שוב חוזר הניגון
"שאלתי את עצמי לאן מסתלקים הברווזים כשהבריכה קופאת ונעשית כולה קרח. שאלתי את עצמי אם מישהו בא ולוקח אותם באוטו משא לגן חיות או משהו כזה. או שהם סתם עפים להם" (התפסן בשדה השיפון- ג'.ד. סלינג'ר) |
| 5/2008
לכאורה....
"אתה אמרת שהחיים, הם הולכים ו.. מתארכים
כשחיפשת את הקיצור, אז נפלת זה הסיפור.."
אז לכאורה הכל טוב ויפה,
חזרתי בדיוק לפני חודש מדרום אמריקה.
אני עדיין לא ממש מבינה או מאמינה שזה באמת נגמר.
ממש, מהכי "היי" שיש, אופוריה מוחלטת עם נגיעות עילאיות כאלה שלא נגמרות (לא סתם טרם נכתב פוסט על התקופה הזו, אני פשוט לא משלימה... אבל זה יגיע, מבטיחה...) הגעתי לשפל.
אוקיי, אולי שפל זו לא המילה המתאימה פה אך תמיד הסתכלתי על נורמאליזציה בעיין קצת עקומה.
המצב הכללי לא מזהיר, בלשון המעטה.
אחרי שבועיים של רבימה חסרת מעש הואלתי להזיז את התחת השמן שלי (חמישה קילוגרמים ספייר זה לא נושא מבדר) לחפש עבודה, או לחלופין להתקמבן עם חבר של אבא על עבודה במשתלה.
בעיקרון עבודה כזו יושבת עליי כמו קססה על ריזלה (או כל דימוי מהעולם הפנימי שלכם) עבודה בלי יותר מידי כאבי ראש מיותרים, בלי אנשי סרק, אמא אדמה מחבקת אותך וכל הבולשיט הרוחניקי הזה או בקיצור- זנות רק נטול סקס.
אך בפועל כמובן העבודה נתגלתה כעבודת שקר כלשהו בייחוד כשנשאתי על כתפיי הדלות את התואר "קולבוייניקית" ולא הצלחתי להבין מה ייעודי בכל הפיאסקו הזה.
אחרי ארבעה ימים מאס או מנוס מוזרים לחלוטין בהם הספקתי להיות יום אחר מנהלת חשבונות כושלת, יום אחד מתייגת שמות ומחירים (אני מוכנה להישבע שמי שהמציא את השמות של הצמחים היה סטלן על, "פיטוניה מגוונת" זה לא נשמע כמו שם שרק מישהו שאכל סרט יכול להמציא?!) ובשאר הימים מנהלת שיחות עם תאילנדיםבאנגלית/עברית קלוקלת הבנתי שהעבודה הזו אמנם בית זונות אך אינני סבורה שאני רוצה לקחת פה את תפקיד הזונה הראשית.
מלבד זה, עבודה של 4 שעות ביום עם הפוגות תכופות של ימי חופש מאולצים לא תעזור למינוס שלי בסוף החודש.
והידד למעגל האבטלה,שוב...
מלבד העובדה שאשת קריירה לא הצלחתי להיות, גם בחיי האישיים לא נחלתי הצלחה.
אמנם התחלתי לפרוט על גיטרה קלאסית בניצוחו של המורה הכה רוסי שלי סורין, בתקווה שיום אחד אוכל להיות ענבל פרלמוטר הבאה או לפחות כוכבת מדורות בלג בעומר ובעיקר, כי אני מרגישה שבאיזה שהוא מקום זה ממלא אותי, בייחוד שבזמן האחרון אני חשה ברייקנות מסויימת.
אך כאמור לא הכל זורם על מי-מנוחות ומר אדון עמרי חזר מנאפל במפתיע אחרי שהוא היה אמור לחזור רק עוד חודש וקצת.
האמת שאני אל חושבת שאיי פעם בחיי הייתי כ"כ אמביוולנטית לגבי משהו כמו שאני לגביי הקשר הזה.
מצד אחד יש לנו היסטוריה, לא סתם אחת, היסטוריית עתיקת יומין עם כ"כ הרבה תלאות שהשואה ממש אנקדוטה לידיינו.
ומצד שני אני דיי בעד מתן הזדמנות שניה.
אחרי שחזרתי מדרום אמריקה ולפני שהוט סט לנאפל וניהלנו את השיחה "ההיא" היה כזה הזוי ומוזר והעובדה שמצצתי לו באחת הסמטאות בקיבוץ לא עזרה לי לגבש שום החלטה.
ואז הוא טס, וחשבתי שזה זמן מצויין לקחת לעצמי קצת חומר למחשבה ולשם שינוי להעסיק את הראש במקום את הפה בקשר ביניינו.
ושוב, הוא שלח הודעות הזויות מפאקינג נאפל, לא סתם הודעות, כאלה שנוטפות מקיטש והורמונים של ילד מתגבר שעומד לחתוך ורידים מרוב כיסופים וערגה ואני רק חשבתי לעצמי שכשהוא יחזור בטח תתגבש אצלי איזו שהיא החלטה מה הלאה, ומה אני באמת רוצה.
והוא כמעט שבוע פה, ואין לי שמץ.
אני עדיין תקועה בנישת ה"לא יודעת" שלי.
אני מפחדת שוב להיפגע, שוב לצאת קטנה, דווקא עכשיו, שאני איפשהו מתחילה לאהוב את עצמי ולחשוה שאני כן שווה, חכמה ואם כולם מתייגים אותי כ"מגניבה" או "מיוחדת" אולי יש דברים בגו.
היום דיברנו, אחרי שהוא התקשר ממספר לא מזוהה ולשאלתו למה אני לא עונה לו עניתי שוב "לא יודעת" מה שגרם לו ספק עצבנות, ספק אכזבה או פשוט חוסר ספק שזה לא יעבוד.
הוא אמר שאני אדבר איתו כשאני ארצה, וזה הכל.
אולי אני פשוט צריכה עוד זמן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
