מה שקורה אצלי

ממש הרבה אנשים תופסים ממני רדודה ומטומטמת כשהם לא יודעים עליי כלום בעצם.

מודה, בתחילת החטיבה באמת היה זמן ששיחקתי אותה מטומטמת. זאת הייתה נראית לי דרך טובה להשיג תשומת לב. פשוט כל פעם הייתי מביאה אותה באיזה יציאה מפגרת וכולם היו צוחקים ומכפכפים אותי. אני יודעת שזה פתטי! אבל מה לעשות, כשמנסים להכיר חברים חדשים רוצים פשוט למצוא חן. למצוא את המקום שלך בחבורה החדשה. אז אני המתקמתי במקום הפנוי הראשון שראיתי-המטומטמת. מה גם שלהיות הברבי הסתומה היה הרבה יותר כיף המחנונית שהייתי ביסודי. אבל העצם אני עדיין מממש אוהבת לקרוא, למרות שבבית ספר אני ממש לא משקיעה.

אבל מה כל הפואנטה? שלפני כמה שנים קיבלתי מחברה של המשפחה איזה ספר של קפקא והעתקתי לי את הקטעים שאהבתי, למרות שלא בדיוק הבנתי הכל. עכשיו עברתי לע הדברים שלי ופתאום מצאתי את אחד הקטעים.  רציתי שתגידו לי מה אתם חושבים עליו:

-"אהה," אמר העכבר, "העולם נהיה צר מיום ליום, קודם היה רחב כל כך שפחדתי, המשכתי לרוץ והייתי מאושר כשראיתי סוף סוף מרחוק קירות מימין ומשמאל, אבל הקירות הארוכים האלה מתקרבים זה אל זה מהר כל כך שבן רגע אני מגיע לחלק האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת שלתודה אני רץ." "אתה רק צריך לשנות את כיוןן הריצה." אמר החתול וטרף אותו.

חשבתי על זה הרבה, ואני לא מצליחה לדמיין מה היה קורה אם הוא היה רץ לכיוון השני..