זה הולך להסיח את דעתי יופי לזמן הקרוב.

אני זוכרת שרציתי לעשות את זה לפני שנתיים, שמעתי על זה שוב גם לפני שנה, אבל אז הייתי במקום טוב יותר...

הרשימה הזו באמת משתנה וכנראה תשתנה משנה לשנה, ככה שהפעם החלטתי שברשימה יהיו בעיקר בלוגים שהכרתי בתקופה האחרונה, פלוס מינוס בחצי שנה האחרונה.

ארכיון דון קישוט / חסר מעש

כי אני אוהבת אנשים שנלחמים בטחנות רוח, וממשיכים וממשיכים לכתוב פוסטים איכותיים על נושאים רב-גוניים שצריכים להיות על סדר היום, לרוב יותר ממה שקורה בפועל.

ההשקעה בכל פוסט נראית לעין, ולזכותו ייאמר שעם רוב הנושאים שהוא כתב עליהם, הסכמתי עם כל מילה, ורק נזעמתי על חוסר היכולת להגיד את אותן מילים בפני אנשי הציבור שצריכים לשמוע אותן, ורצוי להתייחס אליהן בכובד ראש. וכשלא הסכמתי עם כל מילה (אחוז נמוך מאוד של פוסטים), עדיין נהניתי מהכתיבה, ואפילו ניסיתי לראות את נקודת המחשבה ההפוכה לשלי.

לילות לבנים / נורמה ולא ג'ין

אם לא הגעתי אליה מתגובה שהיא השאירה כאן ממש מזמן, אני כבר לא זוכרת איך הגעתי אליה, אבל אני כן זוכרת שמהפוסט הראשון שקראתי, לא יכולתי להפסיק.

הכתיבה מתגלגלת וגורמת לרצות להמשיך לקרוא עד הסוף, ואז לרצות עוד קצת. גם אם זה בסופו של דבר "עוד בלוג על החיים", הבלוג של נורמה פושט יוצא מעניין.

רציתי לכתוב עליו הרבה יותר, אבל לא מתחשק לי פשוט מעבר ל"לכו לקרוא".

הספלנדור של ההומלס / ספלנדור  ;  תרשום תרשום, רושם רושם / כבודו

ברגע שתיכנסו לבלוגים האלה תבינו למה כתבתי אותם ביחד. חוץ מהפרט השולי שאת שניהם גיליתי פחות או יותר באותו זמן, שניהם מתאפיינים בכתיבת שירים טובה ומוצלחת, ובהחלט מתחשק לי לפרגן.

~הכניסו פירגון כאן~

אוסף ההגיגים של זרובבלה / זרובבלה

כי ממש, אבל ממש לא אכפת לי שכולם מכירים אותה מטבלת הפעילים, את הבלוג הזה אני לנצח אזכור בתור "הטעימה הראשונה שלי מישראבלוג, גם כשלא ידעתי בכלל מה זה ישראבלוג". הרבה זמן לפני שהכרתי את ישראבלוג בתור אתר בלוגים (ותוך כדי קלטתי מה זה בכלל בלוג) ופתחתי את הבלוג שאתם ככל הנראה קוראים ברגעים אלה, הייתי באיזה פורום שכתבו בו כמה וכמה אנשים שנורא התלהבו מהפוסט הזה, שבו היא חילקה להם פרסים וירטואליים, ומן הסתם קישרו לשם. ראיתי, קראתי את הפוסט נהניתי, ושכחתי ממנו עד שהתגלגלתי לישרא מחדש וגיליתי את הבלוג הזה, שמצליח לבדר אותי באופן די קבוע כבר די הרבה זמן.

My Field of Paper Flowers / NightSky

[גם כי משום מה לכל הבלוגים שהמלצתי עליהם יש שמות בעברית וגם כי-]

בואו תודו בזה, אתם פשוט מתים עליה. ^.~

עריכה [1/9/07]:

ידעתי שזה מגיע בקרוב, אבל לא שמתי לב אתמול..

נו, מה אתם אומרים?

זה הקטע ה-600 בבלוג.

[מי חסרת חיים, מי?]

אבל הוא היה כייפי, בכל זאת ולמרות הכל.

[בדיקת דם היום בבוקר השאירה את יד ימין שלי משותקת למדי, עם יכולת תנועה מוגבלת מאוד, וכאב לא סיפמטי של אדם ממוצע שאינו רגיל שאנשים בחלוקים לבנים לוקחים את הדם שלו ממקומו הנורמלי. אני אשמח אם תישאו תפילה קטנה אל על כדי שהתוצאות יהיו כמה שיותר שליליות. תודה.]

אתמול בבוקר התחיל עם התעוררות מוקדמת למדי שעברה בשלום, שכן היא הייתה למטרה טובה: להיפגש עם ליז (שלא ראיתי אותה בערך מהיומולדת שלה, וזה מספיק הרבה זמן) על שפת הים, ולבלות שם את שעות הבוקר המוקדמות [זה מספיק מוקדם בשבילי.] רצוי, בתוך המים (ואולי גם על החול).

אז קצת אחרי 10 (כי אי אפשר לסמוך על האוטובוסים האלה.. ובחיי, אפילו בדקתי באינטרנט מתי הוא מגיע ויצאתי בזמן!) נפגשנו ומצאנו לנו פינה נוחה ומספיק מוצלת-אך-קרובה-לשמש להתנחל עליה, והלכנו לתפוס כמה גלים.

אני לא זוכרת אם בשנה שעברה הלכתי פה לים בכלל [בכל זאת יהיה נורא מטומטם למות בים מטילים ולא מטביעה] ככה שאפשר להגיד רשמית שדי מלא זמן לא ביקרתי שם, והיה נחמד ביותר. לזכותי ייאמר, שאפילו לא היה לי קר מדי, כמו שתמיד קר לי, כשנכנסתי למים. אולי זו המעט הסתגלות מהים באילת.. בגד הים החדש עבר ביקורת ימית, ושרד את זה בשלום, חוץ מהחלק התחתון, שאכן יעבור הצרה כלשהי, כדי שבפעם הבאה שאני נתקלת בגלים אגרסיביים, אני לא אשאר עם המחשבה המחשידה שמישהו שם מנסה להפשיט אותי בכוח.

בכל אופן, היה בהחלט כיף, פטפטנו קצת הרבה, נשרפנו קצת תוך כדי, וכשהשמש כבר לא התחבאה יותר מדי מאחורי העננים פרשנו הבייתה.

משהו מבדר: בדרך הבייתה, האוטובוס עבר ליד איזושהי מכונית כחולה קטנה, נראה לי שזו הייתה פיז'ו 206, שכתוב עליה מאחורה "במבה" באותיות די גדולות. כן, קוויקי ודר, זה גרם לי להתפרץ בצחקוקים קטנים.

הפרידה לא הייתה ארוכה מדי, שכן לקראת 8 וחצי בערב נפגשנו שוב, הפעם בתוספת לנה וריטה שהצטרפה מאוחר יותר עם עוד כמה חברות שלה, כדי ללכת לעיר הבירה. (אני מסרבת בתוקף לקרוא לזה "פסטיבל גולדסטאר". סלחו לי, אני פשוט מתעבת את הבירה הזו. גם את מכבי לצורך העניין, וגם כל בירה בטעם של מים עם שמרים.) וול, גם בעיר הבירה היה נחמד (הייתי נהנית מזה הרבה יותר אם לא הייתי לוקחת כדורים שלא מאפשרים לי לשתות אלכוהול בימים האחרונים >.< או לחילופין, לא הייתי בוחרת לעשות היום את בדיקת הדם, ולא התחשק לי כ"כ ליצור רושם של אלכוהוליסטית "ממ... כן... יש מספיק דם בורידי האלכוהול שלי!").

היה חבל שלא היו הרבה אנשים, כי אם אני לא שיכורה, אני לפחות מתחילה להנות כשאני מוקפת במלא אנשים, לא אכפת לי שאני לא מכירה אותם, אבל ברגע שיש אנרגיות טובות מסביב, זה פשוט כיף.

מלכת הפלקט הופיעו ראשונים, ועוד היינו ליד הגדר שם. זו לא הייתה בעיה גדולה במיוחד, בעיקר כי לא היו הרבה אנשים בכלל ("לא כולם בבת אחת, יש מספיק מקום על הגדר לכולכם" ... ועל זה שלא בחרנו להיות בווליום כינרת או סתם בבית כדי לראות את גמר כוכב נולד: "אתם היחידים בארץ שאני יכול להגיד עליהם שהם לא קוקסינלים."). הבנות רצו אלכוהול, ולנה ויתרה די מהר על הבירה שלה, אז זכיתי לטעום מרפי'ס, ולגלות שהיא בהחלט אחלה (לפחות מבערך שלושת השלוקים היחידים שהרשיתי לעצמי לקחת). בשלב כלשהו התחילו להגיע כל מיני אנשים שאני לא מכירה ולא זוכרת את השמות שלהם, אבל ליז ולנה הכירו את רובם, ורובם היו מהבסיס שלהן oO ככה שבשלב כלשהו נהיינו קצת יותר אנשים ביחד, אבל היינו די בצד.. חמי רודנר היה בסדר גמור. אם גם הייתי מכירה יותר מ-2-3 שירים היה אולי יותר טוב.. מה שבהחלט היה יותר טוב זה השילוב עם דנה ברגר בחלק מהשירים. גיליתי שאני אוהבת את הקול שלה.

בין ההופעה של חמי רודנר לאריק ברמן, בשלב כלשהו, מישהו מצא כדור קטן, בגודל כדור פינג-פונג, אבל הוא היה רך משום מה, וזה גרם לאנשים לתהות למי נפלה ביצה (מה שהיה יותר מוזר שמישהו שאל את זה אפילו את ליז oO). הכדור אבל התגלה כדבר שהכי בידר אותי באותו ערב, כי איכשהו לאט לאט הסתדרנו במעגל, והתחלנו לשחק איתו משהו מעין כדורגל אבל לא בדיוק. דמיינו מסירות, אבל עם הרגליים. המשחק המשיך אפילו לתוך ההופעה של אריק ברמן, שאגב, התגלתה כסבירה, אבל משום מה לא התלהבתי ממנו על הבמה. כלומר, בערך באותה תחושה יכולתי לשבת בבית ולהקשיב לדיסק שלו (אם היה לי..).

אי שם לקראת חצות, ליז וריטה החליטו לפרוש, אז הצטרפתי, כי רציתי עוד לישון קצת בלילה. בדיעבד מעשה מטופש, שכן לא באמת הצלחתי לישון כמו שצריך הלילה, ועוד פיספסתי את מטרופולין, שדווקא ממש רציתי לראות. אבל שיהיה, היה נחמד בכל מקרה, וזה שבאתי עם מצב רוח רע זה די אשמתי בלבד.

פינת הדברים הנחמדים: מאבטחי אוטובוס חביבים, ואנשים צעירים עם מבטים בוחנים.

פינת הדברים הפחות נחמדים: אנשים שיכולים להיות אבא שלי (או אפילו זקנים יותר) ,עם מבטים בוחנים. >.<

פינת הדברים הנחמדים לעתיד, או: זה יהיה נחמד אם... :

- אני אצליח לפתור כמה שאלות מהש"ב בפיזיקה שעד היום (אני צריכה עוד ש"ב אחד מתוך שניים, כדי שיהיה לי 10 ולא 9 בממוצע המגן..)

- יד ימין שלי תפסיק לכאוב בכל תנועה שאני עושה, או לא עושה.

המשך חיים טובים לכם אנשים.

[אם אני נעדרת להרבה זמן, אל תחששו, זה בסדר, באמת רוב הסיכויים שיריתי לעצמי כדור בראש. ^^]

עריכה, 4.9.07:

אתמול עברתי עוד בדיקת דם, ולמרות שלאחות לקח איזה 3 פעמים עד שהיא הצליחה לדקור וריד, היא מוכתרת להיות בדיקת הדם הראשונה שעשיתי ולא השאירה לי סימן מחליף צבעים למשך כחודש. (בראשונה שעשיתי אי פעם פשוט התעלפתי, וגם נפלתי על רופא טיפש, השנייה זו שדיברתי עליה פה, אמנם לא כאבה כ"כ ואפילו לא התעלפתי [הישג ראוי לכשעצמו] אבל כן נשאר סימן מטריד)

~תמונות להמחשה של סימן צבעוני ומחליף צבעים מטריד:~

     

זה קטן בכוונה, כדי שזה יהיה פחות מטריד מהמציאות... אבל הממ.. כן.

או לפחות אמורה להיות עפ"י הנתונים הבאים:

למרות שקמתי ממש מוקדם (מישהו מכיר את השעה 8 בבוקר כשהוא בחופש?) הצטרפתי לאימא לטיול הבוקר וחזרתי עם:

- לק בורדו כהה חדשדש בדיוק כמו שרציתי (כי אני צריכה להודות בעובדה שהכחול-ככה שהיה לי, וממש אהבתי כי הוא היה מעולה, כבר ראוי לקבורה, וששחור-נטו לא באמת מתאים להכל.)

- סנדלים חדשות, מעוצבות בצורה מעניינת שמאוד אהבתי, והן אפילו אמורות להיות נוחות ולא לשבור לי את הרגליים! (אני מקווה ש-Hush Puppies עושים נעליים נוחות גם כשהן לא מעוצבות כמו נעלי-סבתות, בכל אופן, הן היו נוחות ב-5 דקות שהלכתי בהן בחנות.. וסתם לשם הפרוטוקול, שנה שעברה רציתי את אלה, אבל בסוף ויתרתי. מעשה טיפשי למדי, שכן אין לי באמת סנדלים שחורות ונוחות שיכולות להתאים ליום-יום. גם החדשות הן לא בדיוק להליכות רגילות, אבל הן בסדר. ^^)

בנוסף לכך, ארוחת האפטר-בוקר (כי לאכול ארוחת בוקר לקראת 12 בצהריים, ואז לחכות שעתיים לעוגה ורק אז לשתות את הקפה-של-הבוקר זה לא ממש בוקר..) כללה את המרכיבים הבאים:

- בלונדיניות. שזה בעצם כמו בראוניז, רק בנגטיב, עם בצק לבן, ושוקולד לבן עם רק קצת שוקולד חלב, וזה טעים לא פחות. [-מתכון-]

- גלידת וניל-גורמה שהרבה זמן תהיתי על קנקנה, והיום גיליתי שהיא אכן טעימה. (בעיקר כשהיא ליד עוגה חמה.)

- קפה עם תופסת בייליס בשביל מצב הרוח הטוב.

יאם. יאם יאם יאם.

[ואוי. ^.~]

חבר שלי מבריזן.

אז...

מי בא איתי לעיר הבירה? P:

בברכת סופ"ש נעים לכולם,

אני, עצמי ונראה לי שזהו.

תוספת מאוחרת, 30.9.07:

לק בורדו, להדגמה: [ההדגמה אמנם לא משהו, אבל זה מה שיש בינתיים..]

האם את מאמינה במשפט: "חייך אל העולם והעולם יחייך אלייך בחזרה"?
האמת היא שקצת כן.

גם אם העולם היקר נהנה לתת סטירה לאלו שמחייכים אליו לפעמים.

אם כן - האם את ממשת אותו?
לא יותר מדי...

האם יש לך משפט אחר, שהוא מוטו לחיים?
מעולם לא התעסקתי במוטואים.
בכלל, כל אחד שתמציאו - יהיה בו משהו, ובד"כ הוא גם יבוא מאיזשהו ניסיון חיים, ויהיה נכון איכשהו.

חיה ותן לחיות אולי?

האם את אוהבת את החיים?
בסופו של דבר, no matter how much I'll bitch about it - כן.
חיים זה לא רעיון כ"כ גרוע בכל זאת. (:

האם בד"כ את מסתכלת על חצי הכוס המלאה?
לא ממש.
אבל אני משתדלת לפעמים.

אני יותר טובה בלהצביע על הצד המלא כשמדובר באנשים אחרים וצריך איכשהו לעודד אותם.

עד כמה מלאה הכוס שלך?
לא יותר מדי.
אולי שליש...

האם את יותר מחייכת או יותר בדיכאון?
אני יותר במצב הזה שבאמצע.
גאד, רק לפני שבועיים בערך סתם מישהו ברחוב אמר לי שאני נראית רצינית מדי, כשסתם הייתי במצברוח רגיל שכזה..

כמה פעמים ביום יוצא לך לומר למישהו שאת אוהבת אותו?
לא מספיק P:

במידה וחברך נפרד ממך, האם את מקבלת את זה ברוח של "הכל לטובה", או בוכה במיטה במשך שבועיים?
נחיה ונראה P:

בקיצור - האם לדעתך את חושבת שאת אופטימית?
לא כמו שמישהי שהיא כולה בת 20 אמורה להיות.

אני אנסה להשתפר.



אולי.
P:

מתחילים ללמוד!

נו, טוב, מיום ראשון. ~מבט מלאכי~

שאלון!

נו, זה קצר, תוותרו לי.

בגירסאת יאיר לפיד:
אם היית חייה, איזה חייה היית?

חתול
לאיפה היית נוסעת לשנה?

וואו, איפושהו לאירופה. בין אם זה טיול מקיף באירלנד וכל מה שמסביב, ובין אם זה דווקא מאכזה אירופה עם גרמניה-צרפת-ספרד.. לא יודעת.. oO
מה היא בעינייך תכונה ישראלית?

הו, חוצפה. P:
איזה חלק בעצמך היית משנה?

הרבה דברים...
מה אנשים לא יודעים עליך והיית רוצה שידעו?

אני מניחה שאם הם לא יודעים עליי, כנראה הם לא אמורים P:

אבל אולי זה פחות או יותר העובדה שאני יכולה להיות הרבה יותר כייפית, ממה שאני במציאות..
עם איזה ישראלי שאתה לא מכיר היית שמח לצאת לארוחת ערב?

אחד נחמד כזה? (איך אני מאורה לדעת עם מי אני רוצה לצאת לארוחת ערב, אם זה מישהו שאני לא מכירה oO)
מה הבדיחה הכי מצחיקה ששמעת השנה?

אני לא ממש זוכרת, ורק אתמול אימא דווקא סיפרה לי בדיחה מצחיקה, אבל היא ברוסית, ככה שחוץ מבעיית הלכתוב הזה, תהיה בעיית הבנה די גדולה [כי קצת קשה לתרגם את זה לעברית.. זה מבוסס על משחק מילים שכזה..]
לאיזה רגע בחיים לא היית רוצה לחזור?

הרבה רגעים שבהם אנשים מסוימים פגעו בי. זה מצחיק, כל פעם שאני חושבת על שאלות כאלו (נוסח "מה היית משנה בעבר שלך", נורא קשה לי לענות, כי עם כל הרצון למחוק אירועים קשים או סתם לא נעימים, אני מאוד מודעת לכך שהם אלו שדווקא מעצבים את האופי שלנו, לטוב ולרע..)
מה מפחיד אותך?

חוסר שליטה בעצמי. כאב. כרישים וכאלה..
מה מרגש אותך?

דברים מרגשים P: זה יכול להיות בהכל.
מה מצחיק אותך?

דברים מצחיקים. (ובדיחות קקי-פיפי זה לא דבר מצחיק, לצורך הפרוטוקול.)
מה הדבר שאתה הכי אוהב בארץ?

מזג האויר, שעם כל החום, הוא בסופו של דבר די נוח, כי לא יותר מדי קר פה בחורף, אבל גם עם החום, איכשהו, אפשר לחיות. וגם הנוף המשתנה שיש פה, במדינה אחת, גם הר מושלג, גם איזורים ירוקים עם נוף מקסים, וגם איזור מדברי עם היופי שלו.. הרב-גוניות הזו, שנמצאת לא רק באנשים פה, אלא בסופו של דבר, בהכל.
לאיזה סדנא או טיפול היית שמח ללכת?

טיפול פסיכולוגי מקיף כנראה... אחד לשיפור הביטחון העצמי לא יזיק לי...
איזה כישרון היית רוצה שיהיה לך?

שירה. אני אלך רחוק ואומר שאפילו שירת אופרה. [yeah, you can shoot me now]
על מה אתה מתחרט?

על זה שאני לא מנצלת את החיים עד תום.
מה הייתם רוצים שיכתבו על מצבתכם?

הממ.. אני אחשוב על זה.. רצוי שזה יהיה משהו שנון, מתוחכם, ומבדר כאחד.
תשלימו ת'משפט: מתי תפסיקו כבר..
ממ... oO

אני די מבריזה ברגעים אלה ממש מאיזה מפגש פורום שתום הזמין אותי אליו בתחילת השבוע. הוא נערך פה בעיר, ולא התראינו איזה שנה או משהו כזה, אז הוא הזמין אותי. ובכן, לא, אני לא חברה בפורום הזה, גם אם הייתי יכולה (אני בסה"כ מחבבת את הנושא שלו ^.~), אבל אני לא טובה גם ככה במפגשים שכאלה, שבהם אני לא מכירה אף אחד (גם אם אני מאמינה לו שמדובר באנשים טובים למהדרין), חוץ מאולי איש וחצי.

I need to stop being such an anti-social person... >.<

טכנית, גם אם אני אצא בקרוב אני עוד אספיק לבלות שם איזה שעתיים-שלוש, אבל לא יודעת, זה עקום... אם בכלל, אני מעדיפה להיפגש איתו 1 על 1 אחרת זה די מאבד את כל הפואנטה של "פגישת השלמת פערים עם מישהו שלא ראית הרבה זמן", או משהו כזה...

אה, והדיסק החדש של היהודים ("פורטה"), באמת ממש טוב.

מומולץ לחובביהם וגם לא רק. (:

נ.ב. הפוסט הקודם על אילת בתהליכי סיום, מוזמנים לקרוא אותו, אחרי הכל יש שם קצת יותר מילים מאשר כאן. P:

נו, זה היה צריך לבוא מתישהו.

ואני אעשה מאמצים כבירים ואדירים לא לזיין את השכל יותר מדי, פשוט כי אני מניחה שאם אני אכתוב על כל רגע בפירוט, אני לא אסיים את הפוסט הזה. (בערך כמו שלא באמת סיימתי את הפוסט על אילת מלפני שנתיים, אם אני לא טועה.)

אז הפעם, הדבר היוצא דופן היה, שאימא נשארה בבית, ובמקומה נסעתי עם קוויקי ל"מעוז הפרחות והערסים" כמו שהיא החליטה לכנות את העיר שלרוב אני דווקא די אוהבת. הרגשנו צורך עז להעלות שם רמות האייקיו בכמה עשרות אחוזים, אה כן, וגם לנקות קצת את הראש ואולי להשתזף בדרך (ספוילר: דווקא זה לא קרה יותר מדי).

נתחיל מהנסיעה הלוך (23:30 בלילה בין שבת לראשון). אני בד"כ לא כותבת על נסיעות, אולי כי אין בהן הרבה מעניין, ואולי כי אישית כבר די התרגלתי אליהן. אבל זו פשוט הפתיעה אותי. בשנה שעברה, לא נסעתי לאילת. יאפ יאפ, פעם ראשונה בעשור האחרון שאני לא נוסעת לאילת בקיץ. הייתה מלחמה והכל, ומן הסתם העדפתי להישאר בסביבה עם אימא (או לא בסביבה עם קוויקי, כשזה התאפשר) מאשר ליסוע לאילת, ולדאוג כל יום שהכל בבית בסדר למרות הטילים. אז מכרנו את השבוע לחברים של אימא מהעבודה, ונשארנו בבית. ההקדמה הזו בסה"כ באה לציין, שהשנה היו לי הרבה הפתעות מבחינת "פרטים קטנים יותר ופחות" שכבר לא היו אותו הדבר, למרות שבשנים עד כה, הם דווקא נראו די כרגיל.

אז כן, האוטובוס. כשראיתי את האנשים באיזור של האוטובוס, מיד הבחנתי בכמות העצומה של הצוציקים. וצוציקים, כרגע, זה כל מי שלא עבר את כיתה י' ככל הנראה (ולא, זה שהוא עשה 3 פעמים כיתה ט' כנראה, עדיין לא נחשב). אמנם הסתובבו גם מבוגרים, ועוד קיוויתי שחלקם גם יתחילו לעלות לאוטובוס, אך התבדיתי במהרה, וגיליתי שאלו סה"כ הורים שליוו את הילדים עד האוטובוס, במקרה הטוב. אז כן, חוץ מקוויקי ועבדתכם הנאמנה, היו באוטובוס בדיוק עוד 3 אנשים מעל גיל 18 (ואולי אפילו 16), ותינוקת אחת, שלא עברה את גיל שנתיים כנראה.

מעבר להיכרות המכאיבה עם הניאו-ערסים (כל הזכויות לכינוי שמור לקוויקי), ששומעים עכשיו מעין ערבוב של פאנק-וואנאבי רוק-עכשווי, היו כמה קטעים מבדרים למדי. כאלו שפשוט לא יכולתי להתאפק, ולא הפסקתי לצחוק דקות רבות אחריהם.

הנה מספר דוגמיות:

- חבורה של כ-2 בנים ו-4 בנות, מנסים לפתור תשחץ.

ערס א': "הגדרה: מדינה באפריקה, 6 אותיות."

בלונדה א': "מצרים!"

אהבלה ב': "מצרים זה לא באפריקה!"

תהרגו אותי, אבל לא יכולתי להפסיק לצחוק אחרי היציאה הזו. ולצורך הפרוטוקול, במשך לא פחות מחצי הנסיעה, הם עוד התווכחו האם מצרים זה באפריקה או לא. (ילדים, אם אתם קוראים פה, מצרים זה ועוד איך אפריקה. ואגב, זה 5 אותיות, לא 6. ולא, לא כותבים את זה עם שני י'.)

- כעבור כחצי שעה-שעה.. כן, הם עדיין קצת התווכחו לגבי מיקומה הגיאוגרפי של אפריקה.

אהבלה ב': "אבא שלי עכשיו באפריקה.."

ערס ב'/סתם מישהו אחר: "יא, איזה יופי! שיביא לי משם קנגרו!"

...

כן, אמרתי לכם שהאיזור אכן היה זקוק להעלאה קטנה ברמת האינטליגנציה?

בכל אופן, עוד סיבה לכך שהזכרתי מקודם את כמות הצוציקים המפתיעה (בד"כ יש מינימום של 35% של מבוגרים באוטובוס) זה שהם לא הפסיקו לדבר ולצעוק במשך כל, אבל פשוט כל הנסיעה. והם תמיד נשברים! לפחות עד עכשיו... תמיד מגיע השלב הזה, כשנכנסים לאיזור הנגב, וכולם כבר עייפים מלצעוק אחד לשני, והם נרדמים באופן טבעי. אבל לאאאא. הפעם הצוציקים פיתחו איזשהי חסינות בלתי מוסברת לשינה. ומיותר לציין שכשיצאנו מהאוטובוס היינו עוד יותר עייפים מכשנכנסנו אליו.

יום ראשון 5/8/2007

לראשונה בחיי, גם הגענו ברגל למלון (ומסתבר שהוא ממש לא רחוק כמו שחשבתי. בעיקר כי פעם הלכתי את הדרך ההיא בצהריים, עם השמש, וכשהגענו לאילת, באיזור השעה שמתקרבת ל-5 וחצי בבוקר, השמש רק מתחילה לחשוב על להתעורר, והדרך הייתה די נעימה). הושבתי את קוויקי להיות א.שמירת חפצים, בעודי מנסה לברר איפה ומתי אפשר לקבל חדרים. זה לקח זמן, שבו עוד התרוצצתי טיפה, וניסיתי לארח חברה לקוויקי ככל הניתן. אבל בסופו של דבר נכנסתי לאולם קבלת החדרים, עמדתי טיפה בתור, שהלך דווקא די מהר [אחרי ריב עם האבטחה לגבי רשימת אנשים ותור "פיראטי" שעשו האורחים החדשים בינם לבין עצמם, וגם אני נכללתי בו, ומשום מה, האבטחה לא רצתה לתמוך בו (כי הרי כמובן הגיוני וטוב יותר שאנשים יריבו ביניהם וידחפו אחד את השני לגבי מי ראשון, במקום שילכו לפי אותה רשימה, שהם עשו בינם לבין עצמם, כמו אנשים בוגרים, ושכל הנוכחים, חוץ מ-2 מאבטחים, הסכימו עליה.)]

~קטע חביב: איש מבוגר, דתי, מברך בקול רם על כוס מיץ אשכוליות לפני ששתה אותה, כולם ללא יוצא דופן בתור, דתיים יותר ופחות או בכלל לא, עונים לו עם "אמן" חזק. זה היה ממש יפה.~

הקטע עם קבלת החדר עבר ממש מהר וחלק, ואפילו קיבלתי את הסטודיו שרציתי. [היינו בחדר הזה פעם אחת בלבד, והיתרון העצום בו, שהוא קצת יותר גדול משאר הסטודיואים מבחינת מרחב, יש לו ספה כפולה נפתחת, במקום ספת יחיד, ויש לו מרפסת ענקית, שהיא רק שלנו (לרוב זו מרפסת לא ענקית במיוחד, שחולקים 2 חדרים צמודים)]. בהתחשב בעובדה שקבלת החדרים התחילה בפועל בסביבות 7:50, כבר ב-8:20 פגשתי את קוויקי בלובי והלכנו לחדר. בכל זאת, הגיע לנו לנוח קצת אחרי הנסיעה הלא פשוטה הזו.

אז כן, רוב היום, פרט לארוחת צהריים, עבר בשינה ונמנום עמוק. כאשר בערב, העזנו לצאת מהחדר כדי לראות הופעת קסמים שאחרי הייתה הופעה של "נזירי שאולין" (שהם כנראה כבר מזמן לא היו בסין או משהו, אבל היה יפה בכל זאת.)

ציטוט מ"יפה הקוסמת", בעודה עושה את הקסם עם הטבעות שמשתחלות אחת בשניה ואז באורח פלא, לא מתחברות, אחרי שחיברה טבעת אחת ל"שרשרת" של שלישיית טבעות:

יפה הקוסמת: "כמה זה טבעת אחת ועוד שלוש טבעות?"

ילדים: "ארבע!!11"

יפה הקוסמת: "לא נכון, אאודי!"

יום שני (6/8/07) התחיל יפה מאוד, עם כוס שוקו, ועוגת שוקולד טעימה (אה, היה גם פאי תפוחים, אבל לא היה בו שוקולד, אז הוא פחות נחשב.)

אבל איכשהו גם הוא עבר די בעצלתיים, עם טיול קצר לטיילת לשם קניית כפכפים לקוויקי (החכם הזה הביא איתו מגבת, אבל שכח כפכפים. כל הכבוד יקירי.), ועוד טיול קצרצר לקניון. רק בערב, נזכרתי שיש שחייה לילית, אז אפשר לצאת בערב לשחות קצת בבריכה. תוך כדי ההליכה אליה, נבהלתי קצת, כי הייתי בטוחה שראיתי את אחד העתודאים מהטכניון, אבל זה היה לרגע קצר, ולא ראיתי אותו שוב, אז אני עדיין לא סגורה על זה, אבל זה מוזר בכל מקרה.

טוב, המאורע הבאמת חשוב מיום שני שדורש איזכור, זה יום ההולדת ה-20 העגלגל שהיה ללנה באותו יום. אז מזל טוב!

בערב קצת גררתי את קוויקי לשעשועון זוגות מבדר למדי, שלא ראינו את כולו כי הוא התחיל לפני הזמן בלי שממש ידענו. אבל היה נחמד בכל זאת.

יום שלישי (7/8/07) היה היום, שאם אני לא טועה, אשכרה הלכנו פעם ראשונה לים. אני לא בטוחה שאימא שלי יודעת על זה, אבל אם היא תגלה שלקח לי יומיים וחצי עד שרכתי בים, זה יהיה מאכזב למדי בשבילה. בד"כ, בגלל שכבר היינו ברוב האטרקציות שיש לאילת להציע (פלוס התנאי הפעוט שזה אכן משהו שנרצה לעשות, ככה שאל תשאלו אותי על טיולי גמלים), אנחנו שורצות לא מעט זמן בים ובבריכה. להגיע לים רק בשלישי, זו אכן הדרדרות עמוקה, אבל היי, כמו שאומרים, אף פעם לא מאוחר מדי! ^.~

היה נחמד, ובעיקר, היה קר. (המים בים ממש קרים.. אבל ממש.) אז די מהר החלטנו לחזור לבריכה. אחרי שהיינו בערך היחידים ששחו בה (נכנסנו לבריכת המים העמוקים, שתמיד מוקפת בערסים ופרחות שנתפסים על הקצוות שלה נטו בשביל הפוזה), הספקנו עוד ללכת לג'קוזי החביב, ומשם חזרה לחדר.

אחה"צ יצאנו לסיבוב שופינג "קטן" בH&O ובמשביר לצרכן (זה כ"כ יעיל שהם אחד מול השני!) קוויקי יצא עם 3 חולצות יפות, אני יצאתי עם בגד ים, וכמה זוגות תחתונים נטולי מע"מ (תהרגו אותי, אבל זה ממכר לראות 8.70 במקום 10 בתג המחיר.), ובעיקר עם התחושה שאני לא טובה בשופינג אילתי ללא אימא, שתמיד איכשהו שמה לב בשבילי לדברים, גם אם אני מספיק טובה בלשים לב, זה פשוט לא אותו דבר. מצד שני, היה נחמד למצוא דברים שווים לקוויקי, אז אני מרוצה.

בערב הלכנו להצגה במלון, שהייתה מאוד חביבה (גם אם לא התחברתי לגמרי לנושא, וגם אם הראש שלי היה במקום אחר לגמרי.. :S). ומשם לישון. בערך. נראה לי. oO

יום רביעי (8/8/07) הוקדש כולו למטרה אחת בלבד: "עיר המלכים". יצאנו מהחדר די מוקדם בבוקר (ולצורך העניין 11:45 זה מאוד מוקדם בבוקר!), קנינו כרטיסים שכתוב עליהם "ילד", למרות שאנחנו וואנאבי-סטודנטים, ופנינו אל דרכנו. ובכן, ככה, להיות האנשים היחידים בלבוש מלא (שזה חולצה/גופיה, מכנסיים ארוכים ונעליים סגורות) באמצע הטיילת, בשעה 12 בצהריים, בשיא החום, זה הממ.. מוזר. אבל לא הייתה לנו יותר מדי ברירה. הלכנו את כל הטיילת ברגל עד שהצלחנו למצוא את המקום עצמו, שמרחוק אפילו אכן נראה כמו איזה ארמון-אבן שנפל מהשמיים לאמצע העיר.

המקום עצמו, בהחלט מהנה ונחמד.

צ'קליסט:

מסע אל העבר (סרט תלת-מימדי עם אפקטים) - פעמיים (פעם אחת עברית, ובערב, מאוחר יותר, גם באנגלית.)

מערת האשליות (משהו שפשוט הזכיר לי את ה'טכנודע') - פעמיים, כי רצינו לחכות קצת לפני הפעם השנייה של המפלים

מערת התנ"ך - פעמיים (בעברית עם מלא אנשים, ואח"כ לבד באנגלית, האנגלית לחלוטין שווה יותר.)

מפלי המלך שלמה - 3 פעמים (יחסית בבוקר, אח"כ אחה"צ, שתיהן היו בעברית, ואח"כ כשהחשיך, בסביבות 8 וחצי או אפילו אחרי, עוד פעם, באנגלית. שם גם הואילו לתקוע את הסירה שלנו באחד החדרים, מה שהיה טיפונת מפחיד מדי לכמה רגעים. כן, יותר מהנפילה של המפל, שדווקא הייתה מגניבה למדי.)

וזה בערך כיסה לנו את כל היום, עד סביבות 9 בערב.

וכן, הכל, אבל ממש הכל שם, מלא בסמל של "עיר המלכים". זה ירדוף אתכם עד היציאה.

תמונות להמחשה:

עיר המלכים, מהכניסה בחוץ:

בתוך אולם הכניסה, יש מנורה/נברשת ממש יפה שהייתי חייבת לתעד:

יום חמישי (9/8/07)

אני לא זוכרת מה בדיוק עשינו, אבל אני חושבת ששוב הלכנו קצת לבריכה בבוקר. אולי גם הלכנו לקניון, אבל משום מה היום הזה די נמחק לי מהזיכרון...

[רמז עבה למיסטר קוויקי: אשמח לתזכורת.]

יום שישי (10/8/07) היה בעיקר, לפחות בבוקר, יום השופינג המאסיבי. אם בתחילת השבוע, נכנסו ל-celio כדי לחפש בגדים לקוויקי, ומצאנו שם מבצע של 2 חולצות ב-89 או משהו כזה, ראינו כי טוב, ובאנו לשם כדי לקנות דברים, והפלא ופלא, המבצע התחלף בן רגע ל-1+1 מה שבהחלט היה ממש שווה, וגרם לו למצוא עוד 2 חולצות יפות, ו-2 זוגות מכנסיים יפים (^^) ואפילו מבצע על 2 חולצות טישרט. אחרי זה נכנסנו ל-Disc Club. זו חנות דיסקים שיש לי איתה רומן רב שנים. אני מאמינה שאת רוב, אם לא כל, הדיסקים שיש לי, ואני אישית קניתי, קניתי שם. ההנחות שוות ומפתות, המבצעים (כמו 3 ב-99, עם רשימה מאוד מכובדת של דיסקים, בין היתר דברים של scorpions, Bon Jovi, Enigma ועוד רבים וטובים, או משהו חדש של 2 ב-85) שווים ביותר, ובכלל, מחיר ממוצע של דיסק אפילו ללא מבצע, זול יותר בהחלט מכל מה שתמצאו בסניף המקומי של Tower Records ושות'. אני אישית חזרתי מהחנות הזו (בקנייה מצטברת בהלך כל השבוע, כולל טלפון מאימא, 10 דקות אחרי שיצאנו מהחנות עם קנייה, על זה שהיא בכל זאת כן רוצה את הדיסק החדש של היהודים, ושאני אמצא משהו נוסף לקנות איתו במבצע (הוא היה ב2 ב85..) המשהו הנוסף היה דיסק של נירוונה, עם כל מיני קטעי דמו וקטעים מהופעות ושלל דברים שכאלה, שדווקא, משמיעה מקוטעת ולא מלאה לחלוטין,די התאכזבתי ממנו... אבל אולי אני סתם לא יודעת להעריך מספיק את המוזיקה.) עם לא פחות משבעה דיסקים. קוויקי חזר עם חמישה. ותוך כדי הכרתי גם את Enigma ואכן התאהבתי. אחלה מוזיקה ^^

בכל אופן, במהלך חיפושי אחר בגד-ים שלם כדי להתחיל סוף סוף ללכת לבריכה, נכנסתי ל-American Duty Sport שמהשם ניתן ללמוד שאכן הם מתמחים בעיקר בבגדי ספורט למיניהם. אחרי שיום קודם עוד הספקתי למדוד בגד ים שעלה מעל 300 ש"ח אבל ישב לא רע בכלל, ואפילו היה של Speedo, נכנעתי וקניתי אותו (בעיקר כי לא מצאתי משהו טוב יותר+שווה יותר בקניון.) לצורך השלמת הקנייה, קניתי גם משקפת לצלילה, כי גם לי יותר קשה לשחות כשהראש למעלה, ואני מעדיפה לעצור את הנשימה לחצי דקה, מאשר להתאמץ קצת יותר. המשקפת, הייתה גם כן של ספידו, וכבר כאן קוויקי התחיל לצחוק עליי קצת שאני מפרסמת אותם. מסתבר שהוא היה יכול לוותר על זה, כי בדרך לקופה, נתקלתי בתיק גב, בדיוק מהסוג שאני ממש צריכה. עם לפחות 2 תאים, ועם לא מעט מקום בפנים. ובכן, התיק הזה, היה גם הוא של ספידו, והכי מצחיק, שהסיבה היחידה שקניתי אותו הייתה כי תג המחיר עליו, לא עלה על 200 שקלים (מה שנוטה לקרות עם jansport ושות' בדגמים מקבילים). הוא אפילו לא עלה על 150. למעה, על התג היה כתוב 120. בפועל, למרות שכל המחירים בחנות כבר "אחרי מע"מ" (מחובתי לציין שזה קצת שנוי במחלוקת לדעתי, אבל שיהיה), המחיר בקופה היה 102, ועל זה עוד קיבלתי 10% הנחה, מה שבכלל הביא לי תיק גב, שימושי, ואני מקווה גם שאיכותי, בפחות מ-100 שקלים, ואת זה יקיריי, יהיה לי קשה מאוד למצוא אפילו בחנות הזולות כאן. בכל אופן, מה שחסר לי עכשיו, זה רק להתקשר לחברת ספידו, ולהודיע להם שאני עושה להם חתיכת פרסום לא-סמוי ענקי, ואולי לקבל, במינימום של המינימום כובע-ים/שחייה מתנה (סתם כי אין לי כוח ללכת לחפש אחד לבד, ונראה לי שאני די צריכה אחד כזה לבריכה, בעיקר כי לא מתחשק לי לעשות קרחת.).

סוף טוב, הכל טוב, וחזרנו לחדר.. אחרי ארוחת צהריים נשברנו והלכנו לנמנם, עד שהתעוררתי ב6 וחצי בגלל ילדים רועשים והקמתי את קוויקי כדי שנוכל לנצל לפחות את הבריכה שהייתה אמורה להיסגר בדיוק חצי שעה לאחר מכן.

בערב, התלבשנו יפה (קוויקי אפילו דאג ללבוש את הבגדים החדשים) והלכנו לסיבוב בטיילת, סתם כדי להעביר את הזמן. כשחזרנו, ראינו שאנחנו מאחרים להצגה במלון, והחלטנו שזה הזמן לנסות איזה פאב מקומי. הבחירה ב-Underground הסמוך, הייתה מוצלחת ביותר. אפילו נתנו לי לטעום בירה אירית חדשה, שלימדה אותי את משמעות המושג "מחליקה בגרון", אבל מפני שהיא הייתה מימית מדי בשבילי, חזרתי לויינשטפן המוכרת, שהייתה הפעם מוצלחת במיוחד (תהרגו אותי, אבל באחת הפעמים האחרונות ששתיתי אותה, וכן זה היה מזמן, היא לא הייתה טעימה כמו תמיד ,וכבר חשבתי שאני מפסיקה לאהוב את הבירה הזו.). הזמנתי חצי ליטר, פשוט כי ראיתי את כוס הליטר-גינס שקוויקי הזמין ונבהלתי. ידעתי שאין שום מצב שבעולם שאני אצליח לסיים את כל הליטר. בעיקר לא כשהוא בא בכוס של קרלסברג (ועל כן הבדיחה מאז: "ליטר גינס זה ממש מגניב. ליטר גינס זה ממש טעים. ליטר גינס זה ממש ממש טעים. ליטר גינס זה ממש ממש ממש טעים. אפילו כשהוא בא בכוס של קרלסברג.") המוזיקה ברקע הייתה מעולה! פשוט מעולה! גם השירים ששמו ברקע, וגם כשהתחילה הופעה חיה עם להקה שעשתה קאברים לשירים מעולים. אז כן, בהזדמנות הבאה, נחזור לשם, וחבל שגילינו ששווה כ"כ לבוא לשם רק בסוף השבוע.

יום שבת (11/8/07) היה היום שבו קמנו בבוקר, החלטנו שוב ללכת לים, והופס, גיליתי שהוא לא שונה בהרבה מהים התיכון! דקות ספורות אחרי שהתחלנו לשחות, הרגשתי עקיצה מוזרה ברגל שניסיתי להתעלם ממנה, אבל מיד אחרי הרגשתי עקיצה זהה בזרוע, וברגל השנייה, וגיליתי שאני לא הוזה ומשהו עקץ גם את קוויקי. שנייה אחרי התגלית, הרגשתי עקיצה כואבת הרבה יותר למעלה ברגל, ופשוט עצרתי ונעמדתי כדי לראות ממש שריטה באורך של כ-4-5 ס"מ. :S מאז, טענתי שהמדוזות הגיעו גם לים האדום! אפילו שיחה עם אימא בערב השאירה אותה מופתעת עוד יותר ממני מהעניין. זה בטוח לא איזשהו דג, גי דגים לא עוקבים אחריך וממשיכים לשרוט ולעקוץ אותך, וכנראה שזו גם לא מדוזה.. תום אמר שאולי זה קיפוד ים קטן, אבל פאק, קיפודי ים (לא יודעת אם הקטנים) הם ממש בצבע שחור, רואים אותם, ואני לא ראיתי בסביבה שלנו כלום! ממש כלום! >.<

הטראומה הזו גרמה לי לצאת מהמים די מהר (פשוט כי כאב לי להמשיך לשחות במי המלוחים, וגם פחדתי שהמה-שזה-לא-יהיה ימשיך לשחות ולרדוף אחרינו ולעקוץ אותנו..) ואפילו לא לחזור לשם בראשון למחרת, למרות שממש התכוונתי.

משם המשכנו לבריכה, ושחינו לא מעט, ובהחלט היה נחמד. (זה מתחרז, סטגדיש.)

את הערב העברתי בניסיון להתחיל לסדר חלק מהבגדים במזוודה. זכרתי כמה זמן לקח לי לסדר מזוודה אומללה אחת, עם בגדים פחות או יותר ידועים מראש בשבת שלפני הנסיעה לאילת, והגעתי למסקנה שלסדר הכל בראשון בבוקר, עם הדד-ליין להחזרת המפתחות לחדרים, יהיה לי לא קל בכלל. מה גם שרצינו ללכת לארוחת בוקר. אז התחלתי לסדר, לאט-לאט, ותוך כדי הפלאפון שלי החליט לצלצל. הו כן, אימא נזכרה בקיומי. אמנם יצא לי פה ושם לדבר איתה במהלך השבוע, אבל זה היה בעיקר ל-"כן, קיבלנו את החדר." ... "ראיתי בגד ים טוב, יש לך כלייה מיותרת?" ... "אימא! למה לא אמרת קודם? ביליתי חצי מהשבוע בתוך חנות הדיסקים, ועכשיו, אחרי מסע שופינג מפרך שכלל לפחות שעה וחצי באותה חנות, שנייה אחרי שאני יוצאת, את נזכרת להגיד לי שבכל זאת, למרות שאמרת שנוותר, בתחילת השבוע, את בכל זאת רוצה את הדיסק של היהודים?!" , דברים כאלה.. הפעם, זה היה כדי לוודא שהכל בסדר, ותוך כדי העזתי לציין שקווקי מנמנם ואני מתחילה לסדר קצת את המזוודה, כי אני מפחדת שזה ייקח לי יותר מדי זמן למחרת בבוקר. ברגע הזה קיבלתי נזיפה. אימא שלחה אותי לנמנם גם כן, או לפחות לנוח ככל הניתן (ולנצל את המיטה המתכווננת), כי אני אספיק לסדר את המזוודה גם בבוקר, וזה לא שמישהו יסלק אותנו בכוח.

אז בכל זאת המשכתי לסדר קצת, אבל ממש קצת, והחלטתי שהוד אימהותה אכן צודקת, ושאני רוצה לעשות טובה לגב שלי ולנוח גם כן.

יום ראשון (12/8/07) החל עם השכמה מוקדמת ואכזרית ב-7 בבוקר. קמנו במטרה טובה, לחסוך לעצמנו את הטירחה שבלאכול בחדר, במטרה ללכת לארוחת בוקר. אבל מסתבר שבשביל לא להשאיר את הכליות יחד עם הצלחות, היה צריך להזמין את זה מראש, וכך מצאנו את עצמנו כרגיל בסופר מנסים למצוא משהו בנאכל עכשיו ולא נשאיר לעוד חודשיים במקרר. בכל אופן, שינוי התכניות הזה אכן הרגיע אותי, גם אם אני לא אוכלת בעצלתיים את ארוחת הבוקר הענקי תשתכננתי - נשאר לי המון זמן פנוי לסדר את המזוודה.

-המשך בקרוב, אבל ממש בקרוב. באמת.-