את זה.

[זה מעניין, המעבר הזה, בין הצגת תיאטרון להופעת מטאל ב24 שעות... ]

שאני אתחיל מיום שלישי, שבו ברחתי כמה שיותר מהר מהגהנום כדי לחזור הבייתה ולמצוא אותו שם?

נהה....

נתחיל מערב שלישי (15.7.2008), בו קוויקי המקסים לקח אותי למסעדה הזו, כדי ששנינו נחגוג שנתיים.

עכשיו, בואו נעצור רגע. כי המקום הזה בהחלט שווה איזכור של יותר מלינק וזהו.

נתחיל מהמיקום האסטרטגי בעל הנוף המקסים, הכיסאות שהתחת הלא קטן שלי כ"כ נהנה לשקוע בהם ולנוח תוך כדי ישיבה, והעיצוב הנקי, אולי קצת פשוט, אבל מאוד יפה של המקום (אהבתי את המנורות מעל הבר, שמסתובבות לאט לאט ויוצרות תאורה שמזכירה נרות). נמשיך עם העובדה שהשירות רחוק מלכלול מלצריות צעירות שבאות אליך כל דקה וחצי לשאול אם אתה מוכן כבר להזמין או סתם להציק, מגיעים אליכם עם חיוך מנומס, עם מינון מאוד מדויק של הגעה לשולחן למטרות הזמנה ומינון מדויק של לעזוב אתכם לענייניכם בלי להציק באמצע סתם ללא סיבה, פשוט תענוג (הם לא סתם קיבלו את הטיפ הכי נדיב שאי פעם חילקנו, כמדומני).

ועכשיו, נמשיך עם האוכל.

המנות הראשונות כללו אמפנדס במילוי פירות-ים ופטריות מוקרמות בגבינות שונות (שזו מתחילה להסתמן כמנה שנזמין בכל מקום שרק יגיש לנו אחת כזאת ). הפטריות המוקרמות היו מאוד טעימות, אבל מה ש"הפתיע" היו האמפנדס, שמן הסתם רגילים למצוא בהם סתם בשר. המילוי שמשלב פירות ים יצר מנה טעימה ולא צפויה, ואפילו הרוטב התאים בול. התחלה טובה. (:

לעיקריות קוויקי הזמין סטייק אנטריקוט, שהתגלה כבעל טעם מיוחד (אח"כ המלצר גילה לנו שזה בגלל שהוא מנתח בשר מקומי ולא מיובא כמו ברוב המסעדות), ואני לקחתי, בהמלצתו של אותו קוויקי הנ"ל [] את אחת המנות המומלצות של המקום: קלאמרי ממולא בסגנון יווני (שאלו בעצם רצועות קלמרי, ממולאות בגבינות עם עגבניית שרי בקצה). גם על המנה הזו בא לי לעצור רגע, פשוט כי מדובר במנה ייחודית שלא ראיתי כמוה במסעדות מהסוג (לא שהספקתי להיות ביותר מדי מסעדות מהסוג, אך ניחא). כמו שהמלצר הזהיר, צריך לאהוב קלאמרי, וצריך לאהוב גבינות כדי לאהוב את המנה הזו. למזלי, אני אכן מתאימה לקטגורייה, כי זו מנה שלא הייתי רוצה לפספס. חוץ מהעובדה שבפני עצמו זה רעיון טעים למדי, ההגשה היפה (שגרמה לי להצטער שאני בלי מצלמה) כוללת את אותן רצועות מונחות על רוטב סויה מפוספס על הצלחת, עם רוטב פסטו מסביב, ועל הקלאמרי רוטב צ'ילי מתוק. שלושת הרטבים האלו הם לא משהו שהייתי חושבת לשלב ביחד, בחיים לא. טעמים שונים אחד מהשני, כשבעיקר הפסטו ידוע כשתלטן. אבל הוא מגיע בדיוק בכמות הנכונה, וגם שאר הרטבים באים בדיוק במינון הנכון ליצור שילוב מושלם עם הכל. טעים טעים, ושוב פעם, טעים. (אגב, במבט ראשון היא יכולה להיראות אפילו קצת קטנה, אבל אחרי כמה ביסים מגלים שהיא אכן ממלאת יותר ממה שנראה לעין.)

לאחר כמה "אוי..." שנפלטו לשנינו (כאשר "אוי" היא מסורת שהתחילה ביטבתה בעיר בסביבות החופש הקצר שהיה לי לפני תחילת הלימודים בטכניון, ומטרתה לסמן מסעדה שמגישה הרבה אוכל טעים) הגיע גם הקינוח, שהיה סוג של איבוד בתולים שכן מעולם לא אכלתי קרם ברולה בחיי. (כן כן.) דבר ידוע הוא שיש הרבה בורות עמוקים בהשכלה שלי, וקרם ברולה היה אחד מהם עד ליום שלישי. אז הנה עוד קינוח שלא אתבייש להזמין מעתה ולהאה במסעדות. אה, כן, כמובן- היה טעים! ^^

כל הערב לווה בנוף היפה מסביב (ואפילו ב-3 אניות של חיל הים שאו שהתאמנו או שבאמת חיפשו משהו במפרץ, כי מדי פעם הן לא התביישו לסנוור אותי מלמטה) ובחוויה מהנה במיוחד.

מקום לזכור. (:

[ולפני שאני אקבל מכות, תודה לאראמיס שהמליץ לקוויקי על המקום הזה ^^ ותודה לקוויקי שלא גילה לי עד הרגע האחרון מאוד לאן הולכים, כי אני אוהבת הפתעות.]

יום רביעי (16.7.2008) בבוקר עוד מצאתי את עצמי לשעתיים בטכניון, ואח"כ עוד יצאתי לשליחות מטעם אימא לקניית אוכל, אבל לא נורא.

בערב יצאנו קוויקי, אני ואימא (כן כן, היא הייתה שם. יומיים. ועוד בבמה האלטרנטיבית (בעיקר) ביום הראשון, עם דרישה לבמת מטאל ביום השני במקום הבמה הערבית. ) לעבר הטכניון. במעלית עוד במקרה פגשנו מישהו שגר בבניין, מסתבר שהוא לומד לתואר שני בהנדסת חשמל בטכניון עכשיו, והוא גר כמה קומות מעליי (יעיל, לעתיד, אם אני בכלל אצטרך לנצל את זה..), אז היינו נחמדים והקפצנו אותו עד זיו. בסביבות 7 וחצי הגענו ומסתבר שממש לא באיחור (זה מנהג כזה, להתחיל הופעות שעה אחרי מה שכתוב בתכנייה), אז הסתובבנו טיפונת בין הדוכנים בשדרה, פגשתי 2 אנשים שאני מכירה, וכשקוויקי התחיל להרגיש ממש לא שייך עזבנו והסתובבנו לבד, עד שהגענו די להתחלת ההופעה של בית הבובות. שמזל שנגמרה מהר. אני לא יודעת אם זו העובדה שעוד לא ממש החשיך אז, בסביבות 8, או שסתם השירים שלהם כאלה, אבל היה די משעמם. כ"כ משעמם שאפילו לא טרחתי לצלם (ואני לפעמים מצלמת כדי להבריח שיעמום, אבל זה אפילו לא היה שווה את זה...)

כשנגמר השיעמום בדיוק הגיע סר חופש, ככה שהלכתי לפגוש אותו ולהעביר את הכרטיסים שלו שהיו אצלי (מעניין למה P:). מה שכן, השארתי את קוויקי לבד מול הבמה כך שאצתי רצתי אליו בחזרה, שחלילה לא ירגיש מנודה.

אח"כ (מעתה והלאה "אחריהם או אח"כ" כשמדובר בהופעות זה ציון זמן של לפחות 40-45 דקות רווח) עלו לבמה הדג נחש שהצליחו להקפיץ והתחיל להיות נחמד.

אחריהם עלה עברי לידר, שמבחינתי נתן את ההופעה הכי שווה בכל הערב הזה. כיף לראות אותו ("עברי תוריד חולצה!" ), לא פחות כיף לשמוע אותו שר (או באמת אומר "חכו שנייה" לבנות שצורחות עליו לעשות להן ילד ) והאנרגיות אכן מדבקות.

אחרי ההופעה שלו התחילו לכאוב לנו יותר מדי הרגליים, והגב, וכל איבר שמטרתו הישענות על גדר ועמידה, אז החלטנו לוותר על המקומות האסטרטגיים תמורת מנוחה על הדשא מאחורה. תוך כדי פגשנו את צ'ירי ויו' החבר, וישבנו איתם קצת, ובהחלט היה נחמד. אפילו הלכנו להציץ בדוכן של עמותה כלשהי לחתולים (והחלטתי שכשאני עוברת לדירה משל עצמי אני קונה את השלטים שהיו שם לחדר שירותים ומקלחת, זה היה חמוד.)

את משינה ראינו כבר מאחור יחסית, העיקר ששמענו והיה נחמד עד שממש מתו לי הרגליים והלכנו לשבת די בצד. עדיין שמענו את ההופעה שהתקצרה בעיקר בגלל הרעש מפפסי, אבל גם הרגשתי שהם במילא לא נותנים את המקסימום שהיו יכולים לתת.

בדרך החוצה, בסוף כבר, פגשנו את אור וענת לרגעים ספורים. קוויקי היה די רעב ולאור הייתה בדיוק את ההפתעה שהיינו צריכים, קרפ על חשבון האגודה. ^^

תמונות תמצאו כאן.

והיה לילה, ויהי בוקר יום ראשון.

"יהי בוקר" זה אנדרסטייטמנט ללקום ב1 וחצי בצהריים ועוד להיות עייפים (ככה שבאמת טוב שלא קניתי כרטיסים למסיבת בריכה בסוף).

ויהי מהר מאוד שוב ערב (17.7.2008), ושוב קוויקי אנוכי ואימא הגענו לטכניון.

להופעה הראשונה, של הג'ירפות, הגענו די לקראת הסוף (אשמתי, ניסיתי להכניס 2 אנשים טובים וזה לקח זמן, ותודה ענקית לאור בעניין הזה.), אבל עדיין הספקנו לשמוע איזה 2 וחצי שירים, ובעיקר לראות את הסולן שלהם אונס צלמים ומאבטחים, היה משעשע.

אח"כ עלו לבמה כנסיית השכל [] שאירחו את פורטיס. היה שווה, גם אם אני משוחדת כבר בכל הנוגע אליהם. אחלה הופעה.

מה שמעניין הוא, שזו הופעה שלישית שלהם שאני רואה השנה (הרביעית, בקיסריה, באה ממש בקרוב) ואף הופעה היא לא כמו הקודמת! אני איכשהו נופלת כל פעם על הופעה שונה במקצת. הראשונה הייתה בפסטיבל האירי בת"א. שם כל העיבודים היו לא רק עם 18 נגנים, אלא עם עיבוד בסגנון אירי, במיוחד בשביל הפסטיבל. הפעם השנייה הייתה ביום הסטודנט ברופין, שם הם אירחו את פורטיס והיו עם 13 נגנים (נראה לי שספרתי אז 11 אבל לא משנה), שונה מהפעם הראשונה. הפעם השלישית ביום חמישי, אמנם הייתה עם פורטיס אבל משום מה (למרות הפרסום) הם היו בלי הנגנים שלהם, והצטרף ללהקה רק נגן כלי נשיפה אחד, כך שכל השירים נוגנו בעיבוד המקורי שלהם. שאגב, היה חוויה חדשה בשבילי כי לא שמעתי אותם עד כה כך. שמעתי רק את העיבודים החדשים ל'אוטוביוגרפיה' שכללו את כל כלי הנגינה הנוספים. ועדיין, היה שווה. (את ההופעה הבאה שלהם, אני אראה בכלל עם 40 נגנים, מה שאמור להיות בכלל מאוד יפה בעיניי, וכשזה בא חוץ מפורטיס גם עם קרן אן, אמור להיות מעולה).

עכשיו, רגע על פורטיס, AKA "פורטיס המשוגע". הוא אכן משוגע, ומביא המון אנרגיות לבמה. א-ב-ל, אני לא אוהבת כשהוא שר שירים של הכנסייה. תהרגו אותי, אבל כמו שאימא שלי ניסחה את זה יותר טוב ממני, כשהוא שר איתם "ואת מתפשטת", אני פשוט לא מאמינה לו. כשיורם, הסולן של הכנסייה שר את זה, מרגישים בקול שלו איך הוא מתכוון לכל מילה. כשפורטיס שר את זה, הכל הצגה אחת גדולה, וזה סתם בשביל השואו. יש שירים שהיה עדיף לא לערב אותו בהם, זה סתם דוגמא לאחד מהם. אני לא נגד לשלב אותו בהופעה, הוא באמת מביא אנרגיות שונות, אבל אולי עם שירים משלו בלבד. את השירים של כנסיית השכל, שהם ישירו בעצמם, כמו שהם עושים מעולה.

אחרי שסיימנו להנות מהכנסייה (ולפחות אני הייתי מוכנה לעוד קצת..) עלו החברים של נטאשה. אותם לא כזה יצא לי לשמוע לפני כן, אבל גם היה נחמד. אהבתי שאת כל השירים שאני מכירה ריכזו בסוף, לא אהבתי דבר אחד, שקשור יותר בי. ההופעה שלהם הייתה די ארוכה וכבר הייתי לא מעט שעות על הרגליים. כאבי הגב התחילו ממש להרוג אותי וגם הרגליים לא יכלו לסבול יותר. אין לי מושג איך שרדתי בעמידה עד סוף ההופעה. בכל מקרה, היה יפה. באתי עם אפס ציפיות להופעה שלהם, ונהניתי לשמוע את השירים, גם כאלו שאני לא מכירה. אהבתי גם את השילוב של כלי הנשיפה שנתנו לזה טאץ' ג'אזי שכזה. יפה.

ולבסוף - היהודים ^^ שנתנו בראש וגם היו ממש טובים. הדבר היחיד שהיה חסר לי זה אולי הופעה טיפה ארוכה יותר מצידם עם תוספת של עוד כמה שירים מ"פורטה".

אבל זהו, היה ממש כיף, וכשזה נגמר ב2 ורבע בערך, עוד הרגשתי (למרות העייפות הפיזית שאיכשהו בסוף כבר התעלמתי ממנה) שאני עוד מכונה להישאר לרקוד עם סקאזי ברקע (כן כן, אני יודעת שאני אצטער על המשפט הזה בעתיד). אבל נסענו הבייתה, וכך נגמר לו אמצע-לקראת-סוף-שבוע מהנה ביותר. (קוויקי, אלוהים יודע איך, עוד הצליח לנהוג הבייתה ב3 בלילה.)

תמונות מערב חמישי תוכלו למצוא כאן (קצת ג'ירפות וכנסיית השכל בעיקר) כאן (החברים של נטאשה והיהודים) וגם כאן (בעיקר היהודים).

Misc. של פלוסים ומינוסים:

+ אני לא יודעת אם זה קשור, אבל אולי זה עזר. בכל הימים שלפני יום הסטודנט, בכל הדיבורים עם אנשים בחווה או מחוץ לה, לגבי מי בא למתי ולמה, אמרתי לאנשים לחפש אותי בשורה הראשונה, כי אני באה בשביל ההופעות ליומיים. לא ציפיתי שזה באמת יקרה, ידעתי שאני אהיה היכנשהו מספיק קרוב, אבל זה בהחלט שווה להיות בשורה הראשונה בכל ההופעות שרציתי להיות בהן בשורה הראשונה, בשני הימים.

- בגלל הסעיף הנ"ל, הפסדתי חלק מההווי של פסטיבל הסטודנט שכלל מינגלינג בלתי פוסק בין כל האיזורים והמתחמים השונים וחיפוש אנשים מאסיבי (והיה את מי לחפש, בעיקר ביום הראשון) ככה שיצא שאת כל מי שאני מכירה והיה שם, פגשתי בממוצע ל-40 שניות בערך. (וזה רק אלו שהצלחתי לראות, אני יודעת שהסתובבו עוד אנשים שאני מכירה ולא ראיתי). נכון שהיה כיף בהופעות עם קוויקי לבד והכל, אבל סתם כיף לפעמים גם להסתובב במתחמים השונים ולהסתובב עם כמה אנשים בבת אחת.

+ כמו שניתן להבין, גם אם לא הייתי רוקדת סלסה באמת, וגם אם לא הייתי מתיישבת לעשן נרגילה תוך כדי צפייה בסרטים מצוירים (אמא שלי טענה שנקרעה מצחוק כשראתה את המתחם של יס פלאנט), או טריילרים, מה שזה לא היה, אני אוהבת את הרעיון הזה של מתחמים שונים שפרוסים לאורך כל השטח, ונותנים מענה לקהל השונה והמגוון שחי לו בטכניון. ח"ח על המסורת הזו.

+ בכלל, ח"ח על עניין "פסטיבל הסטודנט" ולא "יום הסטודנט". יומיים של הופעות ועוד מסיבת בריכה באמצע (השנה ויתרנו) זה דבר שווה.

- חיסרון בשורות ראשונות הוא כמות הצוציקים שנמצאים מסביבך ואיכשהו מנסים להידחף.

- מינוס עיקרי: עצם קיומם של הצוציקים! על הכרטיסים וגם בדפי המידע והכל כתוב שהכניסה מגיל 18 ומעלה. ביום הראשון, בהתחלה, עמדה לפנינו שורה שלמה של ילדים שספק אם חגגו 14 בכלל והיו נמוכים ממני בראש וחצי. ביום השני ראיתי לא מעט בני 17 (הם אמרו לידנו שהם בני 17), וזה עוד מילא, כשעוד מסביב ראיתי ילדים שבטוח, אבל בטוח לא עברו את ה16 או רחוקים מזה. זה בכל זאת פסטיבל הסטודנט, לא עיר הנוער.

+ היתרון השנה הוא שאיכשהו בכללי, היה מסביבנו קהל הרבה יותר מנומס מבשנה שעברה, כולם נהנים ובלי דחיפות מיותרות. (שנה שעברה זה היה די סיוט :/)

- עוד חיסרון לשורות הראשונות: את איכשהו מוצאת את עצמך ביותר מדי צילומים של הקהל. מה שכן, אם לא יודעים לחפש אותי גם לא תמצאו בין כל הפרצופים הקטנים שם.

+ יתרון, מבחינתי לפחות, לצד הימני של הבמה, מצלמת הרחף לא מגיעה לשם ואת לא מוצאת את הפרצוף שלך מרוח על 2 המסכים הגדולים בצידי הבמה.

זהו, נגמר הכיף, ואמנם צפויים לי פה ושם אירועים חיוביים, צריך לעשות את הסוויץ' בראש ולחזור לשיגרה.

כל אתמול (שישי) הלך לי על לישון בעיקר, ואיכשהו לסדר את השעון הביולוגי חזרה. זה לא ממש הצליח בהתחשב בעובדה שבקושי נרדמתי, ובקושי הצלחתי להרים את עצמי הבוקר גם אחרי קרוב ל-9 שעות שינה, אבל זהו. שיעורים, לימודים והשלמות פערים, here I (don't really) come.

=^_^=

העיצוב החדש של נענע התאים את עצמו לבלוג שלי.

ולחשוב שלפני כמה ימים רציתי להחליף את העיצוב בבלוג, זהו, עכשיו זה נדחה בעוד קצת! P:

[אבל דוגרי, מה זה האפור הזה?!]

יום הסטודנט היה כזה שווה!

[פוסט מחר. ^^]

אתם לא תאמינו איזה כיף היה לי עכשיו איתו.

ואיזה כיף עוד יהיה בבערך יומיים שנשארו לנו כאן יחד.

אם הייתי חושבת עכשיו על לכתוב פוסט אמיתי, הייתי מספרת לכם איזו מסעדה שווה ביקרנו ואיזה יופי היה (והייתי גם כותבת הרבה על איזה טעים היה).

אני לא אעשה את זה, כי זה אומר שאני מייבשת את הבחור שמצליח לסבול אותי ואת השטויות שלי במשך שנתיים נכון להיום, ותאמינו לי שזה ממש לא מגיע לו עכשיו.

אז הלכתי להיות מארחת מבדרת, כמו שאני אמורה להיות.

2 קטעים ישנים:

***

אחרי ההצהרה של אימא, על כך שקנתה לעצמה מערכת סטריאו ענקית על גלגלים ולא אוטו חדש, היא התחילה במרתון של "בואו ניקח דיסק ממדף הדיסקים של הבת שלי ונשמע כל שבוע דיסק אחר". סבבה. היא אפילו לקחה דיסקים שהיא קנתה לעצמה בעיקר.

אז באחד השבועות, מצאתי את עצמי נוסעת עם אימא באוטו כשברקע רועש לו דיסק של Faith No More.

החלפת התפקידים של הורה-טינאייג'ר מעולם לא הייתה בולטת כל כך כמו ברגע שבו אני ביקשתי להחליש קצת את הרעש הזה.

***

הייתי צריכה ללכת ללמוד בלשנות. תודו שרק סוג-של-גאון יכולה לעלות ב-11 בלילה על הקשר המילולי בין המילה האנגלית ליום שבת (Saturday) למילה האנגלית לרוויה (Saturation).

עליתי על זה תוך כדי הלימודים למועד ב' במל"מ (שנמשכו פחות מ24 שעות מכורח הנסיבות), כשראיתי שבדף הנוסחאות מקצרים את המילה רוויה לSAT, בדיוק כמו שביומן (או על חבילת הגלולות הקרובה למיטתכן, אבל ששש.) מקצרים את יום שבת לאותו קיצור, SAT.

ואז עליתי על הקאטץ', שביום שבת אלוהים נח, כי העולם כבר היה רווי בכל הבריאות שלו. הבריאה הגיעה לסוג-של-רוויה ולא נותר מה לעשות, אז הוא הלך לנוח.

(מי יודע, אולי המחשבה הרגעית על הבחור מלמעלה גרמה לי לעבור את הקורס. ^.~)

***

חוץ מזה, זה עבד לי גם עם רוסית, כשגיליתי את הקשר המשעשע בין המילה להשוויץ (хвастатся , אם כתבתי את זה נכון בכלל) ל"לנפנף בזנב", או לכשכש בו, מה שעושה לכם את זה, זה פשוט דומה מדי! וגם אם זה משעשע רק אותי, אני שמחה. P:

הידעתם כי 24 שעות הן בהחלט מעט מדי זמן ליממה? יש לי יותר מדי דברים להספיק. :(

יום יבוא ואבין למה אני לא מממשת את הפוטנציאל שלי.

ולכל מי שחולף לו כאן - שיהיה שבוע נפלא!

=^_^=

האם את לחוצה ממבחנים?
כמעט תמיד.

מה היה הציון הכי נמוך שלך?
חחח... לפני שעשיתי את החצי-מבחן בשדות ביום שני או אחרי?

נראה לי שהציון הכי נמוך שהצלחתי להוציא אי פעם היה איזה 38 במועד א' בפורייה. oO
ילדים, אל תיגשו לא מוכנים למבחנים.
(מסתבר שיש גם חסם תחתון לאחוז ההצלחות שהטכניון מוכן לסבול.)

מה היה הציון הכי גבוה שלך?
במבחן, אי פעם, 100.
אם לדבר על הגלגול הנוכחי, של הטכניון, ומעבדות לא נחשבות, נראה לי שהציון הכי גבוה שלי הוא בכל זאת באלגברה.

האם את לומדת למבחנים?
כמו שצריך - לא.

האם זה מפריע לך כשאת מקבלת ציונים גרועים?
כמובן.

לדעתך, האם את מזלזלת במורייך?
רק במרצים שממלמלים יותר מדי ולא באמת מלמדים.
מרצים טובים, והיו לי כאלה, מקבלים את מלוא ההערכה האפשרית.

עד כמה את מקשיבה בשיעור (1-10)?
7.5 אולי...
זה תמיד נגמר ב"העיקר הכוונה"

האם את אוהבת ללמוד?
בעיקרון כן.
בעיקר שעכשיו, עם כל כמה שזה קשה, מתחיל אפילו להיות קצת מעניין.
הקטע הוא שלפעמים מרוב זה שקשה, זה פשוט לא מעניין ולא כיף. אבל אומרים שזה עובר.

[הידעתם שפוטושופ הוא בכלל התמרת פורייה אחת גדולה?! - אני כ"כ הולכת לשרשרת של עיבוד אותות ותמונות...]

מהו ממוצע הציונים שלך?
נקסט.

האם נכשלת פעם במבחן? כמה קיבלת באותו מבחן?
אוהו.
כן.
הכניסו כאן ציונים אקזוטיים בין 38 ל-55 כרצונכם.

הבחן באותות ומערכות היום היה... מעניין. כן, אני לא מאמינה שאני כותבת את זה על בוחן. בעיקר כזה שאין לי מושג האם בכלל הצלחתי לענות עליו נכון. אבל הנה דוגמה למקצוע שמתחילל הראות איכשהו קשור למשהו מבלי להיות יותר מדי קשה. הוא לא כזה קל, אבל הכל יחסי כאן...

בכל מקרה, הוא רק 15% מגן. מה שאומר שאם הלך לי בו רע, זה לא משנה כי אני מתכננת להוציא ציון טוב במבחן, ואם הלך טוב, זה גם ככה לא יעזור לי ביותר מנקודה או שתיים בסופו של דבר.

אני לא יודעת אם זה החום או חוסר החיים, אין לי חשק לכתוב, על כלום.

-_-