ילדי אור הירח.

שוכבת על ספת עור קרועה עם ריפוד מתפורר, אגודל בפה וכרית בין הרגליים, עוצמת עיניים, שוכבת מכווצת, דרוכה
הגוף טעון כמו אקדח, מלא אינסטינקטים של חיה
או של אישה.

יודעת שהוא אמור לבוא. מכניסה בטן ומורידה את מפלס החולצה ברישול מכוון
יפה.

יופי הוא כח, וככל שמיטיבים להשתמש בו ההשפעה שלו גדלה.
הוא מגיע. הגוף מתפוצץ ונתפס מכאבים של ציפייה ופחד. זרמים של מתח מיני עוברים בה. מרגישה כמו בובת מין שנופחה יותר מדי עולה על גדותיה ממש
והדלת נטרקת.
והדממה הזאת מכאיבה כי שומעים חזק כל כך את הזיוף של הסיטואציה
הזיוף שהיא עצמה,
עם האצבע בפה כמו עלק ילדה קטנה, והעיניים הסגורות עד הסוף בריפיון
אבל משוחות באייליינר מושלם.
והגוף כואב, צריך אותו, מפחד ממנו. הצעדים שלו נשמעים מהכניסה והיא משתדלת להיות הבובה המתנפחת שהוא רוצה,
רגע לפני שהוא מוציא לה את כל האוויר
הוא מתקרב אליה והנעלי צבא הגדולות שלו משאירות עקבות וצלקות אצלה בפנים, היא מרגישה את הריח שלו, את הקצב שלו, את הנשימה
הפחד נהיה נשימה
והיא מכווצת, מוכנה למכה
עוצמת עיניים בכל הכח באינסטינקטים של חיה
או של אישה
והבל הפה שלו כבר בפניה כשהוא לוחש לה ברוך מחשמל,
"בוקר טוב יפהפייה. בואי, צריך כבר לקום".